מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נחושים לעלות ארצה

טובה ולידר
טובה כילדה קטנה
סיפור משפחתה של טובה מולדובן, שהתעקשה לעלות ארצה למרות קשיים רבים

ליוסף מולדובן, אימא לעופר ולילך, סבתא לנירן, לידר, דביר ודולב. יש לי אח – ד"ר שמחה לייבוביץ', ונכון להיום הוא שליח של הסוכנות היהודית בניו יורק, כאשר תפקידו הוא להעלות לארץ נוער אמריקאי.

סיפורי מתחיל בשנת 1947 או בעצם בסוף מלחמת העולם השנייה, בעיר יאסי שברומניה. העיר כולה הוגדרה כגטו ב', הייתה מאוכלסת כולה ביהודים ושפת היידיש הייתה השפה השולטת. רק בבתי הספר וברשויות דיברו רומנית. בהיות אמי כבת 17 עברה קבוצת חיילים ברחוב, הם ראו את אמי, ואחד החיילים בעט בראשה (סתם כך, כי התחשק לו…). היא נפלה שותתת דם והחיילים הגויים פשוט עמדו וצחקו. בינתיים, החיילים המשיכו בדרכם ובאותו הרגע אמי החליטה כי בהזדמנות הראשונה היא עוזבת את הכול ועולה לארץ ישראל, שאז, כמובן, נקראה פלסטינה.
מפלסטין הגיעו לאחר כשנתיים שליחים של הסוכנות היהודית, והחלו לאסוף צעירים וצעירות כדי לעלות לארץ. אמי, רחל פלר, שהייתה אז כבר בת 19, החליטה להצטרף לצעירים המוכנים לעלות, אך הוריה לא הסכימו שבחורה צעירה כמוה תצא לבדה למסע כזה. קרוב לביתם גרה משפחת לייבוביץ שבנם לייב (לימים אריה), בן 20, החליט גם הוא לעלות, אך גם הוריו לא הסכימו שייסע לבד. לכן באו אליו בהצעה להכיר את אמי רחל, שהיא בחורה טובה ויפה, כישרונית מאוד, חרוצה, שלמדה תפירה, ואילו לאמי הציעו להכיר את אבי, שהוא בחור טוב היודע לפלס את דרכו בחיים, היה אופה בייגלה ונוסע לכפרים לחלק אותם. כמו כן היה לו כלב רועים גדול שהיה מאוד נאמן לאבי והיה מצטרף אליו בנסיעותיו לכפרים. לא פעם הכפריים הגויים ביקשו ממנו למכור להם את הכלב, אבי הסכים, ופתאום למחרת היום חזר אליו הכלב הביתה. הרעיון מצא חן בעיני אבי, וכך הוא היה מוכר את הכלב, והכלב היה חוזר אליו למחרת.
הורי אמי ראו את כושר ההישרדות והחליטו לשדך בין הצדדים וכך באו בברית הנישואין. לייב לייבוביץ' ורחל פלר נישאו ובתאריך 11.6.1947 עלו לארץ, אך שערי הארץ היו נעולים בפני העולים. כך החל מסע התלאות אם ברגל ואם במשאיות, הם פעמים רבות גנבו את הגבולות בלילה וביום נהגו להסתתר במקומות מסתור שונים. מרומניה עברו להונגריה ומשם לאוסטריה. בינתיים, אמי הרתה וכך בתוך משאיות מכוסות בברזנט, בחודש 7-8 עם בטן גדולה, נדחקה בין יתר החברים ולא פעם כמעט ונחנקה מחוסר אוויר. עד שהגיעו לצפון איטליה, שם שיכנו אותם במחנה פליטים בעיר טרני שבברלטה, העיר שבה אני נולדתי בתאריך 9.8.1948 בבית חולים של נזירות. אמי לא הבינה  אותן והן לא הבינו אותה, ולמעשה נהגו לתקשר בעזרת הידיים.
הוריי חיכו באיטליה לעלייה, ואבי דאג לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לספק לאמי מותרות כמו לחם טרי, שוקולד, גלידות ודברי מאפה. לכן היה אופה בייגלך, עוזר לחייט, הכין גלידות, גיהץ לאנשים וכל זה עבור כמה פרוטות.  כאשר הוכרז על הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ והתחילה העלייה, אז הגיעו אנשי הצלב האדום והציעו להוריי להגר לקנדה במקום לישראל. אמי לא הסכימה בשום פנים ואופן ורצתה לעלות אך ורק לישראל! החלו להגיע רכבות כדי לאסוף את הפליטים, וכך עלו הוריי עם תינוקת כבת שלושה שבועות. בכל תחנה שהרכבת עצרה, קפץ אבי מהרכבת ורץ לברז המים כדי לכבס חיתולים. לא פעם אמי חששה שהנה היא עומדת לאבד את אבי באחת התחנות, אך הוא היה רץ אחרי הרכבת, נתלה על הקרון האחרון והגיע אל אמי בדקה ה-90.
הם עלו על אנייה מאוד רעועה שהיו בה מאות נוסעים. בדרך התקררתי מאוד והייתי חולה כל הזמן בדלקות אוזניים וגרון. כשהאנייה הגיעה לארץ בתאריך 11.9.48 לקחו אותם למחנה עולים בבית-ליד על יד פרדס חנה. בלילה לקחו את כל הילדים והתינוקות לבית הילדים. אמי לא הייתה שקטה ודרשה מאבי ללכת לבית התינוקות ולהוציא אותי, היא החביאה אותי בתוך גיגית מתחת למיטה, שחס וחלילה לא יגנבו אותי.  באחד הערבים החליטה אמי עם חברה נוספת לצאת לטייל והשאירה אותי עם אבי לשעה קלה. היא הייתה כמובן צעירה, נאה, לבשה מכנסיים קצרים לבנים וחולצה יפה וכך טיילה להנאתה עם חברתה. לפתע, ניגשו אליה חיילי משטרה צבאית ועצרו אותן ולקחו אותן כדי לגייס אותן לצה"ל. אמי החלה לבכות ולהסביר בתנועות ידיים כי יש לה תינוקת והיא מיניקה אותה. בתחילה לא האמינו לה ושלחו אותה לחדר עם חיילת כדי שתוכיח את טענתה ולאחר מכן שיחררו אותה.
לאחר מכן הגיעו הוריי לחיפה, והם התאכסנו בחיפה בבית ערבי שתמורתו שילמו 3 לירות, בלי חלונות ובלי דלתות. את אבי גייסו מיד לצה"ל מבלי שידע מילה בעברית, ואמי נשארה לבד בלי קרוב ומכר, ומבלי לדעת עברית, עם תינוקת חולנית. למזלה של אמי, בבית למעלה, מעל הבית בו גרו, התגוררה משפחה ממוצא כורדי עם שמונה ילדים. אם המשפחה, רוחמה, אימצה את אמי הצעירה ואותי, ובעזרת תנועות ידיים הצליחה לרפא אותי. כזכור, את אבי גייסו במלחמת השחרור ומאחר והיה לו כישרון טבעי לבישול, עבר קורס והפך להיות טבח צבאי (עד לשחרורו מצה"ל). כך דאג אבי לאמי במשך שנתיים כדי שלא תגווע ברעב. מיטת הסוכנות שהיא ישנה בה עמדה על קופסאות שימורים… זו הייתה תקופת הצנע וכל דבר קיבלו בתלושים.כאשר מלאו לי 3 שנים חילקו צלחות אוכל מזכוכית פורצלן וכל משפחה קיבלה צלחת לפי מספר הנפשות במשפחה. אמי הייתה בחודשי הריונה האחרונים עם אחי בבטנה, ובוקר אחד לקחה אותי בידה והלכנו לקבל 3 צלחות…. זה היה ברחוב הרצל בחיפה במרתף מסוים, והיו שם כל כך הרבה אנשים שכמעט מחצו אותי בדוחק על מנת לקבל צלחות אלו. בינתיים, השתחרר אבי מצה"ל וכל מקומות העבודה נתפסו. התחילה מלחמת קיום של הורי לאורך זמן רב…. עד שהצליח לבסוף אבי להתברג ל"דגון" – בית ממגורות בחיפה ומרגע זה התחילה תקופה טובה יותר לכולנו!
סיפורה של טובה מולדובן בשפה האנגלית – Tova Moldovan's Story In English 
(תרגום ע"י יובל אלקן)

מילון

דגון
בית ממגורות בחיפה

ציטוטים

”הציעו להוריי להגר לקנדה. אמי לא הסכימה בשום פנים ואופן ורצתה לעלות אך ורק לישראל!“