מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נדדנו בתוניס עד שעלינו לארץ

נדב ואור כותבים את הסיפור שלי
המשפחה ב-1962
נולדתי בביזרטה בתוניס לאבי, אדואר (דוד) ולאמי מרגו, במלחמתהעולם השנייה.

בית הספר
בתוניס למדתי בבית ספר "אליאנס". זה היה בית ספר יהודי. למדתי שם בכיתות א'-ב' ואחר כך עלינו לארץ ישראל. בהתחלה למדתי בבי"ס "אחווה" בכיתות  ג' – ו'. כיתות ז'-ח' למדתי בתיכון ממלכתי ג'. סיימתי כיתה ח' ואחר כך יצאתי לעבוד. אז תיכון עלה כסף ולנו לא היה הרבה כסף לתיכון, לכן יצאתי לעבוד בסופר. אהבתי מאד לשחק בהפסקות כדורגל ומחניים. אהבתי ללמוד חשבון. הייתי הולכת לצופים והיה מעניין וכיף. 
הייתה לנו מורה לתזונה – טבחית. מורה לספורט, דן. מורה לחשבון, מנדל. היו מורים טובים, התנהגו יפה מאד לילדים. אני זוכרת את שיעורי התזונה. היה מעניין ומלמד. אוכל בריאותי. בית הספר בארץ שונה מבית הספר בתוניס. בחוץ לארץ היו מחמירים: מי שלא הכין שעורי בית, המורים היו נותנים לנו מכות עם סרגל בציפורנים. היו לוקחים אותו לחדר חשוך ומשאירים אותו שעה לבד. או הצמידו פתק על הגב: "אתה תלמיד מופרע" והיה צריך לעבור מכיתה לכיתה. זו הייתה בושה גדולה. הייתה יראת כבוד למורה. לפני שנכנס לכיתה עמדו בשורה. לא התחצפו, דיברו בנימוס והקשיבו למורה.
 
אני זוכרת את הטיול שעלינו על הר המצדה. עלינו בשביל הנחש ברגל. שם היו חוגגים למי  שהגיע לגיל בר מצווה. ואחר כך ירדנו לאילת וישנו שם עם שקי שינה באכסניה או בחוץ. זכור לי שבאילת היינו בעיר הסרטים, ששם מצלמים כל מיני סרטים והצטלמנו שם כל הקבוצה בתור קאובויים. 
 
העלייה לארץ
נדדנו מעיר לעיר כמו היהודי הנודד. בסופו של  דבר ב-1949 אבא החליט לעלות לישראל. נשארנו שנה בצרפת, במרסיי, עם אבא, אמא ואחותי ליליאן, וב-1950 עלינו לישראל. באוניה היה לי כיף לראות את הים. ישנו במיטות קומותיים. אחותי בקושי הרימה את הראש מהמיטה. הגענו לחיפה ומשם במשאית למעברת "באר יעקב". היינו שם חודשיים. שם היינו בצריף וקיבלנו אוכל בחדר אוכל. בארץ ריססו אותנו ב-די.די.טי. כי חשבו שהבאנו מחלות מאפריקה.
אבא החליט לעבור לבאר שבע כי הרבה מעולי צפון אפריקה גרים בבאר שבע. גרנו באוהל במעברה א', איפה שהיום השוק הבדואי. שנה שלמה עד שקבלנו דירה בשיכון בשכונה א'. היה לנו חדר גדול, חדר קטן, מטבח, שירותים ומקלחת.
 
באר שבע לא הייתה מפותחת. היה רחוב קרן קיימת, מהמשטרה עד לפני משקי עזר. הייתה מכולת אחת, משביר אחד, חנות אתא אחת, שק"ם אחד, משרדי מע"צ. הייתה רק שכונה א'. באותה תקופה היה קשה, אבל לא היו לנו דרישות. אהבנו את האדמה. בנינו את הארץ. הורינו שמחו לגדל אותנו בארץ.
 
הגענו לארץ בתקופת הצנע. היו תלושי מזון תמורתם אפשר היה לקנות אוכל בכמות מוגבלת. החלבן היה מסתובב בין האוהלים ומוכר חלב בבקבוקי זכוכית.
 
הקמת משפחה
הכרתי את בעלי במכולת שבה עבדתי מגיל 14, כשסיימתי את כיתה ח'. לאבא היה קשה להתפרנס. הוא עבד בקרן קיימת לישראל (קק"ל) שבועיים בחודש. כל משפחה עבדה שבועיים בחודש כדי שהעבודה תספיק לכולם. התיכון עלה כסף ולא היה לו אפשרות לשלם. בעלי היה בן 21  ואני  בת 17 וחצי.  נפגשנו ויצאנו כמה חודשים לסרט, לבית קפה, להצגה, לטיול. התחתנו בבאר שבע בשכונה א'. החינה הייתה בחצר של הבית. החופה הייתה בבית הכנסת. גרנו בשכונה א', חמותי הייתה גרה בשכונה ב'.
 
תחילה גרנו יחד: חודשיים אצל ההורים שלי וחודשיים אצל ההורים שלו. אחר כך קיבלנו בית בשכונה ד'. עד היום אני גרה באותו בית. בעלי היה ברזלן ועבד בסוף "בסולל בונה". הוא נפצע ואחר כך עבד בצבא, כאזרח עובד צה"ל. אחרי שהתחתנתי לא עבדתי. הייתי עקרת בית ואמא לילדים. חמותי הייתה אשה מקסימה, כמו אמא, טובה. תמיד הייתה מעודדת אותי ואומרת שאני אתרגל למנטליות של המשפחה שלהם. התחברתי אליהם מאוד, ועד היום אני בקשר טוב עם הגיסות. בעלי היה שומר מסורת. אדם טוב. הוא ליכד את המשפחה. הוא דאג לבית הכנסת. לפני ששיפצנו את הבית, שיפצנו את בית הכנסת. יש לי 5 ילדים – עדנה, רחל, ניסים, מיכאל, דוד, ו-17 נכדים. הבשורה הכי משמחת שהנכדה הראשונה שלי, נופר, מתחתנת.  
 
חפץ מיוחד עבורי
קופסת השוקולד: ביום הולדת 70. הנכדה שלי, נופר, הזמינה את המשפחה והחברות שלי ועשו לי מסיבת הפתעה במלון באשקלון, שם שכרו חדר מיוחד לכל המסיבה. המתנה הייתה קופסת שוקולדים ומאחורי כל חתיכת שוקולד יש תמונה. תמונות מכל החיים שלי: מהילדות, מהעבודה, מהאירוסין, מהחתונה, מהלידה הראשונה, תמונות של המשפחה עד גיל 70 . 
 

מילון

אליאנס
ארגון תרבותי יהודי עולמי הפועל בארצות שונות הקים רשת בתי ספר ברחבי העולם, ומעניק לתלמידים חינוך יהודי ערכי, ומשלבת בין לימודי יהדות ולימודים כלליים.

ציטוטים

”נדדנו מעיר לעיר כמו היהודי הנודד“