מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מתינוק בשואה למייסד היחידה למשימות תת מימיות

הצטלמנו בבית ספר
הייתי במלחמת יום הכיפורים באגם המר
סיפור חייו ופועלו של אייל (פטר) ורד

שמי אייל ורד (פטר), נולדתי בשנת 1943, לתוך מלחמת העולם השנייה, ביוגוסלביה, בחבל ארץ סרביה, בעיר סובוטיצה, להורים יהודים. אני מוכר כניצול שואה. שם מתחיל סיפור החיים שלי.

באותה שנה, הגרמנים שלחו את היהודים למחנות ולכן כתינוק, מסרו אותי הוריי, למשפחה נוצרית. הייתי זמן מה אצל אותה המשפחה, אך המקום לא היה בטוח עוד ולכן, הם מסרו אותי לכנסייה ומשם למנזר, שם היו הרבה ילדים כמוני. במנזר קיבלתי מחסה, בגדים ואוכל. הגרמנים חיפשו בכל מקום יהודים ואני, שהייתי פעוט קטן, בכלל לא ידעתי שאני יהודי. אחרי כמה זמן, הביאו אותי לבית יתומים ובגיל שלוש, לאחר המלחמה, מסרו אותי למשפחה נוצרית, בכפר טלצ'קה, אצלם גדלתי עד גיל שש ואותם החשבתי כמשפחה שלי. אמרו לי שהוריי נספו במלחמה, לא היו לי שאלות ולא בכי.

בסביבות גיל שש, יותר מ-3 שנים אחרי המלחמה, הופיע אדם, שהציג את עצמו כאבי. בגיל שבע עזבתי את המשפחה המאמצת שלי, יחד עם אבי הביולוגי, שלקח אותי לעיר הגדולה. אבי סיפר המון על משפחתנו וסיפר שאנחנו יהודים. בגיל זה עדיין לא הבנתי מה זה יהודי. אבי סיפר לי על רצף ההתרחשויות מאז שמסרו אותי כתינוק במלחמה: הוריי התגרשו , אמי ברחה דרומה ואבי הצטרף לפרטיזנים. הוא סיפר, שכל המשפחה מצד אמי נספו בגטאות, חוץ מסבתי וסבי, ששרדו והגיעו לארץ בשנת 1948. כמובן שלא הכרתי אף אחד מהם.

אבי היה צלם במקצועו. גדלתי איתו עד גיל 15. במשך השנים הוא התחתן ונולדה להם בת. החיים לא היו  קלים אז, לא הייתה עבודה, לא היה מה לאכול, הזמנים היו מאוד קשים. התחלתי ללמוד רק בגיל 7, על-פי החוקים בבית-הספר הנוצרי, הייתי צריך להתנהג יפה, אם לא, המורים היו נותנים לנו מכות, ללא רחמים ואף אחד מאיתנו לא יכול היה להתלונן. למדתי שם עד גיל 15. למדתי בבית -ספר חקלאי-מקצועי, את המשפחה המאמצת המשכתי לבקר ובעצם לא עזבתי אותם לעולם.

העלייה לישראל  

בשנת 1958 התחלנו לדבר על עלייתי לארץ וב- 1959 עליתי לארץ בעליית-הנוער. נציג מעליית-הנוער אסף אותי ולקח אותי לנמל ביוון ברכבת בת 3-4 ימים, משם הפלגנו על אניית נוסעים עד לנמל חיפה ועלינו על משאית לקיבוץ גן-שמואל. הייתי בשוק מוחלט, לא מבין את השפה, לא יודע כלום, רק שמעתי שפה מוזרה, ראיתי כתב מוזר – כותבים מימין לשמאל. בקיבוץ התייחסו אליי  יפה. אמרו, שבבוקר, אני צריך לעבוד בשדה ואחרי הצהריים מלמדים אותי עברית. עבדתי בלול ובבית הילדים וכמובן בתורנויות במטבח. בזמן זה,  אישה זרה באה לבקר אותי בקיבוץ והציגה את עצמה כאמא שלי. הייתי בהלם, לא ראיתי אותה ולא שמעתי עליה. הפגישה הייתה מאוד קרה. כבר לא הייתי ילד קטן. באחד הימים הלכתי לבקר את המשפחה של אימי שגרה בגדרה. בשנות החמישים, האנשים והעולים החדשים, גרו בצריפים מעץ. קבלת הפנים של המשפחה הייתה מאוד יפה אך ללא דיבורים,  השיח היה  מאוד קר.. לא הכרתי אותם. בתום המפגש חזרתי לקיבוץ.

ב-1960 התגייסתי לשירות קדם-צבאי. אחרי שסיימתי, עזבתי את הקיבוץ והפעם, אמצה אותי משפחה בחיפה. לא היה לי אף אחד ונשארתי עם משפחתי המאמצת וילדיה. הייתי בביתם עד הגיוס, עבדתי במוסך למחייתי. חסכתי כסף בכדי להביא את אבי לארץ. התגייסתי לצה"ל ב-1961 וסיימתי טירונות צנחנים. בסיום הטירונות התחלתי קורס ימאים בחיל הים. בסיומו של הקורס, הוצבתי לספינות טורפדו באילת ובהמשך התנדבתי לשייטת 13.  ב- 1964 הוסמכתי כלוחם בשייטת 13. ב-1965 הייתי ממייסדי יחידת 707, יחידה לתפארת מדינת ישראל.  עברתי קורס אמודאי בבסיס חיפה. בהמשך שירותי נטלתי חלק במשרד החוץ. ב-1966 הושאלתי לנמל חיפה. ניהול מחלקת הצלילה ואמודאי.

בשנת 1967 התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים . בין השנים 1975 עד 1978 כיהנתי כמנהל תפעול ואחזקה במחלקת הים בנמל. נטלתי חלק כלוחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. ב-1977 עשיתי קורס ספנות ונמלים בנמל חיפה. בשנת 1979 חזרתי לחיל הים ועברתי קורס צלילה מקצועית בארצות הברית, במשך 9 חודשים. הוסמכתי לרוייה לעומקים גדולים בקולג' C.D.C. ב-1980 הייתי ממסיידי ומקימי היחידה למשימות תת מימיות (ילת"מ) וב-1985,  מדריך בכיר בתחום צלילת תערובת גזים. ב-1982 השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה. ב-1986 הוסמכתי כסופר-וויזר בנורווגיה, עד עומק 500 מטר במשרד האנרגיה הבריטית והנורווגית.

ב-1995 הוסמכתי כהנדסאי מכשור ובקרה. ב-1996 אנייה ישראלית, 250 אלף טון נפח, התנגשה באנייה קוריאנית וכל אנשי הצוות טבעו בים הצהוב. נשלחתי, מטעם מדינת ישראל, לפקח על הוצאת הגופות. בשנת 2000, קיבלתי פרס מפעל חיים בחיל-הים. בשנת 2003 הוסמכתי כמנהל עבודה הנדסאי במשרד העבודה.  מ-1982 עד 2007 הייתי צולל בכיר של חיל הים. לקחתי חלק גם במלחמת לבנון השנייה.

מזה 46 שנים, הייתי פועל בים ובצלילה תוך מיומנות בתחומי ההצלה, מיקוש ועבודה טכנית. בזכות הידע הרב שצברתי, בתקופה זו לימדתי דורות של צוללים ומפקדי צלילה וגם זכיתי להכשיר ואף ללחום לצד בני. בשנת 2007 פרשתי מהצבא אחרי 46 שנים (הייתי החייל הכי ותיק בצה"ל).

היום אני סבא ל -5  נכדים, כולל את שחר, שמתעדת את סיפורי בתכנית זו ובמקביל, עד היום אני צולל פעיל ומשמש כיועץ למפקד חיל הים וצה"ל.

סרטונים על סבא פטר:

סרטון שהכינו לו צוללי הילת"מ: אייל פטר ורד

 

ערב יחידה ילת"ם – אייל פטר ורד

https://www.youtube.com/watch?v=7fQPJ_miUyI

הזוית האישית

שחר: היה לי מעניין לשמוע את הסיפור המיוחד של אבא, זה פעם ראשונה שממש ישבנו והוא סיפר לי על החיים המרתקים שלו.

מילון

אמודאי
צולל

סובוטיצה
סובוטיצה היא עיר השוכנת בצפון פרובינציית וויבודינה, העיר השנייה בגודלה בפרובינציה (אחרי נובי סאד), והעיר החמישית בגודלה בסרביה. סובוטיצה היא העיר הצפונית ביותר בסרביה, נמצאת באגן הקרפטים, וממוקמת כ-10 קילומטרים מהגבול עם הונגריה. האזור המנהלי של סובוטיצה כולל בתוכה את העיר עצמה, העיירה פאליץ', ושבעה עשר כפרים. ויקיפדיה

ציטוטים

”נטלתי חלק כלוחם במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה השנייה ".“