מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נדודים בחו"ל שורשים בארץ ישראל

סיפור חיי סבתא שר

אבי ואמי – ניצולי שואה

אבי, יצחק ז'ורנה – זוהר, נולד בפולין בעיר ברודי (כעת אוקראינה) בשנת 1924. בעיר הזו חיו יהודים רבים. בשנת 1941, בהיותו בן 16 , שמע אבי ברדיו על המלחמה. הוא ברח מביתו והתגייס לצבא הפולני. בדרכים עבר תלאות רבות כשהוא לבדו, ללא משפחתו. בצבא הפולני היה קצין ושימש כאלחוטאי. הוא נלחם ונפצע וכך בעצם שרד את תקופת מלחמת העולם השנייה.

יצחק בצבא הפולני בזמן השואה 

יצחק כקצין פולני עם מדליה

כאשר הגרמנים נכנעו, ערק אבי מהצבא, חזר לעיר מולדתו ונוכח לדעת שרוב בני עירו וכל  בני משפחתו נלקחו למחנות ההשמדה ונספו. באותה תקופה הגיעו שליחים מארץ ישראל לאירופה, הם אספו את ניצולי השואה וריכזו אותם בקיבוצים. הגיעה קבוצת הקיבוץ של השומר הצעיר שהוא הכיר בפראג והצטרף אליהם. שם ראה שוב את אמי, גניה, ולאחר מספר ימים החליטו להתחתן. הרב, שגם היה פליט במחנה שלהם וערך חתונות בסיטונות, העמיד להם חופה וקידש אותם עם חלב, כי לא היה יין כשר. אבי ציין שהוא מאוד אהב את השפה העברית של הרב בה קידש וברך אותם. לא הייתה לאבי אפילו טבעת לקידוש ונאלץ להשאיל אותה מאחד החברים. באותה תקופה אבי התחיל לגדל שפם כפי שלאבא שלו היה.

  יצחק וגניה

הורי עברו יחד עברו לאיטליה, שם נולד אחי הבכור מרדכי והמתינו לעלייה לארץ ישראל. הבריטים לא אישרו ליהודים להגיע לארץ. באחד הימים העלו אותם על אניית מעפילים FEDE  ובהסתר הגיעו לארץ ישראל, בעלייה בלתי לגאלית.

אמי גניה לבית לרר נולדה בעיר בנדין במערב פולין ב- 15 מאי 1924.עם פלישת הגרמנים בשנת 1939, החלה ההתנכלות ליהודים. בשנת 1942 נחטפה אמי לעבודת כפייה בצ'כיה, באזור הסודטים, עם קבוצת בחורות בנות גילה. יחד עם הנשים הצ'כיות הן עבדו בבתי חרושת לטקסטיל, וחיו במחנה סגור , כמעט בלי אוכל ותנאי מחייה בסיסיים. יותר מאוחר הועברה גניה למחנה הריכוז פרשניץ. עם פלישת הרוסים לצ'כיה, אמי וחברותיה היהודיות שוחררו וחזרו לעירן בנדין. אמי לא מצאה אף אחד מבני משפחתה שכנראה כולם נספו באושוויץ. יום אחד במקרה אמי גילתה שאחיה יוסף ניצל והם נפגשו בישראל. אמי נפטרה ממחלה קשה כשהייתה רק בת 65.

אמי-סבתא  גניה

שנות ילדותי

נולדתי בחיפה בשנת 1951. הורי יצחק וגניה, ניצולי שואה  הגיעו ארצה בשנת 1948, בתקופת מלחמת השחרור ולכן  אבי מיד גויס לצה"ל.

גניה ויצחק עם אחי מרדכי

הורי שאיבדו את כל בני משפחתם בשואה. הגיעו עם "מטען" נפשי כבד מאוד הן בשל האובדן והן בגלל הסבל הרב שעברו בתקופת השואה. למרות כל הקשיים, התחילו לאט לאט להתאקלם בארץ. אחרי ששוחרר אבי מהצבא הוא עבד כאלחוטאי במשטרה, עבד בבניין , בסבלות בנמל ובגננות. לא בחל בשום עבודה על מנת שיוכלו להתקיים בכבוד ואף לקנות את דירתם הראשונה בבת גלים. בשנת 1956 כשהייתי בגן חובה התקבל אבי לעבודה במשרד החוץ  בתל אביב ועברנו לגור ברמת גן.

אני במיטת תינוק

השליחויות בחו"ל

עבודתו של אבי הצריכה מאתנו לעבור ממדינה למדינה.

1958 – 1960 – וינה – אוסטריה

כשהייתי בכיתה ב' נסענו לשליחות הראשונה. זו הייתה התרגשות גדלה לנסוע לחו"ל במטוס. אבי עבד שם בשגרירות ואני למדתי בבית ספר יהודי. למדתי שפה חדשה, גרמנית, וכמובן הכרתי חברים חדשים.

חגיגת חנוכה בבית הספר היהודי בוינה

1960 – 1961 – מוסקבה – רוסייה

כעבוד שנתיים עברנו למוסקבה. אני למדתי בתוך השגרירות עם מורה ישראלי. כל יום שישי שבת וחגים היינו הולכים לבית הכנסת הגדול על מנת להיפגש עם היהודים. היינו מחלקים להם סידורים ומחזורים לתפילות, ודואגים לשמור איתם על קשר רציף. באותה תקופה השלטונות הרוסיים לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ישראל והיהודים היו מאוד "צמאים" לפגוש ישראלים. אנחנו כנציגי שגרירות ישראל היינו כל הזמן תחת מעקב של הרוסים, והם עקבו אחרינו לכל מקום שהלכנו. אם הקשר של נציגי השגרירות עם משפחה מסוימת לא מצא חן בעיני הרוסים הם היו מסלקים אותם מהמדינה.

לא אשכח כיצד אבי, שהיה בעל חוש הומור מפותח, אהב להתחבא לאנשים שעקבו אחרינו. זכור לי היטב מקרה אחד בו קלטנו את האנשים שעוקבים אחרינו, ואבי ואני שהלכנו לקניות נכנסנו לחנות אחת, מבלי שהבחינו בנו והסתתרנו בחנות עד שהעוקבים התייאשו מלמצוא אותנו והלכו לדרכם. שמחנו שחזרנו לשגרירות "בלי עיקוב". היינו נוסעים למקומות רבים ברוסיה (אודסה, לנינגרד) על מנת לפגוש יהודים ולתת להם מתנות מישראל. לאחר מספר שנים, כשחזרנו לארץ חזרתי ללמוד בכיתה ה' ברמת גן עם חברי.

שגרירות ישראל במוסקבה

1963 – 1966 – שליחות בפאריז- צרפת

כשהייתי בכיתה ז' נסעתי שוב לשליחות עם הורי. לא כל כך רציתי לנסוע כי לא רציתי שוב לעזוב את החברים שלי. אבל לא הייתה לי ברירה. בפריז למדתי בבית ספר ישראלי וזה נתן לי לשמור על הקשר שלי עם ישראל. שוב רכשתי חברים חדשים, ולמדתי צרפתית ששימשה אותי היטב בהמשך חיי, כשחזרנו ארצה התחלתי ללמוד בבית ספר "אליאנס", בזכות השפה הצרפתית שרכשתי.

כילדה בפריז

אני בצבא

כשהתגייסתי לצבא ההורים שלי בדיוק נסעו לשליחות נוספת באיטליה, רומא. הייתי חיילת בודדה. לא היה לי קל אבל אמא שלי הייתה מגיעה כל כמה חודשים לבקר אותי וגם אני באמצע השרות נסעתי לחופשה לבקר את הורי. שרתי במת"ש,במחלקת תשלומים של הצבא.

תמונה מהצבא

1972- התחתנתי  עם מנחם

כנראה שלא במקרה התחתנתי עם מנחם, איש משרד ראש הממשלה. הכרתי את מנחם בעלי כשעבדנו יחד במשרד ראש הממשלה מנחם אמר תמיד שהתחתנתי אתו כי רציתי להמשיך לנסוע לשליחויות בחו"ל. את ההכנות לחתונה ערכתי יחד עם חמתי, מיכל , היות והורי היו שוב בשליחות בחו"ל באותה תקופה. הורי הכירו את בעלי בסך הכל כ – 3 חודשים לפני חתונתנו. מיד לאחר חתונתנו הצטרפתי לבעלי, מנחם, לשליחותו לבלגיה שם נולדה בתנו הבכורה, קרן.

חתונה שרה ומנחם

1972- 2001 – השליחויות עם מנחם ובנות

תמונות מהשליחויות עם הבנות

בריסל 

שליחות במזרח הרחוק

קרן בתלבושת של ביה"ס אמריקאי

בסינגפור

שליחות באפריקה  ניירובי 1986

במשך כשלושים שנה, מאז נישואינו, יצאנו לשליחויות מטעם המדינה בארצות שונות. כל שליחות הייתה בת 4 שנים, היו מקומות בהם שהינו 4 שנים (בריסל, סינגפור)  והיו מקומות שבאמצע עברנו ממדינה למדינה (ניירובי, רומא, סינגפור, קוריאה).בשליחויות הראשונות נסענו עם הבנות. הן היו קטנות. הנסיעות למקומות חדשים אל היו קלות. הן היו צריכות להתאקלם כל פעם מחדש, להכיר חברים חדשים וללמוד שפות חדשות. כל אחת מהבנות קיבלה את השליחויות באופן שונה וזה לא היה קל. אנחנו כהורים השקענו הרבה מאוד בעזרה בלימודים, ובעזרה בהתאקלמות במקומות החדשים. הכרתי את הקשיים מקרוב. כי עברתי אותם בעצמי בתור ילדה.

השליחות האחרונה הייתה כבר בלי הבנות הגדולות, רק עם הבת הקטנה, דנה וזה היה מאוד קשה. להשאיר בנות (אמנם גדולות כבר) לבד בארץ היה מאוד קשה נפשית. השתדלנו להיות מעורבים בחיים שלהם עד כמה שאפשר. התקשורת לא הייתה כל כך מפותחת כמו היום. לא היה סקייפ או ווטסאפ, אבל השתדלנו לנסות לפצות אותן על ידי טיולים משותפים בעולם, והגעה מרובה ארצה. זו הייתה עבודתו של מנחם, והמחויבות שלו לעבודה הייתה להסכים לצאת  לשרת את המדינה בחו"ל. במבט לאחור, הילדים זכו לראות עולם, להכיר תרבויות שונות, ללמוד שפות זרות ולהכיר חברים בכל העולם. אך, אי אפשר להקל ראש בעובדה שבעצם הפסידו לא מעט חוויות ילדות שעוברים ילדים שגדלים בארץ. כמו השתייכות לתנועות נוער, טיולים שנתיים בבתי ספר ורכישת חברי ילדות שילוו אותם לאורך כל שנות הלימודים הרצופים וגם לאחר מכן.

סיפור האהבה שלי

הזוית האישית

סבתא שרה: מאוד שמחתי שאני יכולה לספר לנכדי בצורה ישירה על שנות ילדותי וגם בשנותי הבוגרים. הצלחתי גם קצת לספר על הורי וכיצד הגיעו לארץ.

איתי: מאוד נהניתי לחוות את תכנית יחד עם סבתא שלי. גיליתי המון דברים חדשים שלא ידעתי על כל המשפחה.

מילון

מחנה ריכוז
מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי.

ציטוטים

”"לאחר שנים רבות בחו"ל השורשים תמיד בארץ ורק כאן אני מרגישה שייכת למדינה ולארץ."“