מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משפחת חסידי חב"ד מדורי דורות

הסבתא וורה בורושנסקי
וורה בצעירותה
את הקשר לחב''ד ינקתי עם חלב אמי, קשר של דורי דורות.

שמי וורה (פייגא דבורה) בורושנסקי נולדתי בשנת 1938 (תרח"צ). נולדתי להוריי: ציפא ושניאור זלמן קוזלינר ברוגצ'וב, שברוסיה. שנת עלייה – 1971.

משפחתי

את הדורות הקודמים שלי הכרתי למחצה. את סבא של אבא לא הכרתי, אבל אני יודעת שהוא היה חבדניק. לא הספקנו להתראות אתו בגלל מלחמת העולם השנייה, אמנם, היה מתוכנן דווקא שניפגש, אולם אילו היינו נוסעים לשם היינו נשארים שם… ומי יודע היכן היינו היום. הדורות הקודמים גם היו חבדיים, שכן, שמו של אבי הוא שניאור זלמן, הוריו קראו לו כך על שם האדמו"ר הזקן. סבא ברוך יוסף (אבא של אבא) היה חסיד קרוב לאדמו"ר הרש"ב ומוערך מאוד שם, פעם שמעתי שאמרו "כשברוך יוסף היה בא לליובאוויטש היה רעש". סבא מצד אמא גם היה חסיד, הם היו בהקמת ישיבת תומכי תמימים, אבל, הם היו מבוגרים מדי בכדי ללמוד בה. את הקשר לחב"ד ינקתי עם חלב אמי, קשר של דורי דורות.

גרנו בערים הקטנות החב"דיות שברוסיה הלבנה, אחרי החתונה ההורים שלי גרו במוסקבה ושם נולד אחי מוט'ל. אח"כ עברו לנעוועל שם אחותי דריישקע נולדה. וכשאני נולדתי הם כבר גרו בפרברי מוסקבה. זה היה בתקופה שהסכימו לשלוח רבנים מרוסיה לפלסטינה, ואז יצאו הרבה יהודים מרוסיה. גם אנחנו היינו ברשימות של הרבנים. אבל אבא ואימא לא קיבלו אישור יציאה. כך נשארנו שם עד למלחמה, הנאצים החלו להתקרב ואנחנו  כולנו ברחנו לסמרקנד. אני הייתי אז בת 5, שרדנו איך שהוא, עם כול הסבל והרעב.

אבא היה עריק, הוא כל הזמן נאלץ להתחבא, אחד ממקומות המסתור שלו היה במיטה, במיטה היו ברזלים מעל הקרש והמזרון, אבי היה נשכב על הברזלים עם הראש כלפי הרצפה (היה שוכב על הבטן) והיינו שמים עליו את הקרש והמזרון, ושמנו כריות ושמיכות… שייראה מיטה רגילה, וכשהיו מגיעים לערוך חיפושים, הם הרימו את השמיכות והמזרונים, הסתכלו מתחת למיטה ולא מצאו אותו. אבי עבד בעבודות מזדמנות.

הערכים שעליהם גדלתי היו ערכים חבדיים, לא ידענו דברים אחרים, ידענו רק שיש חבדניקים ופולישער, (חסידי פולין), הרבה מהפולישער ברחו אתנו לסמרקנד והתקרבו לחב"ד…

ילדות בצ'רנוביץ ללא הורים

ב 1946 המלחמה הסתיימה. הוקם וועד שהיה אחראי לזיוף דרכונים. הם כתבו שבעלי הדרכונים הם אזרחים פולניים, וכך יהודים רבים הצליחו לחצות את הגבול. כל הארגון היה בלבוב (למברג) אבי ואמי נטלו חלק בוועד האחראי. לכן נסענו ללבוב והיינו שם.

הדוד שלי מענדל גורליק היה אחראי על זיוף הדרכונים, והתפקיד של אימא היה להעביר את המסמכים המזויפים ליעד שלהם. הארגון היה כרוך בהרבה סכנות. אבל רק בזכותם המון חסידים זכו לצאת מרוסיה, הדרך הייתה מסוכנת, ארוכה וקשה, אבל העדיפו דרך קשה מאשר להישאר שם.

בשלב מסוים תפסו את אמא, אבא הספיק לברוח לצרנובי'ץ, ונשארנו 3 ילדים לבד.

אמא חיכתה למשפט שלה, הפסק דין של אמא היה אמור להיות קשה ביותר, דריישקע אחותי הייתה על יד אמא, בית הסוהר היה ליד לבוב ודריישקע כל הזמן הייתה מגיעה אליה. אבא התחבא אצל אנשים בצרנוביץ בינתיים מוט'ל אחי העביר אותי גם לצרנובי'ץ ואז עברתי נדודים במשפחות, הייתי אצל כמה משפחות.

אמא קיבלה בחסדי ה' רק 10 שנים מאסר!! דריישקע אחותי נשארה לידה וביקרה אותה כשיכלה. הנס היה שהודיעו לרבי הריי"צ שאימא נתפסה, והרבי הריי"צ עשה בידו תנועת ביטול, ואמר שהיא לא תשב הרבה זמן והיא תצא נקיה. ואכן אמא השתחררה לאחר 3 שנים בלבד. כאשר יצאה לא נכתב בתעודת הזהות שלה, שהיא הייתה אסירה פוליטית, כפי שהיה מקובל באותם ימים. תעודת זהות 'נקיה' מבלי לציין, שהיא אסירה פוליטית משוחררת. מה שאפשר לה בהמשך לשכור דירה ולהתחיל בחיים חדשים.

אימא הגיעה לצרנוביץ בשנת 1949, אבל אז תפסו את אבא, זה היה באוגוסט באותה שנה. יום אחד, הציע לנו מישהו דירה, מאוד פחדנו שהוא מהק.ג.ב אבל חשבנו מה יש להפסיד. עברנו לדירה הזו שהייתה חדר אחד גדול, עוד חדר קטן, מסדרון ושירותים בתוך הבית (שזה היה דבר נדיר ביותר). בינתיים הוציאו אותי מהמשפחות שהייתי בהם, כשהייתי אצל המשפחות לימדו אותי והכינו אותי לכיתה ד', כשיצאתי מהם, יכולתי ללכת לבית הספר ולא היה לי פער לימודי. אמא לקחה אותי לבית ספר ואמרה להם שאנחנו פליטות מלחמה, אמרו לי שמקבלים אותי לניסיון כמה חודשים, ובסוף נשארתי ללמוד 5-6 שנים בבית ספר.

אותו אחד שהביא לנו את הדירה היה דתי, והוא אמר לאמא שלי פעם, "את אישה חכמה, את יודעת שבעלך נסע למקום שממנו לא חוזרים, לפחות קחי תמונה שלו שימי באיזה מקום שהילדים יכירו את אבא". אמא ענתה לו "נכון, ממקום כזה לא חוזרים, אבל יש את הקב"ה, הוא יחזיר אותו, ונזכה להוביל את הילדים לחופה ולראות את הנכדים". לאמא הייתה אמונה ובטחון נדירים.

אחרי שאבא השתחרר, גרנו יחד, אבא שחט בבית, בחשאי כמובן, והתפרנסנו מזה.

נישואיי

הייתי כבר בשנה הרביעית או החמישית של האוניברסיטה (בצרנוביץ), מריישא וילנקין – אחות של אמא (ציפא) גרה עם משפחת בורושנסקי באותה חצר, והיא הפגישה ביני לבעלי מוישה.

חיכינו שאסיים לימודים, ואחרי שסיימתי הייתה החתונה, דריישקע, אחותי, הגיעה ממוסקבה ומוטל, אחי, גם הגיע (מוטל כבר התחתן ועבר לטשקנט). החתונה הייתה בסמרקנד, היא הייתה מיוחדת – עד שש בבוקר, "חתונת השנה". נשארנו לגור בסמרקנד. אחרי תקופה אבא ואמא רצו לעבור לגור לידינו. אבל לא היה להם כסף לנסיעה, אז הם נשארו בצרנוביץ תקופת מה, וחסכו כסף כדי להגיע אלינו. הדירה שלהם עברה לזוג מסכן.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת תשל"א (1971). אבא ואמא (חז"ק וציפא) הגיעו לנחלה, ואנחנו נסענו למעון עולים בכפר חב"ד. בתי,מרים, למדה ביסודי בכפר חב"ד, הבן יוסי למד בגן ואני למדתי באולפן. אחרי חצי שנה עברנו לנחל'ה, הרבי ייסד את נחל'ה בשנת תשכ"ט וביקש שיבואו לגור בה, הגענו כי הרבי ביקש, באנו ממש תקופה קצרה אחרי שהשכונה הוקמה. לא היה פה כלום חוץ מכמה כיתות של בית ספר וחנות. בהמשך נוסף גם בית ספר למלאכה, וכשהגענו הייתה הנחת אבן הפינה לבית הכנסת המרכזי. היו פה קצת יותר מארבעים משפחות. רובן רוסיות, בוכריות וגרוזיניות.

אני התקבלתי למחלקה נוירולוגית בבילינסון והייתי רופאה נירולוגית. הייתי רואה את הילדים פעמיים בשבוע – באמצע השבוע ובשבת. בשאר ימות השבוע הייתי שנה אצל בני דודיי – כזרי ברמת השרון.

בעלי היה מורה למתמטיקה בישיבה תיכונית ביד בנימין, הוא השלים תעודת הוראה בירושלים והיה ממייסדי בית ספר למלאכה בקרית מלאכי – סניף של בית ספר למלאכה בכפר חב"ד. המוסד הוקם עבור נוער שרוצה לשלב לימודי מקצוע (בעיקר מכניקה, דפוס וכו') עם לימודים וחינוך חב"די. יחד איתו עבדו גם הרב עזריאל, הרב הרטמן, הרב יחזקאל סופר ועוד.

היות, שעבדתי בבילינסון, היה קשה לי מאוד, שלא לראות את המשפחה, את הילדים, וגם היה לי קצת קשיי הסתגלות – לא ידעתי טוב אנגלית וזה הקשה קצת בעבודה. אבל קיבלתי יחס מדהים מהצוות, הם היו קוראים לי "הילדה המפונקת של המחלקה", בכל יום הפרופסור היה שואל אותי מה נשמע ומתעניין בי. הם עזרו לי מאוד להשתלב בעבודה.

למרות הקשיים הייתי מאושרת. הגעתי לארץ, יש לי פה חיים, אבא ואימא שאיתי יחד, יש לי ילדים ובכלל חלום חיי לעבוד בבית הרפואה – התגשם!

ב"יחידות" אצל הרבי

כשהייתי ביחידות בפעם ראשונה אצל הרבי, שאלתי את הרבי איך להמשיך לגדל את הילדים? איפה לגור? היו לי הרבה שאלות והתלבטויות, מצד אחד רציתי מאוד לעבוד בבילינסון, ומצד שני הרצון לגדל בית עם ערכים חסידיים, הרבי התייחס מאוד למה שאמרתי. ואמר לי להמשיך לגור בסביבה חבדית ולגדל עם בעלי את ילדיי עם הרוח שאני גדלתי בה. אז היו ריכוזים חבדיים רק בלוד, בירושלים, בצפת, ובכפר חב"ד ולא ידעתי איפה נגור? אז הרבי הוסיף ואמר "נו, גם יש לנו נחל'ה", הוא לא אמר לי לגור בנחל'ה, הוא רמז לי. הרבי נתן לי דולר ובירך אותי.

כשיצאתי שאלו אותי "נו…" ואני אמרתי "אני נשארת בנחלה"! זהו.

מקצוע של נתינה – רופאה נוירולוגית

מאז עבדתי יום אחד בשבוע בבילינסון, המשכתי לעבוד ולתת. בחרתי את מקצוע הרפואה בשביל לתת ולהחזיר לאחרים מה שהם נתנו לי. מאז שגדלתי במשפחות ידעתי שאני אהיה או רופאה או שופטת. רציתי מקצוע עם נתינה, רציתי שכל חיי יהיו למען אחרים. ראיתי בזה שרשרת של אחדות, של אהבת ישראל. שכל אחד יחשוב על השני כמו על עצמו. הייתי היהודייה היחידה שקיבלו אותה ללימודים, ידעתי שהקב"ה סידר לי את זה.

הכח, העוצמה שמביאה תמיד לניצחון זה האחדות.

אחרי שיצאתי מהיחידות קיבלתי מכתב. המכתב לא הגיע אלי בזמנו מסיבות שלא ידועות לי, חוץ מהשגחה פרטית. לפני כמה שנים הנכד שלי ראה באג"ק מכתב שממוען לאישה וכתוב ברוסית. לאחר בירור קצר עם הספרן ר' שלום בער לוין, התברר שרוב הסיכויים שהמכתב ממוען אלי. (בגלל שנכתב ברוסית, התאריך שלו סמוך לתאריך השהות שלי שם וכו') המכתב, שנכתב בי"א ניסן (!!) מדבר אל אישה שראתה הרבה מאוד קשיים בחיים שלה. ואף על פי כן בכוח האמונה והראיה החיובית תצליח להתקדם בעתיד, כפי שעשתה זאת בעבר ברוסיה הסובייטית. במכתב כתב הרבי שהוא הרגיש את סערת רוחי והוא הבהיר לי, שהדרך שלי נכונה. והוא מציע לי להעביר לסביבתי את פילוסופיית חיי, ואכן, פילוסופיית חיי – אחדות ואהבת ישראל! בזה הלכתי ועם זה הצלחתי, כל החיים וגם היום. זה הכח שמנצח, זה הנשק הכי חזק!

חסיד הוא אדם שחושב על השני ואני מאחלת לכולם להיות חסידים כאלה!

תפקידי כ"משפיעה" בקהילה

כאשר הרבי ביקש שבכל קהילה יקום וועד מוסיפין, פנתה אלי הרבנית ירוסלבסקי וביקשה שאהיה בוועד מוסיפין ובוועד המשפיעים של נחל'ה. מאז אני נושאת בתפקיד זה. במסגרתו שנים רבות מתקיים שיעור נשים מדי שבוע בשבת על פרשת השבוע או ענייני דיומא. כמו כן לקחתי על עצמי להתקשר לנשים שעורכות שמחה משפחתית, ולעורר אותן לקבלת החלטה טובה חדשה, כסגולה להצלחה של המשפחה ושל הילד באירוע משמעותי שכזה.

אני משתדלת בכל זמן שמתאפשר, בעיקר בכינוסי נשים, לעורר שוב ושוב על הבקשה הנפשית של הרבי "עשה לך רב" ומדגישה את החשיבות הגדולה של המשפיע – ידיד נאמן ומסור למושפע שלו. מעטים הם הדברים, אם בכלל, שהרבי התבטא עליהם בקשה נפשית. ומכיוון שכך הרבי אמר על משפיע חשוב, שאנשים ידעו מהדבר הנפלא הזה, יבחרו לעצמם משפיע, ויקבלו את הדרכותיו, שהם צינור להדרכותיו וברכותיו של הרבי.

גב' וורה עם חלק מניניה

הזוית האישית

הסבתא וורה בורושנסקי: רציתי מקצוע עם נתינה, רציתי שכל חיי יהיו למען אחרים. ראיתי בזה שרשרת של אחדות, של אהבת ישראל. שכל אחד יחשוב על השני כמו על עצמו. וב"ה זכיתי.

מילון

אסיר פוליטי
אסיר פוליטי הוא אדם שנעצר, נשפט ונידון לעונש מאסר, אותו הוא מרצה, כשכל אשמתו או עיקרה מסתכמת בדעותיו ופעילותו הפוליטית. מי שעבר תהליך כזה והשתחרר, הוא אסיר פוליטי לשעבר. תופעת האסירים הפוליטיים התקיימה ומתקיימת בעיקר במדינות טוטליטריות, שאינן מכירות בחירות המחשבה וחופש הביטוי כזכויות יסוד של אזרחיהן.

משפיע
"משפיע" בחסידות חב"ד הוא תפקיד חינוכי, בו חסיד משמש כחונך וכמורה רוחני לתלמיד ("מקבל"). לתלמידיו הוא מהווה מודל השראה בהליכותיו וברוחו. למרות שמחנכים רוחניים קיימים בתנועות חסידיות אחרות וגם בשאינן חסידיות (כגון משגיח רוחני), מושג זה של משפיע הוא מיוחד בחסידות חב"ד, מאחר שתפקיד ההנחיה שונה במהותה מהגישה של קבוצות אחרות. השפעתו של המשפיע כוללת: • הדרכה קהילתית באמצעות הרצאות, שיעורים ציבוריים והתוועדויות, התכנסויות חסידות; • הדרכה אישית בנושאים של התנהגות אישית ותכונות אופי; • השראה לשאוף תמיד גבוה יותר לצמיחה הרוחנית של האדם, דרך יגיעה בלימוד התורה ובקיום המצוות, במיוחד על-פי המסורת החסידית בחב"ד; • תשובות הבהרה למבקשים בנושאים של משנת חב"ד, מנהגים חסידיים, והתנהגות כללית לפי סדר המחשבה של תנועת חב"ד/

ציטוטים

”חסיד הוא אדם שחושב על השני ואני מאחלת לכולם להיות חסידים כאלה!“