מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משפחת דודזון

סבתא רחל והנכד איל בעבודתם המשותפת
הוריה של סבתא רחל, אברהם ומלכה דודזון ז"ל
רחל יֹפֶה (לבית דודזון) , סבתא של איל שלמה ינון, מספרת את סיפורה של משפחתה

קוראים לי רחל, נולדתי בתאריך 18 ליולי 1949 בקיבוץ ניר דוד. בת לאברהם דודזון ומלכה (לבית שטרו). אחות ליעל, שהייתה אז בת 13 ולמירי שהייתה בת 8 בעת לידתי. סיפור מפורט ביותר על המשפחות של אבי אברהם ואימי מלכה מופיע בהמשך, לכן אני מרשה לעצמי לדלג כאן על פרטים אלה.

אבי אברהם (1911- 1999)

אבא היה עבורי מקור כוח והשראה גדול. אימא אומרת שבי טיפל הכי הרבה, יותר מאשר באחיותיי  הבוגרות. אבא השקיע בי הרבה: לימד אותי לשחות, לרכב על אופנים, היה עושה לי התעמלות בבית כשנתגלה הצורך. עד היום, 21 שנים לאחר מותו, אני מרגישה מאוד מחוברת אליו ולרוחו. לעתים יש לי תחושה שהוא מדבר מגרוני.

אבא היה איש חינוך, אוטודידקט, רחב אופקים, יצירתי, בעל תושייה, מפתיע בפטנטים, בכיווני מחשבה לא שגרתיים. במיוחד בקיבוץ של פעם היה יוצא דופן באחריות שלקח על חייו ועלינו. לכל שאלה הייתה לו תשובה. ואם במקרה הוא לא ידע משהו, הספר המתאים שתמיד היה בהישג ידו היה משלים את החסר. בנוסף לאיש רוח היה גם איש מעשה, עם ידיים טובות ויכולת להזיז דברים.

הבית היה לי קן חם ובטוח מצד אחד ומצד שני מרתק ומושך. אחיותיי הגדולות היו במוסד ואחר כך יצאו מהבית. ההורים הקדישו לי זמן רב. אבא ריתק אותי בשיחות החינוכיות, בענייני חינוך, חברה ומדע. הוא הכניס אותי לעולם המזיקים ולעבודה בפיקוח עליהם. אבא ואימא טיפלו במסירות רבה בהורי אבא שגרו בקיבוץ. גם כאן הם היו בהחלט מודל לחיקוי. בחירתי לעסוק בחינוך בחיי הבוגרים מתבקשת מהמטען שקבלתי בבית.

מלכה ואברהם דודזון עם הנכדה הראשון ירון שחף

אמי מלכה דודזון לבית שטרו (1909-2014)

אימא שלי, מלכה, אישה טובה, נדיבה, בריאה בנפשה, אופטימית, עם חכמת חיים וחברה טובה. אימא הייתה הדמות המחברת של המשפחה ואפשרה לאבא לעסוק בפעילות ציבורית, בחינוך, לבדוק ענפים של מזיקים בבית, להתעסק עם מלכודות של זבובים. הוא העריך זאת מאוד וידע שזה לא מובן מאליו. אימא הייתה עמלנית וחרוצה מאוד. כל הזמן הייתה עובדת, אופה, תופרת, עושה תיקוני יד. אף פעם לא יושבת ״סתם״ ללא עשייה.

אימא העריכה מאוד את אבא. הבית התנהל על מי מנוחות ובאווירה של כבוד הדדי ואהבה. אימא תמיד הייתה פנויה בשבילי. לימדה אותי את מלאכות הבית: לכבס (ביד, לא היו לנו מכונות כביסה ביתיות), לגהץ, לתפור כפתור, לרקום, לתפור במכונת תפירה. הלכתי עם אימא לאפות עוגיות במטבח בקיבוץ (לא היו תנורי אפיה בבית). עזרתי לה בעבודתה במחסן הבגדים של הילדים, בתורנויות. אני זוכרת את חווית ההנחלה הזו עד היום ואני אסירת תודה לה על כך.

אימא ילדה את הילדה הראשונה בקיבוץ. צעד אמיץ מאוד מבחינתה. אימא הרגישה החמצה גדולה שאחרי 8 שנות לימוד בלבד נאלצה להפסיק את הלימודים כי בסנז׳ישוב לא היו יותר כיתות. במקום לנסוע ללימודים מחוץ לעיירה, עזרה בפרנסה. לימים התפייסה עם ההחמצה ואמרה שיש עוד דברים חשובים בחיים.

לאימא שלי היו הרבה חברות בקיבוץ. כולם אהבו אותה מאוד. בגלל פער הגילים מאחיותיי והעובדה שהיו במוסד והגיעו מעט הביתה, כילדה היו לי מעט שעות עם יעל ומירי. אני זוכרת את הזמנים הקסומים לאחר ארוחת ערב במוצאי שבת, בהן אחרי שסיימנו את המאכלים הטובים של אימא, יעל ומירי היו שרות בשני קולות ואבא היה מתמוגג. חרף העובדה שהיינו מעט בבית ההורים שקראנו לו "חדר" להבדיל מ"בית הילדים", העוצמות, הביטחון, הערכים, והשקט הנפשי שהעניקו לי הורי אפשרו לי ילדות, התבגרות ובניית מי שאני היום בצורה הטובה ביותר.

אמי מלכה, זכתה לחיות בכבוד 104 וחצי שנים. אשרי שאלה היו הוריי. אני מודה עד היום לכך שזה היה ביתי.

אמי בגיל 100

בגיל 80 התחילה אימא לסבול מניוון רשתית. שנים רבות הצליחה לתפקד באופן עצמאי לחלוטין בביתה גם לאחר פטירת אבא. לקראת סוף העשור העשירי לחייה כשהעיוורון השתלט נאלצה לעבור לבית הסיעודי. שם בזכות נועם הליכותיה ואצילותה הייתה אהובה על כולם. הביקורים הקבועים אצלה בשבתות היו חלק מאורח חיינו, הבנות, במשך כמה שנים. עשינו אותם באהבה רבה וזכינו להודיה שלה ולגאווה שלנו שזו אמנו "המלכה".

עד מאי 2019, מלכה ואברהם דודזון ז"ל העמידו חמישה דורות, סה"כ 51 צאצאים: שלוש בנות,  שלוש עשרה נכדים, שלושים וארבע נינים ונינה רבה אחת. כולם חיים אתנו ונאחל להם שפע בריאות, אריכות ימים אושר וחיוניות.

משפחת יפה עם סבתא מלכה. התינוק הוא איל ינון – בן להדס, נכד לרחל ונין למלכה

את סיפור משפחתי המלא ניתן לקרוא במסמך הבא: סיפורה של משפחת דודזון

לסיום הקלטנו שיחת סיכום במצלמה ביתית, ביני לבין איל, כשמאייקה האיש שאיתי, מראיין אותנו. השיחה קצרה ומרגשת ביותר.

הזוית האישית

סבתא רחל: ראיתי הזדמנות בתכנית שהוצע מטעם בית הספר לעבודה משותפת עם נכדי האהוב איל ינון, שבכיתה ה. אכן זכיתי לשעות קסומות בהן הקשיב לסיפורי המשפחה שלי, הוריי והסבים שלי. לאיל ולי הייתה ההזדמנות לראות עד כמה היה גדול השוני בחיי היום יום, כאשר אני הייתי ילדה ונערה, לעומת היום. ראינו עד כמה הטכנולוגיה שהתפתחה מאז משפיעה על אורחות החיים בצורה קיצונית. כשאיל נשאל בסוף על ידי סבא מאייקה אם הוא מרגיש עכשיו בסיום התכנית קרוב יותר למשפחה ואוהב אותה יותר, התשובה הייתה חד משמעית "כן".

מילון

פטנט
פטנט הוא זכות משפטית הניתנת על ידי מדינה לבעל המצאה לזמן קצוב (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אשרי שאלה היו הוריי. אני מודה עד היום לכך שזה היה ביתי.“