מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נוף ילדותי

המנדט הבריטי
המנדט הבריטי
ילדותי בארץ ישראל

נולדתי בחיפה בתאריך 10.7.1942 בבית היולדות "מולדה" שהיה בכרמל שבחיפה נולדתי כבן יחיד להורים יוסף ורבקה.

אנחנו גרנו בשכונה שנקראת הדר-הכרמל ברחוב מיכאל. כילד צעיר הלכתי לגן שהייה בקרבת הבית ולאחר הגן, אנחנו הילדים הינו משחקים ברחוב כי לא היו מגרשי משחקים.

השכונה שגרתי בה הייתה בקרבת ואדי רושמיה שהייתה שכונה מאוכלסת ברובה בתושבים ערבים. התקופה הייתה עוד בשלטון המנדט הבריטי. אנחנו הילדים שהיינו משחקים ברחוב היינו צריכים להיזהר ממכוניות של הבריטים שהיו מסתובבות באזור כדי להפריד בין יהודים וערבים.

אבי היה בן אדם בן 40 כאשר נולדתי והיה יוצא מטעם ההגנה לשמור עלינו בלילות. הבריטים לא אהבו את זה שיהודים מסתובבים עם נשק בשכונה. אנחנו הילדים התבקשנו לפעמים על ידי אנשים שהיו קשורים להגנה לזרוק בקבוקים על הכביש כדי שמכוניות בריטיות לא יוכלו לנסוע בשכונה. עבורנו, הילדים, אנחנו הקטנים, (היו איתנו ילדים עד גיל 10), הדבר היה מלהיב.

כאשר הגעתי לגיל 5 וחצי בתאריך 14.5.1948 התאספנו כל המשפחה ליד הרדיו ובאותו זמן בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. הורי ואני יצאנו לרחוב המרכזי של הדר הכרמל (רחוב הרצל) וכולם רקדו ברחובות מרוב שמחה. אני זוכר כמו היום שכאשר שמעתי את קולו של בן גוריון שהייה קול דק וגבוה וחשבתי שזו אישה.

אבי, למחרת עזב את הבית עם הנשק והלך לאחת העמדות ששמרו על השכונה, הוא היה מגיע כל כמה ימים הביתה והיה מספר לאמי מה קרה, עם קרה משהו. על המלחמה הינו שומעים ברדיו באופן חלקי (היות והתקשורת לא הייתה כמו היום).

כאשר הגעתי לגיל 6 נכנסתי לבית ספר עממי בשם "בית ספר גאולה". אחד המשחקים שהיינו משחקים היה לזרוק אבנים על ילדים מכיתות אחרות. היה לנו מזל שליד בית הספר היה סניף של מגן דוד אדום (בגן שטרוק) כך שכל פעם שהיינו נפצעים בראש היינו ניגשים לסניף כדי שיחבשו אותנו.

בית הספר היה בית ספר שכונתי עם הרבה מאוד תלמידים. למדתי בבית ספר זה ארבע שנים ולאחר מכן עברתי לבית ספר יל"ג שהיה בית ספר חדש קרוב יותר לביתי. יחד איתי עברו עוד הרבה ילדים היות וחילקו את התלמידים בין שני בתי הספר.

בגיל עשר נכנסתי לתנועת נוער בשם "הצופים" שהמרכז שלהם בשכונה היה בבית ספר גאולה. הפעילות בצופים באותה תקופה הייתה פעמיים שלוש בשבוע. הקבוצה שלנו נקראה "גדוד דרור", הקבוצה הייתה של בנים וגם של בנות. לפחות פעמים בשבוע המדריכים והמדריכות שהיו גם כן תלמידים אבל מבוגרים יותר (תיכוניסטים) היו יושבים עמנו ומרצים לנו על המדינה, על מלחמת השחרור והרבה סיפורים על קיבוצים, כי המטרה הייתה שכאשר נתבגר נעבור לחיות בקיבוץ. במסגרת הפעילויות היינו יוצאים לטיולים מאורגנים למקומות בנגב ובגליל. הטיולים אז היו בזמן של יום עד שלושה ימים.

לקראת סיום כיתה יב' הקמנו עם צופי בית הספר הריאלי גרעין התיישבותי בשם "אלומות" אשר ליווה אותנו עם התגייסותנו לצבא ביחידת הנח"ל. במסגרת הנח"ל יצאנו להכשרה בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל. היינו בהכשרה זו חמישה חודשים ואז אנו החיילים נשלחנו כשוטרים להר הצופים (שטח בירושלים שהיה בשליטת ישראל אולם מוקף בצבא ירדני ולפי ההסכם מותר היה לשלוח שוטרים בלבד לשמור על האזור) לאחר מכן עברנו לקיבוץ בשם "חצרים" ליד באר שבע שהיה מיועד לקלוט את מי שרצה להישאר בקיבוץ לאחר השירות הצבאי.

לאחר מספר חודשים אנו הבחורים עברנו להתאמן בגדוד 50 של הצנחנים. לאחר מספר חודשים חלק מהחברים חזרו לקיבוץ חצרים ואני עם עוד שמונה חבר'ה הלכנו לקורס קצינים שלאחריו המשכתי לשרת בצה"ל עד השחרור ואז חזרתי הביתה לחיפה כי לא רציתי להיות קיבוצניק.

חוויות קטנות הזכורות לי מהילדות

בשנים 1950 – 1951, לא היו מקפיאים אלא היו משתמשים במקררים על קרח. את הקרח במשך השבוע היה מביא לרחוב רוכל עם עגלה והינו יורדים אליו מהבית כדי לקנות בלוקים של קרח והדבר שהכי עניין אותנו היה לקבל ולקחת מהרוכל חתיכות קטנות של קרח שהינו אוכלים כקרטיב. ביום שבת ההורים היו הולכים איתי. הייתי הולך לבד לבית החרושת של הקרח שהיה בבית התעשייה והיינו מביאים הביתה בלוקים קטנים של קרח כדי לשמור על האוכל.

חוויה נוספת שהייתה לנו קשורה לחלבן. פעם לא היה חלב בסופר או במכולת (לא היו בכלל סופרים). את החלב היה מביא החלבן בכדים הביתה. כל משפחה הייתה משאירה לו כלי שיוכל למזוג אליו את כמות החלב שהיו מסכמים איתו מראש והיו משאירים לו את המחיר של החלב שמזג. את החלב האמא הייתה מרתיחה (לא היה חלב מפוסטר) ולאחר מכן מקררת לשימוש רגיל. באותה תקופה לא היו גבינות כפי שיש היום ואז היו לוקחים חלק מהחלב הלא מורתח, מכניסים לשקיות בד, תולים את השקיות באמבטיה ואחרי כמה ימים החלב שבשקיות היה הופך לגבינה לבנה.

בארץ היו פעם לא מעט דברים טובים

היה אפשר לשחק ברחוב עם חברים כי היו הרבה שטחים פנוים וגינות רחבות ובנוסף לא היו הרבה מכוניות אז היה אפשר לשחק גם כביש אך בזהירות.

בבתי הספר הכיתות לא היו צפופות כל כך כמו היום ולמורים הייתה אפשרות להתייחס בצורה אישית ואינטימית יותר לתלמידים כך שכאשר הייתה בעיה לתלמיד למורה הייתה אפשרות להקדיש יותר זמן לתלמיד כדי לעזור לו.

כמות המכוניות בכבישים הייתה מופחתת מהיום ולכן היה פחות מסוכן להולכי הרגל ולנהגים, וכמובן שהיו פחות תאונות דרכים.

תנועות הנוער היו מאוד פופולריות ורוב התלמידים היו פעילים במסגרת תנועות הנוער אשר היו דואגות בזמנו להפעיל את הנוער לעזרה לאנשים בטיולים בכל רחבי הארץ ללא הסיכונים שקיימים היום במקומות רבים בארץ.

הייתה פחות כפייה דתית על הציבור החילוני. הדתיים והחילונים חיו בשלווה בינהם. מהיום שהחרדים התחילו לכפות על הציבור את דרכם נוצרה התנקשות בין הדעות שאינה טובה למדינה.

המדינה בשנים הקודמות דאגה יותר לדור המבוגרים על ידי קצבאות המתאימות יותר ליוקר המחייה.

הייתה יותר תמיכה בחקלאים ובחקלאות כדי שלא נצטרך לייבא תוצרת חקלאית מחו"ל ושהכמויות יהיו גדולות, למען שלא יעלו את המחירים לציבור הכללי.

הזוית האישית

דן לביא: בארץ היו פעם לא מעט דברים טובים….

מילון

המנדט הבריטי
המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה, המוכר בעברית בשם המקוצר "המנדט הבריטי" או פשוט "המנדט", הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948.

ציטוטים

”אם יפה שאדם צעיר יהיה צעיר, יפה שאדם זקן יהיה זקן“