מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נדרתי נדר לספר

סבתא נורית ועוז
סבא וסבתא רבה- הניה וזכריה ז"ל, 1949
סיפור חייו של זכריה שגרין

סיפור החיים של סבא רבא זכריה שגרין כפי שסופר לי על ידי הבת שלו, סבתי, נורית סיבן (שגרין). סבא נולד בתאריך: 12/12/1925 בעיירה קטנה בפולין ששמה קלוואריה, הנמצאת בקרבת העיר קרקוב. שמות הוריו היו: איסר ושרה ואחיותיו: קרולה (קיילה) ולאה.

סבתא נורית מספרת

סבא רבא זכריה, היה ניצול שואה, אשר היה השורד היחיד מכל משפחתו. הוריו ושתי אחיותיו נספו במחנה בלזץ, אליו נשלחו כל היהודים מהעיירה. סבא זכריה, עסק בהנצחת השואה, תרגם עדויות, הרצה לפני בני נוער וליווה משלחות בני נוער לפולין, אבל, כמעט ולא סיפר ולא דיבר על משפחתו.

בגיל 89 החליט שהגיע הזמן לספר את סיפורו האישי, על אשר עבר עליו במלחמת העולם השנייה, על עלייתו לארץ ועל הקמת קיבוץ ברקאי.

סיפורו של סבא רבא זכריה ז"ל

הוא היה בן 13.5 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ובסיומה היה בן 19. הוא נלקח למספר מחנות עבודה בפולין, גרמניה וצ'כיה. הוא שרד בתנאים קשים מאוד ובסיום המלחמה הוא חזר לפולין לעיר קרקוב מהמחנה האחרון בו היה (מחנה טריזינשטט בצ'כיה), והצטרף  לגרעין, במטרה לעלות לארץ ישראל.

בגרעין בקרקוב, הוא הכיר את הניה (סבתא רבתא ז"ל, שלי), ויחד, הם עלו ארצה ונמנו עם מייסדי קיבוץ ברקאי. הוא זכה לגדל שתי בנות, להיות סבא לשבעה נכדים וסבא רבא לארבעה נינים. סבא רבא זכריה נפטר בגיל 90.

בספרו "נדרתי נדר לספר" כתב: "מאחורי גדרות התיל במחנה יולג 1 בפלשוב, בשעות הפנאי המועטות, היו נפגשים קבוצה של נערים בני 16 וחולמים על חופש ועל לחם, שהיה אז הדבר החשוב ביותר, ונדרו נדר, שמי שישרוד יספר את אשר היה". מקבוצת הנערים שנדרה את הנדר, שרד רק סבא רבא שלי.

יום הולדת 90 לסבא זכריה 12.12.2015

 

סיפורו של סבא על העלייה לארץ ישראל והקמת קיבוץ ברקאי כפי שסיפר בספרו

בחודש מרץ, 1946 יצאנו מפולין לדרך לארץ ישראל. הגענו לנמל דייגים קטן בצרפת, כאשר בידינו תעודות זהות מזויפות. הספינה אותה שכרו אנשי ההגנה, הייתה טורקית, וכך גם אנשי הצוות ורב החובל. לשלטונות צרפת נאמר, כי אנו מפליגים לפנמה. זו הייתה ספינה קטנה, למעשה אניית משא עם מחסן אחד, שבתוכו בנו דרגשים בקומות, כמו מדפים עבור סחורה.

קבוצות קבוצות עלינו, ושם כיוונו אותנו אל הדרגשים. היה מספיק מקום כדי לשכב. בקושי היה אפשר היה להתיישב. אחרי היציאה מהנמל, בלב ים, פקדו החברה "מההגנה" על רב החובל לשנות כיוון, והספינה פנתה אל עבר חופי הארץ. שם האנייה היה "תל חי".

תליית הדגל באניית המעפילים "תל חי"- 1947

הספינה הקטנה היטלטלה בין הגלים. רוב האנשים סבלו ממחלת ים. המזון חולק על הסיפון והיה מורכב בעיקר מקופסאות שימורים וצנימים. גם את מי השתייה קיבלנו במנות. רוב הזמן רבצנו על הדרגשים, או שהיינו עולים לסיפון ושרים את כל השירים שידענו. כאשר היה חשש להתגלות על ידי מטוס, ירדנו כולנו לבטן האנייה, ואת הפתח היו מכסים בברזנט. כשהיינו בקרבת האי כרתים, פרצה בלילה סערה חזקה. הספינה רכבה על הגלים כמו קליפת אגוז, כשחביות הדלק שעל הסיפון נזרקות מצד לצד.

היינו בחושך, על הדרגשים ולא ידענו מה לעשות. לקראת הבוקר נרגע הים והמשכנו לכיוון חופי הארץ. התכנית הייתה להעביר לאנייה שלנו את המעפילים מספינת "וינגייט", כמאתיים במספר, ולרדת בסתר אל החוף בקרבת קיסריה. אך במרחק של יום וחצי הפלגה מחיפה, גילה אותנו מטוס בריטי קטן שחג מעל לספינה. בעוד כולנו מסתתרים מתחת לסיפון, התקרבה אלינו משחתת בריטית. קבוצת מלחים בריטים התקדמה לעברינו בסירה קטנה והם עלו על האניה ותפסו את הפיקוד והובילו אותה לנמל חיפה.

התכוננו לרדת מהאנייה, לא היה הרבה עם מה להתכונן, כי לכל אחד היה בקושי תרמיל קטן. כשנודע על בואה של ספינת המעפילים, התאספו המונים על יד שערי הנמל. כך הצליחו חברי "ההגנה" להסתלק ולהיבלע בהמון, למרות שהאנגלים חיפשו אחריהם. הייתה אז מכסה חודשית שאותה קבעו הבריטים של אלף מעפילים בחודש.

קודם לכן, הגיעה אניית מעפילים לתל אביב ועליה שלוש מאות מעפילים, ואנחנו השלמנו לאלף. כך שבעצם כניסתנו לארץ הייתה חוקית. אמרו לנו לעלות על אוטובוסים ולקחו אותנו למחנה המעצר בעתלית. כאשר הגענו לשם רשמו וצילמו אותנו. חלפה פחות משנה אחרי השחרור מהמחנות הגרמנים ושוב אנחנו מאחורי גדרות תיל.

אבל למזלנו תקופת המעצר הייתה קצרה, כעבור שבוע קיבלנו תעודות שחרור ויצאנו לחופשי. עברנו לקיבוץ עין המפרץ, בו חיכינו להגעת כל שאר חברי הגרעינים עימם היינו אמורים להקים קיבוץ חדש.

משם העבירו אותנו לקיבוץ אילון, שם התחילה פעילותי ב"הגנה" ושם החזקתי רובה בפעם הראשונה.

השנים הראשונות בארץ

גם נשלחתי לקורס חבלה. במסגרת הפעילות בהגנה פעלתי יחד עם חברי לעזרת ספינות מעפילים שהגיעו ארצה. זה דבר שהיה עבורי חוויה מרגשת, כי אני עצמו הייתי באותו מעמד רק שנה לפני זה, עד לא מזמן עוד הייתי על אדמת אירופה ההרוסה, והנה אני שותף לעליה לארץ ישראל. לקראת סוף מלחמת השחרור הצטרפנו לגרעין של בוגרי השומר הצעיר מרומניה, שכבר היו במחנה בגבעת חביבה, במטרה להקים את קיבוץ ברקאי.

בחודש מאי 1949 הודיעו לנו שאנו עולים על הקרקע ומקימים את קיבוץ ברקאי.נסענו עם עגלה וסוס לראות היכן אנו עומדים להתיישב. על הגבעה ישבה מחלקה של צה"ל ואנחנו הצטרכנו להחליף אותם. במקום, היה לפני כן ישוב ערבי, שנקרא "חירבת ואדי ערה",  שכל תושביו ברחו ביום שבו הסתיים המנדט (השלטון) הבריטי. מה שנותר במקום היה "הבית הערבי",  בית אבן גדול בעל שתי קומות ושער, שהיום הוא שער הכניסה לבריכת הקיבוץ.

 

-"הבית הערבי"- המבנה היחידי שנותר מהישוב הערבי שהיה במקום.

 

עליי הוטל להיות אחראי על העלייה לקרקע, וימים קודם לכן הכנו במקום את היסודות עבור הצריפים הראשונים. בהמשך, הקמנו עוד שני צריפים ואוהלים למגורי החברים וחדר אוכל מפח.

"חדר האוכל הראשון" שהוקם בקיבוץ. ב- 1949-

בשנת 1951 הקיבוץ התבקש לבחור חבר שיצא לקיבוץ קצינים על מנת שישמש אחראי ביטחון של הקיבוץ ואני נבחרתי. התגייסתי לצבא והמשכתי לקורס קצינים.

תעודות של סבא זכריה

לאחר שחזרתי לקיבוץ הייתי אחראי על הביטחון במקום (מא"ז) שלושים שנה.

תעודות נוספות של סבא זכריה

לאחר כחמש שנים להקמת הקיבוץ, עברתי לעבוד כחשמלאי בקיבוץ, מקצוע אותו למדתי תוך כדי עבודה.

המשכתי בו מעל שלושים שנה, ואין בניין בברקאי שלא היה לי חלק בהקמתו.

 

עוז וסבתא נורית עם חנוכייה היקרה למשפחה
החנוכייה

הזוית האישית

סבתא נורית: נהניתי מהמפגשים שבהם יכולתי לספר ולשתף את הנכד באירועים משמעותיים אשר קרו בעבר והיו משמעותיים למשפחה שלנו.

עוז הנכד: נהניתי ביותר מהתהליך. אהבתי ללמוד על הקמת המדינה והקיבוץ שלי, ולדעת שסבא שלי ז"ל עזר בהקמתם.

 

מילון

עלייה לקרקע
יום הקמת הקיבוץ

ההגנה
ארגון אשר הוקם לפני קום המדינה במטרה להגן על הישובים היהודיים.

ציטוטים

”"הם נדרו נדר שמי שישרוד יספר את אשר היה".“