מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מתוניס לכפר יונה

סבתא פנינה והנכדה נועה יפת
המשפחה בגן המלך בנתניה
סיפור העליה מתוניס - סבתא פנינה מספרת לנועה

סיפור עלייתה של סבתא פנינה מתוניס לנכדתה נועה יפת.
נולדתי בתוניס בשנת 1946, כשהייתי בת חצי שנה, אבא שלי החליט שהוא לוקח את כל המשפחה ועולים לארץ ישראל. אבא היה מאוד ציוני הוא וכל החברים עם הילדים והמשפחות החליטו לעלות, אבל הכל התנהל בסוד שאף אחד לא ידע שאנחנו עולים לארץ. יום אחד אספו את כל המשפחות ועלינו על אנייה ששמה "שיבת ציון".
 
באנייה היו בתנאים קשים מאוד האנייה הייתה רעועה, היו על סיפונה משפחות רבות. והיה מאד צפוף, כשההפלגה החלה, מפקד האונייה שמע שעומדים לתפוס אותנו ולכן החליט לקחת אותנו לחוף מרסיי. במרסיי נשארנו כמה שבועות, בסיומם המפקד נתן אישור לעלות לאנייה ולהפליג לארץ. כשהגענו לחופי חיפה, הבריטים ששלטו בארץ חגו מסביב לאנייה. ברגע זה מפקד האונייה ביקש לזרוק את כל המסמכים שלנו לים על מנת שהבריטים לא ידעו מאיפה הגענו. המפקד נתן הוראה לפוצץ את האונייה והמשפחות התפזרו בכל חוף הים. הבריטים תפסו אותנו ושמו אותנו בהסגר, הם חקרו אותנו ואת האחרים, אך אנחנו לא שיתפנו איתם פעולה.
 
עוד באותו יום לקחו את כל המשפחות למעצר בקפריסין. בקפריסין החיים היו די טובים משום שהבריטים היו מאוד אדיבים והתייחסו אלינו די טוב. הלינה הייתה באוהלים ומסביבם הייתה גדר ושמירה חזקה כדי שלא נוכל לברוח. בקפריסין לא היה לנו סדר יום קבוע, אחיי הבוגרים ממני הסתובבו והשתובבו רוב שעות היום. הם שיחקו כדורגל, אפילו הקימו קבוצה, תוך כדי כך השקיפו על הנעשה במחנה, ואפילו נהנו. בקפריסין הסתובבו אנשים (כנראה מאירופה) אשר חיפשו ילדים לאימוץ, באופן לא חוקי כמובן. אימא שלי סיפרה לי שהיא עמדה על המשמר שלא יחטפו אותנו והיא ביקשה לעבוד בפעוטון שאני הייתי שם.
 
למרות הכול זכינו ליחס טוב מהחיילים הבריטים הם אהבו מאוד ילדים ופינקו אותנו בממתקים, במיוחד אותי. למרות השמירה המוקפדת של החיילים הבריטים שהשקיפו מעל המגדלים, הבריחה לכיוון ארץ ישראל המשיכה באופן מסיבי. כדי לחפות על הבריחה הנערים יצרו קטטות פיקטיביות בינם לבין עצמם. הקטטה שימשה הסוואה כדי להעסיק את שומרי המחנה שניסו להפריד בין הניצים ולעשות סדר, כך הצליחו הנערים לברוח בחשאי. הנערים ברחו דרך המנהרות שחפרו לכיוון החוף בסיוע אנשי הסוכנות.
 
האחים שלי בתור ילדים לא הבינו מה מתרחש וכל הזמן הם היו בתנועה בלתי פוסקת סביב החוף. לימים הגיעה לידי המשפחה כתבה בעיתון שומר בריטי עקב אחרי אחיי בחושבם שנשלחו על ידי גורם יהודי כלשהו לרגל ולהעביר מידע, זה גרם לגיחוך רב להעסיק איש צבא בריטי במשרה מלאה לעקוב אחרי שני ילדים קטנים בחשד לריגול. "אחיי הפכו  מרגלים לרגע" היה משעשע לקרוא את הכתבה שהתפרסמה בעיתון השמור עד היום אצלי אחרי התלאות שעברנו באנייה ובמחנה המעצר בקפריסין, שעם הזמן הפכו לזיכרון נעים, לא זכרנו את האכזבה שנמוגה בשהותנו בשבי כשסוף סוף חלומנו התגשם והבריטים נתנו לנו לעלות לארץ.
 
זה היה בעיצומו של החורף, אחרי שהות של חצי שנה במעצר באי קפריסין עם המון תלאות בדרך ובספינה דחוסה הגענו עייפים ומותשים לחופי הארץ המיוחלת ארץ ישראל!!!סוף סוף חלומנו התגשם נטענו שורשים עמוקים בארצנו, בגרנו והקמנו משפחה לתפארת. התחנה הראשונה שלנו בארץ ישראל הייתה ישוב נווה שלום, הישוב ממוקם בצפון מזרח נתניה ישוב ותיק שעסק בענפי חקלאות, התושבים קיבלו אותנו בברכה והשתדלו להקל עלינו את ימי הקליטה הראשונים, אולם קשיי הקליטה שלנו לא היו קלים .
 
אימי סיפרה שהאחים שלי למדו בכיתה אחת עם ילדים בגילאים שונים. הם ישבו על הרצפה בחצי גורן בצפיפות רבה כולל ילדי הישוב הוותיקים. לכל התלמידים יחד היה ספר לימוד אחד ששימש את כולם. המקום שבוא למדו ניקרא חדר. המורה "המורי" החזיק בסרגל והשתדל להרביץ בהם תורה, מי שהפריע חטף מכות מסרגלו על קצה אצבעות ידיו שהקפיץ בצעקה ובכאבים. היה ברור שצריכים למצוא פתרון לילדי הישוב ולהעבירם למסגרת לימודים חלופית וסבירה יותר. בית הספר היחיד באזור היה בית הספר "תחכמוני" בנתניה שהתפתח וקיים עד עצם היום הזה. תחבורה ציבורית לא הייתה, אך אנשי הישוב מצאו פתרון זמין. כלי התחבורה היחיד באותם הימים היה שייך לאחת המשפחות בישוב היה חמור שהעביר מרכולת, והוא גם לקח אותם לבית הספר. המורים שלימדו גרו במקום, כך מידי יום ביומו בליווי אחד המורים הובילו את הילדים על גבי החמור וכל בוקר המתינה קבוצה בסבלנות רבה וחיכו לתורם להגיע לבית הספר. הדרך הייתה עקלקלה סלעית וחולית החמור הוביל הלוך ושוב מספר פעמים ועשה את העבודה נאמנה וכך השגנו את המטרה.
 
בונים את ביתנו בכפר יונה
 
אמי מספרת שכשאבי בקש משכן קבע הוא אסף את תכשיטי הזהב שלה ורצה לקנות תמורתם רצועת אדמה לדחוף נתניה, אמי לא הייתה מוכנה לגור במדבר באזור חולי. לימים בנו באזור זה את קולנוע אסתר לשעבר והכיכר המרכזית בנתניה. לאחר מספר חודשים אבי אמר שצריך מגורי קבע, ולאחר חיפושים הצליחו לרכוש חלקת אדמה פרטית בכפר יונה. בחלקה זו נבנה ביתנו הקבוע שהיה צריף מעץ. המשפחה החברים כולל הילדים נרתמו בכוחות משותפים ועמלו להקמתו של הצריף.
 
התהליך נמשך חודשים רבים והצריף הפך לבית מגורים, וגרנו שם שנים גם כאשר המשפחה התרחבה. הצפיפות הייתה רבה, ונאלצנו להוסיף עוד חדר. הפרנסה הייתה בדוחק. ב-ה' באייר תש"ח אבא בהתרגשות רבה קרא לכול המשפחה לענות אמן אחרי ברכת "שהחיינו קיימנו והגענו לזמן הזה" בסיום הברכה פרץ בזעקה רבה "יש לנו מדינה".
 
אבא סחף את כולנו בצהלה רבה והוסיף, "אתם יודעים איזה זכות גדולה יש לנו? " זוהי זכות גדולה לחגוג את יום תקומתנו. חג עצמאות ראשון למדינתנו. באופן ספונטני התאספו כול הישוב מטף ועד זקן לבית אחד לחגיגה עממית גדולה וצוהלת שפרצה כול מחסום זעקות שירה וריקודים כול הלילה, מי שלא חזה במראה מיוחד זה לא יודע שמחה מהי. השמחה סחפה אותנו עוד ימים ארוכים והשאירה את רישומיה חקוקים בזיכרון.
 
אבא המשיך לעבוד את האדמה שתל עצי פרי וגן ירק. בהמשך הקים רפת מפחונים, שיכן בה פרה חולבת שנרכשה בעמל רב ופרד לעבודה, אבא כהרגלו עבד במרץ רב, התחיל לבסס את עצמו כרוכל זעיר, מהפרה הפיק חלב למכירה בשכונה. בהמשך קיבל זיכיון למכירת קרח לתושבים לשמור מזון. אבא עבד בעבודה פיזית קשה מאוד דאג לכלכלת הבית עד כמה שידו הייתה משגת. חינוך ילדיו היה תמיד בראש מעייניו הוא חינך אותנו לדרך ארץ וליראת שמים, למרות שמלחמת הקיום התמידית לא הייתה קלה עמלו נשא פרי והוא רווה נחת מילדיו.
 
אמי הייתה עקרת בית במשרה מלאה שכל יעודה היה סביב ילדיה. גידלה וחינכה משפחה למופת אף על פי שהמשימה לא הייתה קלה כלל וכלל. למרות הקושי הקיומי לא הרגשנו מחסור אמי תמיד הכינה ארוחות חמות ומטעמיה היו שם דבר בשכונה, והריחות הגיעו למרחקים.
 
אדם שאין לו עבר אין לו הווה ועתידו לוטה בערפל (יגאל אלון) כשאנו נשאלים מי אנחנו? צריכים אנו לדעת מהם החלקים המהווים את זהותנו כבני אדם, מה משותף לנו כמדינה, ומה מעצב אותנו כילדים ומבוגרים! התיק אותו אנו נושאים על גבינו המקשר אותנו להיסטוריה של העם היהודי שאף על פי כל קשיו הצליחו לשמור את הזהות היהודית, ולהגשים את החלומות להקים את מדינת ישראל. אנו כבני אדם בכלל וכילדים בפרט זקוקים להיתמך בערכים אלה של העבר שלנו כדי לצור בין הדורות דיאלוג של כבוד, סובלנות, הקשבה הדדית, שימור מסורת ושימור העם. כי הילדים הם העתיד שימשיכו לבנות ולהקים מדינה זו מדינה שבוחרת בחיים. כמו שאמר הרצל
"אם תרצו אין זו אגדה". 
משוב על התכנית קשר רב דורי
נועה יפת מספרת: 
"הרגשתי כיף גדול והסיפור של סבתא לדעתי היה מאוד מעניין ומרתק. בהתחלה לא ידעתי שזה יהיה כזה כיף אבל סבתא הפתיעה אותי לטובה למדתי הרבה על המשפחה של סבתא, על התלאות שעברו, על המצב הקשה שהיה בארץ והסבל שהם עברו. למרות כל זה היה להם אושר שמחה וכל דבר קטן ידעו לקבל באהבה ובשמחה.
 
פנינה זלמה מספרת:
"במשך מספר חודשים אני מגיעה לבית הספר כל יום רביעי לפעילות רב דורית עם נכדתי נועה יפת. המפגש האישי עם נועה יצר בנינו קשרמאוד מיוחד אישי ואיכותי, מחמם את הלב לראות כמה נועה סקרנית לגבי העבר שלי כילדה ושל משפחתי שואלת שאלות ענייניות ונבונות. הפעילות עצמה שאותה ליאת שדה מעבירה בצורה מעניינת ורגועה, אני שמחה להיות חלק מפרויקט הטוב זה ומצפה לימי רביעי.
 
העשרה
יהדות תוניסיה: "יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד… רבים מיהודי ג'רבה ותוניסיה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, בנתיבות וביישובי הדרום, בהם באר שבע, תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה.".
 
תשע"ה

מילון

שיבת ציון
שיבת ציון הייתה אוניית מעפילים שארגנה "ההגנה". נקראה על שם צמד המילים בפסוק בספר תהילים: "בשוב ה' את שיבת ציון הינו כחולמים"

יהדות תוניסיה
יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד,

ציטוטים

”הילדים הם העתיד שימשיכו לבנות ולהקים מדינה זו מדינה שבוחרת בחיים.“

”זוהי זכות גדולה לחגוג את יום תקומתנו. חג עצמאות ראשון למדינתנו.“

”אדם שאין לו עבר אין לו הווה ועתידו לוטה בערפל (יגאל אלון)“