מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נולדתי במחנה ריכוז

סבא האהוב שלי
סבא בילדותו
תיאור מסע מאוקראינה לישראל

נולדתי במחנה ריכוז באוקרינה- טרנסניסטריה ב1942- מקום בו נשלחו ההורים שלי עוד מלפני שנה קודם לאחר שהוגלו מביתם ברומניה.
במחנה ריכוז גרנו בצריף קטן מעץ עם עוד 3 משפחות בתנאים קשים אשר לדוגמא בחורפים כמעט ולא הייתה אפשרות לחמם את הבית ובחוסר אפשרות להשיג את הדברים הבסיסיים למחייה כמו: לחם, ירקות, בשר וכו' בכל זאת כדי להתקיים אבא שלי היה מתגנב בחוץ למחנה כדי לעבוד בדברים שונים כדי להשיג קצת מצרכים למחייה.
אמא שלי הייתה אוספת מהמטבח של הגרמנים והרומנים ששמרו על המחנה קצת קליפות של תפוחי אדמה כדי לבשל אותם למאכל. למזלי בתור תינוק סמוך למחנה גרה משפחה אוקרינת שהייתה נותנת מידי פעם לאמא קצת חלב עבורי.
בחורף היינו גרים בתוך הצריף ללא חימום כאשר בחוץ היו טמפרטורות של מינוס 10- 15 מעלות. בתנאים האלה חייתי עם המשפחה כשנתיים וחצי עד 1944 כאשר המחנה שוחרר על ידי הכוחות הרוסים ואני ואמי חזרנו הבייתה לרומניה לעיר שלנו בוטושני.
אבא שלי נשלח על ידי הצבא הרוסי לעבוד (כאילו בהתנדבות) במפעל ליצור כלי נשק עבור הצבא הרוסי הוא חזר הביתה ב-1945. המשפחה התחילה את החיים החדשים.
בשנת 1946 נולדה אחותי, שולה. התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי שבו רוב התלמידים היו יהודים ורק אחוז קטן היו רומנים.
בשנים הראשונות למדנו לכתוב ולקרא גם בשפה יידיש גמרתי את הבית ספר היסודי בשנת 1951.
לאחר היסודי עברתי לחטיבת בינים ובהמשך בתיכון כאשר גמרתי ב-1959, התחלתי ללמוד ב-1960 באוניברסיטה (פקוטה לבניין והנדסה אזרחית), שאותה גמרתי ב-1966 כאשר קיבלתי תואר אינג'ינר  קונסרוקטה.
 
במסגרת שנות הלימודים באוניברסיטה עשינו גם שירות צבאי, הייתי בחיל התותחנים והייתי אמור לעשות חודש וחצי בין שנות הלימודים השלישית והרביעית ובהמשך לגמור עוד שלושה חודשים במסגרת בית ספר לקצינים. לצערי (או לשמחתי) במועד הייתי צריך להתגייס, לגמור את השירות הצבאי הייתה החלטה של השלטונות הרומנים, לא לגייס את היהודים להמשך הקורס לקצינים.
אמרתי לשמחתי, כי לעומת הרומנים שהיו יחד איתי והיו צריכים לצאת לצבא ואחר כך להתחיל לעבוד אני התחלתי לעבוד כמהנדס קונסטורקטור. 
 
בזמן שנות הלימודים הכרתי את אשתי לעתיד, רחל, שהייתה סטודנטית לרפואה באותו העיר שבה למדתי (יאשי). מיד אחרי שהתחלתי להרוויח משכורת כדי שאוכל לפרנס משפחה התחתנו בקיץ של שנת 1966,
למרות שרחל עדיין הייתה סטודנטית ונשארו לה עוד שנתיים עד לסיום הלימודים.
אני עבדתי בעיר בוטושני והיא המשיכה ללמוד ביאשי כך שהיינו נפגשים רק בסופי שבוע. בזמן שרחל הייתה עדיין בשנה השישית באוניברסיטה נולדה לנו בת, מלכה, ומיד שנה וחודש אחר כך נולד לנו בן, בני שהוא אבא של גל.
ב-1968 גמרה רחל את האוניברסיטה ובנינו את הבית לצייד אותו עם כל הדברים הדרושים לחיים טובים לנו ולילדנו.
ב-1970 היה לנו הזדמנות לבקר בישראל למשך חודש וחצי בערך ולראות איך חיים ועובדים בארץ. הדבר הזה נתן לנו דחיפה חזקה לעלות ארצה אך השלטונות הרומנים לא נתנו אפשרות לעשות זאת.
ב-1973 לאחר שגולדה מאיר (ראש ממשלת ישראל לשעבר) ביקרה בחודש פבואר ברומניה אז נתנה אפשרות לבקש ויזה לעלייה ואכן עשינו את זה מיד. בשמיני לנובמבר באותה השנה עזבנו את רומניה ועלינו לארץ.
למדנו את השפה בקיבוץ שנקרא: כפר החורש והתגוררנו שם במשך כמות חודשים, לאחר כחודש וחצי- חודשיים אני מצאתי עבודה בפיקוח על הבנייה במשרד פרטי ורחל התחילה לעבוד בבית חולים רמב"ם בחיפה.
 
הייתי אומר שהתקופה הזאת לא הייתה קלה כי לא ידענו את השפה וגם היה קשה מאוד להגיע לחיפה לעבודה. כדי להגיע לאוטובוס היינו צריכים ללכת בבוקר לחזור בערב מהקיבוץ לכפר הערבי יפייה, אבל תוך כחצי שנה עברנו לחיפה באופן זמני ואחר כך לקריית ים דבר שהקל עלינו ועל הילדים את החיים.
ב-1980 התחלתי לעבוד כמהנדס בהעיר נהרייה ורחל כסגן מנהלת מחלקת הרדמה בבית חולים הממשלתי נהרייה שם בנינו את הבית החדש שלנו ושם למדו וגדלו בני ומלכה.
שניינו המשכנו לעבוד באותם המקומות במשך 25 שנה עד שיצאנו לפנסיה.
בזמן הזה הילדים שירתו בצבא: מלכה כמורה חיילת ובני כמדריך בבית ספר לשריון. לאחר הצבא הילדים למדו באוניברסיטה: מלכה נעשתה מורה לאנגלית ובני לעורך דין.
אחרי שכבר נולדו נכדים רחל נפטרה ממחלה קשה. 

מילון

טרנסניסטריה
מקום בו הגרמנים יחד עם האוקראינים והרומנים הקימו את המחנות ריכוז ושלחו את היהודים למוות.

ציטוטים

”אני עבדתי בעיר בוטושני והיא המשיכה ללמוד ביאשי כך שהיינו נפגשים רק בסופי שבוע“