מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מתימן לחולון

סבתא רבא סבתא והנין
סבתא רבתא וילדיה בחולון
כאן מוצג סיפור חייה של עפיה סנואני' סבתא רבתא שלי, כפי שסיפרה לסבתא שלי

אבא שלי הוא הנכד של סבתא רבתא, ואני הנין עומר. הסיפור מוצג בגוף ראשון.
 
סיפור חייה של סבתא רבתא שלי מתחלק לשלושה פרקי זמן, כאשר התרכזנו בעיקר בשניים הראשונים.
פרקי הזמן מחולקים :
א' – אירועים שהרחשו בתימן בין השנים  1934- 1941. 
ב' – אירועי החיים שהרחשו בעיר עדן בין השנים  1942-1949.
ג' – העלייה לארץ ישראל משנת 1949 ואילך.
 
א'. תימן : 1934 -1941 – גרנו במחוז סינואן שבתימן בבית למרגלות ההרים. נוף הרים היה נוף ילדותי. אני זוכרת שבתוך הבתים בקומה התחתונה היה חדר שבו נהגו לשים את העיזים והפרות. הבהמות והצאן היו דבר חשוב והאנשים לא נתנו לבהמות לישון בלילה בחוץ. תמיד בעלי חיים הסתובבו על ידינו, הם היו יורדים מן ההרים, בעיקר, ג'ירפות וקופים שהגיעו קרוב לבתים. ראיתי ג'ירפות שהסתובבו בשדות של אבא שלי. אני לעולם לא אשכח איך לילה אחד כשהלכתי עם אמא שלי, חנה, שהלכה למכור פתות ועבודות ריקמה שלה לאנשים ופתאום נשמעה נהמה של אריה. מיד אמא שלי עטפה אותי בגופה והגנה עלי. האריה עבר על ידינו ואנחנו שמרנו על שקט מוחלט עד שהוא עבר.
 נהגנו לקרוא לאריה בשם הערבי "תהש". תקופה ארוכה היו לנו יחסי חברות נפלאים ושיתוף פעולה עם הערבים בתימן. האימאם יחיא (מנהיג מוסלמי בכיר) שנחשב כמו מלך, אהב את היהודים התימנים והתייחס אלינו יפה. גם תושבי תימן המוסלמים היו ביחסים טובים איתנו. ערבים ויהודים ביקרו אחד את השני בבתים הפרטיים וגם היו יחסי מסחר טובים. ואז החלו להגיע שמועות על מצב היהודים במקומות שונים בעולם.
 
השנה היתה שנת 1941 וארצות אירופה היו בעיצומה של מלחמת העולם השניה. היו שמועות על היטלר והשמדת יהודים בשואה ועל כך שיהודים עולים לארץ ישראל. התחלת עליית היהודים לארץ ישראל חוללה את השינוי ביחסי הערבים ליהודים בתימן. באותם ימים גבר העוני והמחסור, תלותם של היהודים בשכנים הערבים גדלה והביאה להרעה במצבם. יהודים רבים מתו ברעב או נותרו בחוסר כל. אפילו היהודים העשירים בתימן הגיעו למצב כלכלי גרוע ביותר. אבא שלי, משה צפרי, היה מבין העשירים במחוז סינואן. היו לי שני אחים, יוסף הבכור ומשה. אני הייתי הבת הקטנה. באותה תקופה קשה של מתיחות בין ערבים ליהודים אבא שלי נרצח. עד היום אינני יודעת את הסיבה לרצח. השם שלי "עפיה" הוא שם לא רגיל, פירושו בריאות. סיפרו לי שכאשר נולדתי אבא שלי כל כך שמח, כי כבר היו לו שני בנים, והוא בחר לי את השם "עפיה", כדי שאני אהיה תמיד בריאה שמחה ומאושרת. ראוי לציין, כשעליתי לארץ ישראל הסוכנות היהודית נתנה לי את השם "ברוריה". אבל שמחתי שנשארתי עם השם "עפיה", זה כמו מתנה מאבא שלי, זה הקשר היחיד שלי אליו. איני זוכרת אותו, כי הוא נרצח כשהייתי תינוקת.
בת 6 הייתי כשהרגשתי שמשהו השתנה ביחסים בין ערבים ליהודים. גם האימאם פתאום קבל החלטה שכל ילד יתום או ילדה יתומה חייבים להתאסלם. אני לא יודעת עד היום איך אמא שלי הצליחה להבריח את האחים שלי, יוסף ומשה, לעדן ומשם הם הועברו על ידי הסוכנות היהודית לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. זו הסיבה שבתימן חיתנו ילדות קטנות עם גברים מבוגרים על מנת למנוע את התאסלמות הבנות (בארץ קמה ועדה מיוחדת על מנת לבטל את נישואי הילדות למבוגרים).
היתה תחושה של שינוי לרעה במערכת היחסים בין היהודים לערבים, ולפיכך מנהיג הקהילה, מורי חיים סינואני, שהיה דודי, קבל החלטה על התחלת מסע היציאה מתימן לעדן. מסלול הנסיעה היה ממחוז סינואן לכיוון העיר הגבולית לחג' שבין תימן לעדן. המסע החל בשנת 1941 ונמשך בסביבות חצי שנה בערך.
 
הקבוצה שלנו הלכה מבוקר ועד ערב בחום ובשמש הקודחת מעל ראשינו, לפעמים על חמורים, אך בעיקר ברגל. הנעלים נקרעו לנו והלכנו יחפים. אנשים נפצעו קשה מאבנים או שהעור התקלף לנו בכפות הרגלים מרוב חום.
הלכנו לאורך ואדיות, הלכנו במים בנחלים ונפצענו מחלוקי נחל. לפעמים היינו מוכרחים לעבור באזורי הרים וגם לטפס עליהם. היו מקרים של התנפלות שודדים על השיירה. כשגדלתי אמא שלי סיפרה לי שהיו לפעמים מקרי אונס. היו לנו מדריכים מוסלמים שנתנו להם כסף כדי שיראו לנו את הדרך, אך הם ברחו לנו עם הכסף ונשארנו ללא כסף. היינו רעבים, אבל אמא שלי דאגה לי תמיד, עד היום אני לא יודעת איך אמא שלי השיגה אוכל. שתינו מים מהנחלים גם כשהם לא היו נקיים, בגלל זה היו אנשים זקנים וילדים שמתו בדרך ממחלות. היו מקרים שערבים ריחמו עלינו ונתנו לנו לישון, אבל בדיר של כבשים ועיזים. עייפים ותשושים הגענו לעיר הגבול לחג'.
כאן הסתיים המסע הרגלי.
 
כשנודע לאנגלים על הגעתנו הם מיד הגיעו למקום. האנגלים התנכלו לאנשים שהיו כל כך חלשים ומסכנים, אני זוכרת שהם הכו באכזריות נוראה את האנשים, ביניהם את הדוד שלי המנהיג מורי חיים סנואני. הבריטים שמו במעצר את מורי חיים סנואני ולאחר כחודש הוא שוחרר. בגלל המצב הקשה והפחד מן האנגלים מחצית מן האנשים החליטו לחזור לתימן, לימים נודע לנו שחלק מן החוזרים מתו בדרך מרעב ומחלות. מלחג' נסענו לדאר סעד ומשם ל-א' שייך שבחוף עדן. כשגדלתי סיפרו לי, שאת ההברחה במכוניות ארגנו אנשי הסוכנות היהודית מארץ ישראל. הצפיפות במכוניות היתה נוראה, היו סופות חול שהשתוללו במדבר. היה כביש אחד שהיה עמוס במכוניות והנהג נאלץ לפעמים לנסוע בחולות, לפעמים הצמיגים שקעו בחולות.
כדי שלא יזהו אותנו כיסו את המשאית בכל מיני דברים מלמעלה. אמא הזהירה אותי לא לדבר. האנגלים נהגו לנעוץ מוט לתוך המשאיות כדי לגלות אם יש אנשים במשאית. לבסוף הצלחנו להגיע לעיר הנמל א' שיך שבמחוז עדן בשלום. ב-א' שייך "היינו בטוואהי". טוואהי הוא מקום בנמל ממנו יצאו באוניות לארץ ישראל, אבל אנחנו המשכנו לתוך עדן. פרק ראשון הסתיים בחיי כשהגעתי לעדן בתחילת  1942  ואני בת  6 -7  לערך.
 
ב'. החיים בעדן :  1942-1949  – הגענו לעדן בתחילת שנת 1942 בערך.
כשהגענו לתוך העיר עדן ראינו אנשים ישנים ברחובות לצדי הדרכים, כי לא היו להם בתים. לא היה היכן להתקלח ולא היו שרותים. ראיתי אנשים מסתובבים ברחובות מחפשים אוכל בפחים. אני יודעת שאנשים חלו במחלות. אחת המחלות הקשות היתה מחלת הדבר. אנשים רבים מתו. הסוכנות היהודית יחד עם הג'וינט שיכנו את הפליטים היהודים במחנה חאשד, שהיה מחנה צבאי בריטי. בהמשך, המחנה שימש כמחנה מעבר לקראת העליה לארץ ישראל. מחנה חאשד נקרא גם בשם מחנה גאולה. שם רוכזו העולים ובסופו של דבר העלו אותם משם לארץ ישראל. אני חייבת להדגיש שאני ואמא שלי לא חיינו במחנה הפליטים חאשד. יום אחד אמא שלי לקחה אותי לבית יפה והיא אמרה לי שנגור שם. עם הזמן גיליתי שאמא שלי ואני הפכנו למשרתות בבית זה. עבדתי עבודת פרך אצל משפחה עדנית יהודית עשירה. גם אמא שלי עבדה קשה באותו בית בשביל אוכל ומקום לישון. עוד לא מלאו לי 9 שנים וכבר הייתי רוחצת ילד מפונק בן חמש. עזרתי גם לאישה כבת 50 להתקלח. הייתי רעבה ועייפה כל הזמן.
 
הג'וינט והסוכנות היהודית  שלחו אותי ללמוד בבית ספר בלימודי ערב. את בית הספר הקימו האנגלים. אהבתי ללמוד ולא וויתרתי על לימודים למרות העייפות.    
 
אחרי הלימודים הייתי הולכת בלילה למאפיה מרכזית כדי לאפות בצקים של פיתות ומלווח. בגלל זה תמיד הייתי עייפה. בשנת 1947 בית הספר בו למדתי נשרף בהתפרעויות האלימות ביהודים. הייתי כבר בת  13 בערך ומאז לא למדתי יותר בבית ספר. בגיל 14 התחתנתי עם יעיש סינואני. הרב המחתן היה מורי חיים סינואני. שני העדים היו עדנים יהודים חברים של יעיש בעלי. החתונה נערכה ב- ט' אדר א' שנת 2259 למניין השטרות. היא שנת תש"ח, 1948. בגיל 15 ילדתי את בתי הבכורה שושנה. בשעה טובה התבשרנו על עלייה לארץ ישראל במטוסים. הועברנו למחנה חאשד ומשם טסתי לארץ ללא בעלי וללא אמי. הבריטים סרבו להעלות גברים למטוס. פרק חיי בעדן מסתיים כשאני בת 15 ונושאת את שושנה בתי הבכורה למטוס כשהיא בת חודש בערך.
 
 ג'. העלייה לארך ישראל : משנת 1949 ואילך –  ארבעה דברים הקשורים לטיסה אני זוכרת:
1- עליתי למטוס לבדי עם שושנה התינוקת. אנחנו הנשים טסנו לבד. הייתי מפוחדת.
 
2 – צורפים לא הורשו לקחת את מזוודות התכשיטים שלהם. למרות ההבטחות, צורפים תימנים לא קבלו את התכשיטים בהגיעם לארץ. ארגזים שלמים עם תכשיטים נעלמו.
 
3 – גם חלק מספרי התורה וכתבי היד הנדירים לא חזרו לבעליהם עם העלייה לארץ ישראל.  
 
4 – בעלייתנו למטוס טיפלה בנו מישהי בשם גולדה. היא דאגה לעליית הנשים בצורה מסודרת למטוס תחת עיניהם הפקוחות של הבריטים. איני יודעת אם מדובר בזו שהיתה אחר- כך ראש ממשלת ישראל. הגעתי למחנה עתלית עם בתי שושנה ב- 14/02/194. בעלי, יעיש, הגיע ב- 19/03/49.
 
עזבנו את עתלית ב – 24/11/1949. קבלנו דירה בת חדר בחולון ומאז ועד היום אנו גרים שם. ברחוב בו גרנו הצטרפו משפחות עולים נוספות מארצות שונות: ארבע משפחות מרוקאיות, משפחה תוניסאית, משפחה תורכית ומשפחה תימנית נוספת. לא גרנו במעברות או אוהלים. קבלנו יחידת דיור הכוללת חדר שינה ומטבח ואמבטיה הכוללת שירותים בתוכה.  
 
בשל קליטת ההמונים המצב הכלכלי היה קשה והוכרזה מדיניות "צנע" בין השנים  1949-1959. כל משפחה קבלה  פנקסי מזון לפי מספר הנפשות במשפחה. עם פנקסי מזון אלו נגשו לחנות וקנו. הכל ניתן בהקצבה. עבור כל מספר קבלת מנה. אם נשבר בקבוק חלב או ביצה בדרך הפסדת את מנת האוכל באותו יום או באותו שבוע.  תודה לאל, זכיתי לבעל טוב ולהביא ילדים לעולם.  
         
 התברכנו גם בנכדים ובנינים. 
תשע"ו
 2016

מילון

פנקס אדום :
היה בשימוש בשנות ה-50 , ישראל אז נחלקה לשניים אלה שיש להם פנקס אדום ואלה שלא: בעלי פנקס אדום היו אלו שהיו קשורים בעבודות להסתדרות.

ציטוטים

”קשיים הם אינם תרוץ ואין דבר העומד בפני הרצון. אדם יכול ללמוד ולהתפתח כל חייו“