מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מתימן אל ארץ הקודש

סבתא מריים והנכדה אורטל
סבתא מרים במחנה עולים
העלייה מתימן לארץ ישראל בשנת 1949

בשנת 1949 עלינו לארץ מתימן. הייתי בת 13 וכבר נשואה לשלום בעלי ז"ל. לאחר חצי שנה של נשואים ברחתי ממשפחת בעלי ועליתי לארץ יחד עם ההורים שלי. אבא שכר שני גמלים שיעזרו לנו בעליות ובהובלת הציוד המועט שהיה לנו.
בתחילת הדרך הוביל אותנו בחור ערבי אל משאיות שהמתינו לנו. עלינו על המשאיות של הערבים ושילמנו מיסים במחסומים. לקחו לנו את כל הרכוש שלנו, לא השאירו לנו כלום, חיפשו אפילו על גופנו ובתוך שערות ראשנו. אבא דאג ואמר שהעיקר שלא יפגעו בנו. הגענו לשדה התעופה בעדן שבתימן ושם עלינו למטוס. 
אני ישבתי כשמזל אחותי הקטנה מונחת על ידיי. ראיתי דרך המטוס את הים והיבשה, זה היה חדש לנו, פחדתי מאוד, כולם פחדו והשתגעו (השתוללו) במטוס. 
  
החיים בארץ ישראל בתחילת דרכה
הגענו לארץ, התרגשנו מאוד. היה חם מאוד וסופות חול גדולות מאוד. לא היו מים. המדינה הביאה כלי  שחפרו באמצעותו בור באדמה ויצאו מים ממי התהום, נכנסנו כולנו למים, שיחקנו ונהנינו. הגענו לפרדסיה, כל האדמה שם הייתה עם מוקשים, אסור היה לנו לצאת ונשארנו שם במשך שנה באוהלים. 
בינתיים, שלום, בעלי עלה עם משפחתו לארץ. פגשתי אותו במחנה העולים בפרדסיה,לאחר מכן העבירו אותנו למעברה באליכין, גרנו שם בצריפים. כל הארץ הייתה מיושבת בערבים והיה צריך לעיתים להילחם בהם על שטח אדמה. מאליכין פיזרו את כל העולים לאזורים שונים בארץ. אותנו פיזרו למושב שתולים. הכל היה קוצים, גרנו במשך שנה נוספת באוהלים ואחר כך עברנו לצריף.
לאחר חודשים פתחו לנו באר מים ראשון במושב, לפני כן היינו הולכים עד לשדה עוזייה, שואבים שם מים וסוחבים את הדלי המונח על ראשנו. לעיתים היינו לוקחים מים מהכפרים הערבים השכנים. פעמים רבות הערבים היו באים בלילות וגונבים לנו דברים. הכל סביבנו היו כפרים ערביים. המדינה לקחה את הגברים להילחם בערבים, אחר כך גייסו אותם לסלול כבישים, לנטוע עצים, לנקות את הכפרים וכו'…לימדו את שלום בעלי להיות צלף ולקחו אותו להילחם בערבים, שמו אותו ראשון בשיירה.
 
בישוב גן יבנה הכינו לנו מתחם לכיבוס הבגדים. שמו לנו שם ברז עם מים. הייתי הולכת עד גן יבנה עם הכביסה על הראש. באותה תקופה אכלנו מעט, חילקו לנו במסוף החלוקה דגים וקופסאות פח של ריבה. קבלנו מנות על פי מספר הנפשות, היה לנו פנקס עם נקודות… כך היה עד שהעולים שהגיעו מרוסיה התיישבו בבאר טוביה. הם גידלו לולי תרנגולות והביאו לנו ביצים. 
באותה תקופה לא היו כבישים, היו שיטפונות מהגשמים, לא הייתה כלל נגישות למושב. המדינה זרקה לנו ממסוק לחמים עגולים מחיטה מלאה, הראשונים שתפסו הרוויחו. אחרי 3-4 שנים בנינו מטבח, מקלחת וחדר. השירותים היו בחצר. 
עם הזמן, לאט לאט, לאחר שהילדים נולדו הוספנו עוד חדר שינה. שלום בעלי בנה הכל במו ידיו. באותם זמנים היו מושב הרבה מאוד שועלים ונחשים, היה מפחיד להוציא את הילדים החוצה, עד שהמועצה האזורית טפלה בבעיה.
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חטיפת ילדי תימן
באותם ימים נחטפו ונעלמו ילדים שאמא שלהם נהרגה. אמרו שלוקחים אותם למוסד אולם לא ראו אותם אחר כך.
האחיות היו מעלימות את הילדים. כך קרה לבן אחותי, אף אחד לא ראה אותו. שלום בעלי הלך יחד עם האבא של הילד אל המוסד, הפכו את כל החדר ואמרו שלא יזוזו מהמקום עד שיוחזר הילד או הגופה שלו על מנת לקבור אותו. אחרי שלושה ימים החזירו את הילד להורים שלו.
 
גם לי קרה מקרה דומה, ילדתי שתי תאומות, האחות אמרה לי שאני לא אצליח לגדל שני ילדים ושמספיק לי ילד אחד. שלום לא הסכים ואמר לה שהוא יגדל את הילדות כמו כל אבא. רבנו עם האחיות שם, אני לא הבנתי את השפה העברית, האחיות דברו אנגלית או אידיש, הן לא היו נעימות. 
 
חיי כיום בארץ ישראל
השנים עברו להם והיום אני כבר סבתא רבתה, יש לי תשעה ילדים, היה לי ילד נוסף שקראו לו גבריאל, הוא נפטר ממחלת הנפילה. יש לי 26 נכדים ו-9 חומשים. אני עדיין מתגוררת במושב שתולים יחד עם שניים מבניי דודי ואילן, ומגדלים משק גדול ואיכותי של פרות ליצור חלב.  
 
 
 
 
תשע"ו

מילון

חטיפת ילדי תימן
פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן

ציטוטים

”החיים היו קשים.... אך לא התלוננו.“

”פרח עם ריח תמצא מאחורי גדר“