מאגר סיפורי מורשת

משפחת דימנשטיין

יוסף חיים, סבא שלי, נולד בבלורוסיה למשפחה מאד גדולה, בסוף שנת  1889. הוא היה בין הבוגרים מבין 13 ילדים.

סבא, יוסף חיים דימנשטיין פרידמן

לפי הסיפורים בלבד, אנחנו יודעים שכל המשפחה נספתה בשואה.

סבא, יוסף חיים דימנשטיין פרידמן (באירופה השתמשו בשני שמות משפחה), ברח באונייה לארצות הברית, כי רצו לגייס אותו לצבא הרוסי.

ססיליה, סבתא שלי, נולדה למשפחת ינקלביץ יעקובוביץ. גם היא נולדה בבלורוסיה, שבזמנו היתה רוסיה הלבנה.

במלחמת העולם הראשונה, כשצבא רוסיה מגייס את סבי למלחמה, הם בורחים ביחד, כשהם בסך הכל בני  14-15 שנה. הם עזבו את בני המשפחה, שבדיעבד לא יראו אותם יותר לעולם. הם מגיעים לארצות הברית, ומנסים להתפרנס. אך, באותם שנים, היה מאוד קשה, אז ירדו לדרום אמריקה והגיעו לברזיל, לעיר שקוראים לה באייה שבצפון ברזיל. שם, נולדו להם שני ילדים מריה ויעקוב.

חתונתם של סבא יוסף חיים וסבתא ססיליה דימנשטיין ינקלביץ

אחרי כמה שנים, ירדו לארגנטינה ושם נולדו פדרו ושרה. פדרו, הוא אבא שלי וסבא רבא של דוריאן. בארגנטינה, הם הרגישו מאוד את מלחמת העולם השנייה, כששרפו להם את חנות הרהיטים שלהם, עליה עבדו כל כך קשה כדי להקים אותה. הם הרגישו את העוינות כנגד היהודים והחליטו לרדת לצ'ילה, בה נולדו קרולה ורוסיטה, האחיות הקטנות של משפחת דימנשטיין.

כל משפחת דימנשטיין ינקלביץ, עומדים מימין: שרה, האבא יוסף חיים ופדרו אבא שלי. יושבים מימין: מריה הבוגרת, רוסיטה, סבתא ססיליה וקרולה

בצ'ילה, הם מתחילים את חייהם מחדש. היתה להם חנות רהיטים, קונדיטוריה ובית מגורים, שהיה מאחוריה. סבא וסבתא שלי התחילו לקלוט ניצולים מהשואה ועזרו להם להשתקם. הם פעלו כמין סוכנות יהודית. בנו יחד עם הקהילה בתי ספר, בתי כנסת ועזרו קצת בכסף ובמציאת עבודה.

אבא שלי, פדרו דימנשטיין, התחתן עם אמי, רות, כשהוא בן 40 והיא בת 20 ולהם נולדו שלושה ילדים: יוסי, ריטה וקטיה.

החתונה של אמא ואבא שלי

קיבלנו חינוך יהודי וציוני בבית הספר, היינו בתנועת נוער ובשבתות וחגים הקשבנו לסיפורים בבית הכנסת. מגיל מאד צעיר הייתי בתנועת הנוער "מכבי צעיר" בתור חניכה ואחר כך כמדריכה. לימדתי  על ישראל, ציונות, אהבת ישראל, סיפרתי סיפורים על המדינה, שיחקנו במשחקים ובקיץ היינו בקייטנות. כאשר הייתי בגיל 17, המשפחה החליטה לעלות  לארץ. אבי היה כבר כמעט בגיל 60 חולה מאוד. הקליטה בארץ הייתה להם קשה מאוד בגלל שפה וחוסר מקצוע. לנו לילדים היה קל יותר וטוב. הלכנו לבית הספר ולאחריו אחי ואני גויסנו לצה"ל.

בזמן שלמדתי באולפן בקיבוץ נירים, הכרתי את בעלי לעתיד, ארמנדו ויינר [אהרון], סבא של דוריאן ושל עוד 9 נכדים.

אהרון, בעלי, נולד בארגנטינה לאבא אברהם ויינר, שכמו המשפחה שלי ברח גם הוא מפולין לארגנטינה ושם נולדו לו שני ילדים אהרון ושושנה ויינר.

אחרי מלחמת יום כיפור, עזבנו את קיבוץ נירים, בו גרנו 5 שנים ועברנו לגור בראשון לציון, בה אנו גרים עד היום. התחלנו לעבוד, אהרון בחברת חשמל ואני בעירייה, בתור סייעת גני ילדים. עבדתי כ- 30 שנה, עד שיצאתי לפנסיה. אהרון, הסבא, עבד כ- 38 שנה ויצא לפנסיה. היום הוא מטייל בעולם ומדריך טיולים לקובה מה שהוא מאוד אוהב.

גידלנו שלושה ילדים לאהבת ארץ ישראל והם מגדלים את ילדיהם על סיפורים של ילדותינו.

טיול עם משמעות

ביום ההולדת ה- 60 שלי, אהרון, בעלי ואני החלטנו לעשות טיול לפולין עם משמעות. שוחחנו שאנחנו מספיק בוגרים כדי ללכת לראות את המקומות, שאנחנו כל כך כועסים ושבגללם גם לו וגם לי אין משפחה מורחבת, ובחוץ לארץ החגים היו עצובים מצד הסבים ולא הבנו למה. נרשמנו לטיול מאורגן, כי חשבנו שעם עוד אנשים הכאב יהיה יותר קל ונוח, קטן יותר. כל המקומות הם מאוד יפים ומאוד עצובים וידענו להפריד בין השניים. התחלנו את הטיול בקראקוב, שהיא מאוד יפה ולמחרת, היינו במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו. הביקור היה עצוב ומאוד משמעותי. קראנו סיפורים ואמרנו קדיש לנופלים, שמקומם לא ידוע, ביניהם המשפחות שלנו.

באחד הימים, נסענו לעיר ורשה, שם יש את בית הקברות הישן ופסל של יאנוש קורצ'אק והילדים שהוא הלך איתם עד מותם. הדלקנו נרות נשמה והתחלנו לעשות סיבוב בבתי קברות. אהרון התחיל ללכת קדימה מהר יותר, כי הוא לא יכול יותר. באחד השבילים, הסתכלתי ימינה וראיתי לוחית עם שם של המשפחה שלי דימנשטיין – ילד בן 10. קראתי לאהרון שיבוא לראות כי מאוד התרגשתי ובכיתי והסתכלתי שמאלה וראיתי לוחית עם שם של ילד בן 10 ועם שם המשפחה של אהרון – ויינר. שם אני סיימתי נפשית את הטיול, זאת אומרת, כול מה שראיתי אחרי זה עבר מעליי בלי יכולת לעכל.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.