מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מתוך הצער והכאב, נגעו הוריי באושר

חיה בת און כיום
קפריסין 1947. אמא ואני
פגישה אקראית בין הוריי בטשקנט שבאוזבקיסטן, הולידה סיפור אהבה.

שמי חיה בת און, אני בת 70, נולדתי בשנת 1947, במחנה בקפריסין. לאמי קראו טניה פיקלמן ולאבי יוסף פינגרוט. סבי היה חייט.

גדלתי ברחובות, בשכונה שיכון הוותיקים עד גיל 14 ובגיל 27 עברתי למזכרת בתיה מתוך בחירה. במהלך שנות חיי הבוגרים עבדתי במעבדה במכון ויצמן ועיקר העיסוק היה בצמחים. מקור שמי, ע"ש סבתי, חיה מצד אבי שהוצאה להורג בבור הריגה בעיירה האשט במחוז Rovno. מקרה זה היה בחורף 1941.יהודי העיירה נאספו אל מחוץ לעיירה ונלקחו במשאיות למקום קבורתם- בעודם חיים. סבתי וסבי מצד אבי לבית משפחת פיינגרוט מצאו את מותם שם…

הורי היו בני 20 בתקופת המלחמה. אימי גדלה בליטא ואבי גדל באוקראינה. אבי סיים את לימודי הנהלת חשבונות והיה אז נשוי, הוא ציפה לילד. הוא ואשתו גרו בעיירה האשט (HOSZCSA) במחוז Rovno שבאוקראינה. זו היתה עיירה מעורבת בה חיו נוצרים ויהודים גם יחד. עם כניסת הנאצים לאיזור, מזלם לא האיר פנים ואשתו נרצחה בבור ההריגה בסימנהוף בעודה בהיריון. אימי התגוררה בעיר וילנה בליטא והיא חיה בסביבה יהודית. לפני המלחמה אמא הייתה מאורסת. ארוסה גוייס לצבא האדום ולא חזר משם. בנוסף היא החלה את לימודי ההוראה, אך לא סיימה אותם עקב המלחמה.

תחילת המלחמה: הגרמנים פלשו לליטא ב- 22 ביוני 1941. הרוסים והליטאים שראו ביהודי ליטא כאויבי העם הרוסי החליטו להגלות אותם לסיביר. מי שהציל את משפחתה של אימי הוא ידיד משפחה שהיה מקורב למפלגה הקומוניסטית בווילנה. הוא היה ידידו הטוב של סבי, אברהם. ברגע שהוא גילה את תוכנית ההגליה של הרוסים, הוא יידע את סבי וביוני 1941, כופה על סבי ועל משפחתו, למען ביטחונם לקום ולברוח לפני שהרוסים יפנו אותם, לפני הפלישה הנאצית.

משפחתה של אימי מחליטה להתייחס ברצינות רבה לאזהרותיו של הידיד ובוחרת לברוח לכיוון טשקנט. בלילות הם היו מתגנבים לקרונות של רכבות חונות ובימים היו מתחבאים ביערות. הוריי סיפרו לי שביום הראשון של המלחמה הם היו מחוץ לבית הם היו כבר בשלבי בריחה: אבי ברח עם אח שלו לכיוון ברית המועצות שם הם חברו לפרטיזנים ובסופו של דבר הגיעו לטשקנט שבאוזבקיסטן. באופן גורלי גם אימי ומשפחתה ברחו מליטא לכיוון אוזבקיסטן והגיעו לטשקנט. הוריי ניצלו בזכות הבריחה שלהם לטשקנט. שם, אבי עבד במפעל ליצור בשר שנקרא ברוסית "זאבוד" (פירושו מפעל). ואילו אמא עבדה כפקידה בדואר.

הידיעה על סוף המלחמה נשמעה ברדיו וגם חיילים התחילו לחזור מהקרבות. ההיכרות ביניהם היתה בטשקנט. שם הם נישאו מה שחיבר אותם זה השפה היידיש. אבי שהיה ציוני התחיל לחפש קשר לקבוצות מפלשתינה, אולם אימי הגיבה די קשה כשהבינה שאבי הכריז כל כוונותיו לעלייה. הקושי שלה מלהפרד מאביה ומאחותה דודתי אסתר וסבי אברהם.  תוצאות המלחמה היו אכזריות עבור אימי, אחיה הבכור שמחה נעלם, וגם לובה אחותה נעלמה בברית המועצות. אחיה התאום נלקח לצבא ומשם נעלמו עקבותיו.

אביה של אימי לא סלח לה כשהיא החליטה לעלות לפלשתינה כי הוא לא היה ציוני. המסע לארץ היה קשה. בחלקו הם עברו ברגל. במשך 3 חודשים כשארגון "ההגנה" מסייע להם. הם חצו גבולות של מדינות: מאוזבקיסטן יצאו לכיוון הים הכספי בספינה משם עברו דרך אוקראינה, צ'כיה, אוסטריה, בקור העז של חורף של שנת 1946. אתגרים אלו לא מנעו מהם מלהתקדם. בסופו של דבר הם הגיעו למחנה ברי שבדרום איטליה. שם הם חיכו בציפייה שתתפנה אונייה שתיקח אותם לפלשתינה.

לאחר עשרה חודשי ציפייה, הם עלו על אנייה ששמה "מורדי הגטאות". זה היה בחורף 1946, האנייה שעליה פליטים רבים שהתקיימו בדוחק רב, בצפיפות רבה ובתנאי היגיינה קשים מאוד, עשתה את דרכה לעבר חופי הארץ. לאחר כשלושה שבועות בים התיכון כשהוריי קרובים לחופי עתלית – עיר ליד  חיפה שהייתה מפוצצת בפליטים מהמלחמה, תפסו הבריטים את כל הפליטים מהאונייה "מורדי הגטאות" והשיטו אותם חזרה לעבר אירופה, לקפריסין. שם  הוריי היו במחנה העקורים, מספר 56. האווירה במחנה הייתה מורכבת כיוון שלהורי נמאס מהמחנות. ובכל זאת היו גם צדדים חיוביים, במחנה לימדו אותם עברית ושיעורי היסטוריה. היו להם שירותי מכבסה וחדר אוכל. חלק מהפליטים גרו באוהלים וחלק גרו במין מבנה עגול כמו איגלו  מאורך מפח- סוג של מבנה  צבאי. הורי חיו במחנה כמעט שנה שלמה .

הוריי עלו לארץ בזכותי בנובמבר בשנת 1947. אני הייתי בת חמישה חודשים. מגפה שפרצה בבית התינוקות וממנה שרדו רק 800 תינוקות מתוך 1600, היתה הסיבה שזרזה את עלייתנו ארצה. הקשיים בקליטת עלייתנו ארצה ובעקבות גיוסו של אבי לצה"ל היו רבים. בזמן שאבי שהה בטבריה, אני ואמי חיינו ברחובות אצל משפחת מזרחי פלוס עוד שתי משפחות פליטים. כולם השתמשו באותן מקלחות ובאותו מטבח. היו צריכים להתחלק וזה היה נורא קשה כי לא הסתדרו כל כך. לא היתה ברירה. ככה אני ואמי חיינו 3 שנים בצפיפות וכשאבי חזר ממלחמת השחרור, זכינו בדירה בשיכון הוותיקים שבעיר רחובות.

בילדותי גדלתי ברחובות בבית של שורדי שואה, כשאימי תמיד דאגה ליידע אותנו על כל מה שעבר עליה במהלך המלחמה. הבית היה בסך הכל רגיל, חדר אירוח וחדר שינה, כשהוריי ישנו בסלון. מאוד רציתי להיות ישראלית, השם שלה הפריע לי כי הוא קצת גלותי. גם לא רציתי שאמא תדבר אלי ביידיש כשאני תמיד עונה לה בעברית.

אימא לא רצתה לשכוח את העבר שלה היא תמיד הזכירה לנו את העבר שלה. היינו חייבים לדעת כמה נורא היה בתקופת המלחמה ולהעריך כל מה שניתן לנו. בארוחות, תמיד היינו חייבים לסיים את כל מה שהיה מונח בצלחת. המקפיא היה "מפוצץ" בבשר. לבתי הספר נשלחנו עם סנדוויץ' בגודל חצי חלה שמא תפרוץ מלחמה בדרך מהבית לבית הספר. רעש היה מקפיץ אותה כגון הליכה, צעידה נוקשה, דפיקות בדלת, וסיוטים על התקופה ובנוסף הייתה נעלמת בלילות. אני ואחי הגדול, שלמה, יצאנו לחפש אותה ותמיד היינו מוצאים אותה בגן העירוני ברחובות על ספסל.

מצד אבי, ההסתגלות לישראליות היתה קלה, מבחינתו לעבר לא היה עניין, הוא מיד התחבר לצד הישראלי ורצה גם לעבוד בקיבוץ. האווירה המשפחתית היתה תמיד תחת תחושה של אנחנו לבד בשבתות ובחגים. כשאחי ואני הצענו לאמי לעשות טיול שורשים, היא סרבה לבקר בווילנה שבליטא מתוך כאב. לדבריה: "מי שרציתי לראות, כבר איננו, הוא מתחת לאדמה ומי שהיום מעל האדמה לא מעניין אותי".

 

הזוית האישית

נתן וענבר: היה מעניין לשמוע את הסיפור על הישרדותה של משפחתה במלחמת העולם השנייה, על התקופה הקשה שעברו וסיפור לידתה ועלייתה ארצה.

מילון

מחנה עקורים
במהלך השנים 1946 ו- 1947 חל גידול ניכר במספר העקורים במחנות, עם הגעת פליטים יהודים נוספים ממזרח אירופה, חלק גדול מהם במסגרת תנועת "הבריחה". בנסיבות אלו גדל לחצם של העקורים לעזוב את המחנות, מה שניכר בעיקר בפעילות פוליטית ציונית ואף בניסיונות העפלה (כלומר עלייה בלתי לגלית) לארץ ישראל. פתיחת שערי הארץ לאחר הקמת המדינה, כמו גם המעבר של מדינות המערב למדיניות ליברלית יותר של קליטת הניצולים הביאה לחיסולם של מרבית מחנות העקורים עד שנת 1950, אם כי האחרון שבהם, פרנוואלד, המשיך להתקיים עד 1957. אלפים בודדים מבין העקורים המשיכו בסופו של דבר לחיות בגרמניה.

ציטוטים

”היינו חייבים לסיים את כל האוכל מהצלחת. היה חשוב שנדע עד כמה היה נורא בשואה!“