מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נוכח הכרזת המדינה

נולדתי בוינה, בגלל השלטון הנאצי נאלצנו הוריי ואני לעזוב את העיר במסע קשה מאוד.
סיפור הכרזת המדינה:
ביום שישי 15 במאי 1948 בשעה 16:00 הגעתי עם אחי ותפסנו מקומות על המדרגות במוזיאון בשדרות רוטשילד בתל אביב. השמועות היו שצריך להתקיים טקס של הכרזת מדינה. העניין נשמר בסודיות ורק המוזמנים ראשי היישוב קיבלו הודעה על כך. לקראת השעה 16:00 התייצבה לפני דלת המוזיאון יחידה של לובשי מדים עם נשק שהיו בתפקיד של משמר כבוד. לאט לאט הגיעו מכוניות עם ראשי היישוב שחלקם לא היו ידועים לציבור כי לא היה קיימת אז טלויזיה ואמצעי תקשורת חוץ מעיתונים. בין הבאים: היו בין גוריון, גולדה מאיר, אליעזר קפלן, דוד רמז, אהרון ציזלינג, משה שרת, הרב מיימון, שפירא, ועוד רבים שניהלו אחר כך את המדינה. הקהל שהצטופף לפני הבניין שמע את הכרזת המדינה מפי בן גוריון. בתום הטקס וחתימה על מגילת העצמאות עזבו המכובדים את המקום.
 
לקח לי הרבה שנים עד שתפסתי שהשתתפתי בעצם ברגע היסטורי שבו הייתי נוכח.
הרגשה זו הייתה משותפת לי ולעוד הרבה אנשים. מאז עברו הרבה שנים ורגש זה רק התחזק. סיפור העלייה של דוד: ב- 13 בפבוראר 1940 הובאה ספינת המעפילים " סקריה" לנמל חיפה כאשר על סיפונה 2,300 עולים וקבוצת חיילים בריטים שתפסו את האוניה בדרדנלים .אנייה זו הייתה ארבע חודשים בדרך וירדה דרך הדנובה מצ'כיה עד לעיירה סולינה שבשפך הדנובה. אניית מלחמה בריטית ש"כבשה" את הסקריה הביאה אותנו לאחר כבוד לנמל חיפה ומשם ישירות למחנה המעצר עתלית.נשים וילדים שוחררו לאחר מספר שבועות והגברים כבדו בנוכחותם את המחנה למשך תקופה של חצי שנה. לאחר השחרור מעתלית השתלב ציבור העולים בציבור בארץ. חלקם התגייס לצבא הבריטי ונלחם נגד הגרמנים חלקם מצא את מקומו בקבוצות שנלחמו בבריטים כמו אצ"ל ולחי. אחד הבולטים בהם היה דוב גרונר שנתפס בהתקפה על משטרת רמת גן נישפט למוות והוצא להורג בתליה בכלא עכו. בין נוסעי סקריה מינינו גם את ערי ז'בוטינסקי שהצטרף לסקריה כערב לכך שספינות יבואו ללב ים להוריד את העולים לחוף. וכמו כן היו באניה הצייר יוסי שטרן ולהבדיל לחיים ארוכים הפרופסור שמעון שמיר, שהיה כעבור שנים מספר שגריר ישראל במצרים ובירדן. הפרופסור שמיר היה הילד הכי צעיר באניה כאשר אני הייתי השני הצעיר בילדי האניה.
 
הסתגלות בארץ פלסטינה( ישראל) לאחר שחרור ממחנה עתלית עברנו אימי ואני למעון בתל אביב והאבא עוד נישאר במחנה. אימי הייתה בהריון יום אחד הגיע זמנו של אחי ז"ל לצאת לאוויר העולם כך שלקחו את אימי לבית חולים. אני נשארתי לבד במעון ועד היום אני רואה את עצמי יושב במסדרון לבד, בודד ובוכה עד שבאה איזה משפחה ולקחו אותי אליהם, משמה העבירו אותי לגן פנימיה של דודה פאני ברמת השרון. אימי היתה בירושלים בבית חולים עם אחי שחלה בפורונקולוזיס.
לאחר זמן מה התאחדה המשפחה וגרנו בתל אביב. האבא התחיל לעבוד אצל חברים שהפעילו עסק לשרותי קולנוע ואחזקת ציוד למחנות הבריטים. כדי להוסיף על המשכורת ניהלה אימי שולחן ארוחת צהריים לחברים של אבי בעבודה. אני הלכתי לבית ספר והייתי בכיתה ב' אחד העם בו השתלבתי בחברת "הצברים" ילדי תל אביב. בכתה ד' הצטרפתי לחברים שלי מהכיתה ויחד היינו חברים גאים בתנועת "הצופים". חברות זו נמשכה לאורך כמה שנים עד שסיבות פוליטיות גרמו לפירוק התנועה על ידיי מפלגת מפא'י ומפלגת מפ'ם. הפעילות בתנועת הצופים היתה מורכבת ממפגשים שבועיים בהם הועברו הרצאות על ידיי המדריכים, מפגשים חברתיים בסופי שבוע, טיולים,משחקי חברה, ועוד…. בגיל 14 סיימתי את כיתה ח' ולא יכולתי להמשיך לבית ספר תיכון כי המצב הכלכלי בבית לא היה טוב ולא איפשר לי להמשיך ללמוד (כי לא היה אז חינוך חינם). ונאלצתי לצאת לעבודה
מקום העבודה אותה מצאתי כשוליה בחנות צילום. בד בבד מצאתי מקום לימוד בשיעורי ערב במסגרת תיכון שגם הן התקיימו בבית ספר אחד העם. כשוליה עשיתי גם עבודות שלא מצאו חן בעיניי, למשל: לנקות חלונות של החנות שהיו מלאים בזבובים מתים. בבוא המועד התגייסתי לצה"ל ולמזלי ולשמחתי נפלתי לחיל האוויר ליחידת צילום.
 
סיפור הצבא שלי בצבא היה המקום הראשון שלי במטה חיל האוויר שיחידת הצילום שמה סיפקה עבודות של פיתוח והדפסת תצלומי אוויר שנעשו בתוך ומעבר לגבול ישראל. במעבדת הצילום היה חדר מיוחד ליבוש תמונות. התמונות היו בגדלים שונים ולצורך יבושם אחריי הפיתוח עמד שם מכשיר עם תוף גדול שהיה בדרגת חום מסוימת והתמונות שהתגלגלו סביב התוף התייבשו בצורה זאת. באחד הימים נכנס מפקד היחידה לחדר ומה ראה? תחתונים וגרביים שמתגלגלים על התוף וככה מתייבשים. החייל שנתפס ככה בייבוש בגדים טען שהוא היה זקוק באופן דחוף לגרביים ותחתונים. לאחר מכן הועברתי לבית ספר לטיסה של החייל ושם הייתה עבודה יותר מעניינת כי בין היתר צילמו הצלמים בבסיס כל מיני אירועים וטקסים כמו למשל: מסדריי כנפיים בסיום קורס טייס. לסיום קורסי טיס הופיעו תמיד אישים כמו: מפקד חייל האוויר, רמט"כל וכדומה. באחד המסדרים האלה תפסתי מקום עם מצלמה מאחורי שורת המכובדים, המצלמה עשתה רעש גדול בזמן החשיפה וכאשר נישמע קול הנקישה של המצלמה, קפצה שורת המכובדים מהכיסאות בבהלה.
באחד התקופות בצבא נשלחתי לקורס סמלים. חוץ מתרגול בשדאות ובנשק קל קרו כמובן כמה דברים משעשעים כמו למשל הסיפור עם חברנו וסקו שבקושי הצליח להגיע לחדר עם כיבוי אורות בשעה- 10, שניות אחדות לפני שהסמל תורן ערך ביקורת בחדרים הוא הספיק להיכנס למיטה להתכסות בשמיכה כאשר הוא לבוש במדים ונועל נעליים. כאשר הגיע יום שחרורי מצה"ל זימנו אותי עוד למשפט כאשר לא ידעתי מה האשמה. קצין השלישות ישב מאחורי שולחן והקריא לי את כתב האשמה שדיבר על כך שלא קראתי לחיילים בשמירה את הוראות הקבע, ואז קם מיכסאו,ניגש אלי,לחץ לי את היד ובירך אותי ליום שחרורי מהצבא.כך גמרתי עוד פרק בחיי.
סיפור המשפחה שלי: אבא ואמא שלי התחתנו בשנת 30.3.1930. לאבא היו 2 אחיות ( שמות: מימי ולולה ) לאמא היו 4 אחים/אחיות ( שמות: הדויג, אוסקר, רודי,ליזל.) אני נולדתי בשנת 28.4.1933 בוינה. אחי נולד כבר בארץ 6.6.1940 שנינו הלכנו לבית ספר "אחד העם" בתל אביב ואחי המשיך לאחר מכן, כאשר עברנו ב-1950 לגור ברמת גן, בבית ספר "הגבעה". גם אחי וגם אני הספקנו לשרת בחיל האוויר. אחי למד פסיכולוגיה אחריי שעבד בחנויות יוקרתיות לממכר רהיטים. בתור פסיכולוג הוא עבד גם בבתי סוהר עם אסירים. היו לו שלושה ילדים ( שמות: עומר, עינת, ועדי ). מסגרתו האחרונה במקצוע זה הייתה בייעוץ פרטי. 6 שנים אחרי מות אישתו ( רותי ). הלך יום אחד ברחוב, התמוטט ומת.
את אשתי שושנה פגשתי אצל שכנים של משפחת אשתי בכפר סבא שהיו בזמנו חברים של הורי.אחרי מספר שנות חיזור התחתנו ב-21.2.1968. אחרי שש שנות נישואים אימצנו את שירלי האמא של ליאת ( נכדתי). עד היום אני ואשתי ( שושנה ) נשואים כבר 46 שנים.מהם בכפר סבא מאז 1957.כיום אני מתנדב בטלוויזיה הקהילתית, בעיתון גימלתון, ובאנוש. אלה בקיצור שנות חיי.
 

מילון

בפורונקולוזיס
מחלת עור עם פצעי מוגלה, מורסות מוגלתיות בעור

ציטוטים

”לקח לי הרבה שנים עד שתפסתי שהשתתפתי ברגע היסטורי שבו הייתי נוכח - הכרזת המדינה“