מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נולדתי לבקשת אחי

אני ציפי ונכדי החמוד שי
אני בצעירותי
סיפור חייה של ציפי
אני בת לניצולי שעלו לארץ בשנת  1950 עם אחי שהיה בן 6. אני נולדתי אחרי שאחי ביקש אח או אחות כמו לכל הילדים ובשנת 1951 נולדתי. הוריי הגיעו למעברת רחובות לאוהל ולאחר מכן, גרנו בצריף עד גיל 10. 
כאן אמי חלתה מאד, התנאים היו קשים לי כילדה, למרות זאת, הייתה לי ילדות מאושרת ושמחה. הקשר שלי עם אמי היה קשר מצוין, אך בגלל מחלתה, היא אושפזה לתקופות ארוכות  וכבר בגיל  10 הייתי נוסעת לבד לבקר אותה בבית חולים בלינסון, למרות המרחק הרב. זה לדעתי גרם לי להתבגר בגיל כה צעיר.
בתקופות שאמי הייתה בבית, היא הייתה חברה הכי טובה שלי למרות פער הגילאים ביננו.
הקשיים בתקופה ההיא, לא היה גז לבישול היינו מבשלים ואופים על פתיליות, תאורת הבית הייתה עי" עששיות ברחובות לא הייתה תאורה. 
 
המקרר היה מקרר על קרח. כל יום היה מגיע איש עם עגלה ומוכר קרח וביום שבת היה צריך לנסוע לבית חרושת לקנות לשבת קרח.
באותה תקופה היו הרבה חדירות של פדאיונים והיה פחד להסתובב בחוץ בשעות הערב.לי כילדה היה מאד קשה. בחופשים לכל הילדים היו דודים סבתות ומשפחה שיכלו לבקר לנו לא הייתה משפחה בכלל רק הורי ואחי (ראו בתמונות). 
 
למרות כל הקשיים שהיו בילדותי, בכל זאת הילדות הייתה מאושרת ושמחה מכיוון שהוריי ידעו להסביר את המצב בצורה שקיבלתי את הדברים. זכור לי במיוחד, שבכל חג פורים, הייתה לי תחפושת מדהימה כי הוריי ישבו בלילות ותפרו לי תחפושת כי לא יכלו לקנות. (בתמונה- תחפושת קוזק)  
בגיל 18 נישאתי ליהודה אציל (שהכיר אותי מגיל 6)  ונולדו לנו שלושה בנים מקסימים, גבריאל, אמיר ויהונתן. מהם יש לנו ארבעה נכדים. שי הוא הנכד הבכור, יחד כתבנו ותיעדנו את סיפורי.  

מילון

הפֶדַאיון
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו של מחבלים פלסטינים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים. מתוך הויקיפדיה.

ציטוטים

”להתמודד עם קשיים זה מחשל לעתיד“