מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משליחות להתיישבות

אני ונכדתי רחל פוקס
בשנת השרות בשדות מבוא חורון
ההתרגשות בעליה לישוב הקבע הייתה גדולה והשמחה הייתה רבה, אז גם קיבלנו החלטה ש...

שמי חיה גוטמן. נולדתי ביום י"ט בסיון תש"י (1950) להוריי- מלכה לאה לבית קניג וחיים אלעזר פריבס. אני הבכורה במשפחה, מתחתי יש שני אחים, מנחם ויהודית. הוריי עבדו בהוראה ולימדו מתמטיקה ואנגלית. אבי היה חסיד גור והתפלל בשטיבל של גור בתל אביב.

שנות ילדותי

גרנו בתל אביב ברחוב קרית ספר, בדירה בקומה השלישית. ביתנו היה מודרני יחסית, היו לנו שירותים ומקלחת בתוך הבית, דבר שלא היה מצוי בהרבה בתים באותם ימים בארץ. זו היתה תקופה קשה, מכונות ומכוניות לא היו דבר נפוץ בארץ. לנו, למשל, לא היתה מכונת כביסה. היתה לנו כובסת שהגיעה לביתנו פעם בשבוע, מתיישבת ליד גיגית ענקית מלאה מים חמים ופתיתי סבון, משפשפת את הבגדים, מעבירה לגיגית אחרת לשטיפה ואחר כך תולה לייבוש. זו היתה עבודה מפרכת בהחלט שנמשכה יום שלם.

אחי מנחם ואני רבנו הרבה, כהרגלם של אחים טובים. אימא שלי היתה מפרידה ביננו ושולחת אחד לחדר השירותים ואחד לחדר המקלחת. אנחנו, שהיינו שובבים לא קטנים, היינו משתחלים מהחלון למרפסת המשותפת וממשיכים לחגוג. אם היינו רוצים לצאת לחופשי, היינו קופצים למרפסת של השכנה, ויצאים דרך דלת הבית שלה…

למדתי בבית ספר מוריה בתל אביב. אמי לימדה באותו בית הספר וכשעליתי לכיתה א' היא עזבה את משרתה ועברה ללמד בבית ספר אחר. אבי היה מורה למתמטיקה.

אני ואחי מנחם

השליחות באוסטרליה

כשעליתי לכיתה ד' יצאה משפחתי לשליחות באוסטרליה למשך ארבע שנים מטעם משרד החינוך. הורינו לימדו באוסטרליה לימודי קודש ועברית. באוסטרליה למדנו מהר את השפה בה דיברו בבית הספר – אנגלית. הורינו רצו שנמשיך לדבר בעברית, כי חששו שנשכח את השפה. אנחנו לא הסכמנו להיות חריגים ולדבר בשפה שונה משפת המקום, לבסוף הוחלט בבית שבימות החול נדבר באנגלית ובשבת – נדבר רק בעברית. גם לזה היה לנו קשה להסכים, אך הוריי עמדו על שלהם, ובזכות זה לא שכחנו את השפה העברית.

המורים באוסטרליה לבשו גלימות שחורות ולתלמידים הייתה תלבושת אחידה מדויקת ומוקפדת לכל פרטי הלבוש. החינוך היה נוקשה וקפדני, והעונשים כללו גם מכות סרגל.

באוסטרליה התגוררנו בעיר מלבורן באחת השכונות שהיו בה הרבה יהודים. אבי התפלל בבית כנסת של חב"ד בשכונה. בימים הנוראים היינו נוסעים לשכונה אחרת במלבורן, שם התגוררו יהודים שהגיעו מפולין ורצו לקיים מניין משלהם – ממה שהם זוכרים ומכירים. אבי היה משמש שם כשליח ציבור, בעל קורא, בעל תוקע ואף מוסר שיעורים.

לקראת הימים הנוראים, היו מתנגנים בביתנו שוב ושוב ניגוני גור שהולחנו בשנה הקודמת על ידי האדמו"ר מגור ואחר-כך הופצו ברבים על מנת שיתנגנו בכל תפוצות ישראל. גם כשחזרנו לארץ, המשיכו הניגונים להתנגן ואבי המשיך בעבודת הקודש.

את בת המצוה שלי חגגתי בעודנו בשליחות באוסטרליה וציינו זאת בסעודה בבית עם החברות. כשהייתי בכיתה ח' חזרנו לארץ ישראל והמשכתי ללמוד בבית ספר מוריה. כשסיימתי את למודיי ביסודי עברתי ללמוד בתיכון צייטלין בתל אביב.

החזרה לארץ

כשהייתי בת שבע-עשרה פרצה מלחמת ששת הימים, בדיוק ביום בו הייתה אמורה להיערך לנו בחינת בגרות. אבי היה אז בהג"א – הגנה האזרחית, תפקידו היה לשמור על בית הספר שלנו בזמן המלחמה.

בזמן לימודי בתיכון, הייתי חברה בתנועת הנוער "עזרא". משפחתנו הייתה מעורבת מאוד בחיי התנועה: אבי היה מרכז סניף תל אביב ואני הייתי מדריכה. גם אחותי הצעירה, יהודית, הייתה מדריכה ואחר כך גם מרכזת הסניף.

באותן שנים, בוגרי התיכונים היו משתלבים ב"גרעינים" – גרעין הוא קבוצת חברים השייכים לתנועת נוער מסוימת כמו למשל: עזרא, בני עקיבא, המחנות העולים וכדו'. לאחר סיום הלימודים התיכוניים היו מתגייסים במסגרת הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) לצבא, ולאחר סידרת אימונים היו מגיעים לאחד מהיישובים שהיו זקוקים לסיוע בכוח אדם או להקמת יישוב חדש.

בשירות הלאומי

כשסיימתי את התיכון, יצאתי לשירות לאומי בגרעין יה"ב – יהי ה' בעזרנו. מטרתנו היתה להקים ישוב חדש באזור מודיעין. בגרעין שירתו הבנות לצד הבנים. אבי התנגד להתנדבותי בגרעין וכעס שאני נמצאת בחברה מעורבת. אך לבסוף הוא השלים עם העניין ואף הגיע לבקר אותי.

את הישוב החדש היינו אמורים להקים באזור מובלעת לטרון, אך הדבר לא התאפשר מסיבות שונות, ומספר שנים גרנו במבוא מודיעין שהיתה אז האחזות קטנה קרובה לגבול. בשירות הלאומי גרנו תשע בנות יחדיו בדירה, היו לנו מטבח ומכבסה משותפים. אני עבדתי בענף הפרחים, גידלנו נוריות וכלניות, לאחר שגדלו, קטפנו ומיינו אותן: פרח שהיה באיכות גבוהה נשלח ליצוא, ופרח שהיה באיכות נמוכה יותר נמכר בשוק המקומי.

בחודשים בהם לא היתה עונת גידול הכלניות, היו צריכים למצוא לנו עבודה אחרת. אז שלחו אותנו לקיבוץ "חפץ חיים", שם הושיבו אותנו במטבח ליד שק ענק של ספגטי והיינו צריכות לחתוך כל ספגטי לאטריות(!). זו הייתה עבודה מאוד משעממת. חלק מחברותי עבדו במתפרה. עובדות המתפרה ידעו הכל על כולם, כי שם היו עוברות הרכילויות הכי מעניינות…

לימודי הסיעוד

כשהסתיימה שנת השירות הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בשערי צדק הישן ברחוב יפו. היום, כשלומדים סיעוד לומדים זאת במכללה (באוניברסיטה) אבל פעם למדו זאת ממש בתוך בית החולים. גרנו בפנימייה וכל פעם הזעיקו אותנו בשבתות וחגים לטפל בחולים.

בקיץ של שנת תש"ל (1970) התפשטה מגיפת הכולרה בארץ, זו הייתה מחלת מעיים מאוד מדבקת. בבית החולים נפתח מבנה מבודד עם מחלקה של חולי כולרה ואני, תלמידה משנה א', ועוד תלמידה משנה ג' היינו הצוות הסיעודי. מכיוון שלא באמת היה הרבה במה לעזור לחולים, עשינו מהשהות במחלקה חוויה: הוצאנו עיתונים, חיברנו שירים ועשינו לחולים ממש כיף. במשך שלושה שבועות לא יכולנו לצאת מהמבנה וכשהסתיימה המגפה, נערכה מסיבה ומנהל בית החולים, פרופסור  דוד מאיר, נתן לי במתנה חנוכייה.

בסיום לימודי הסיעוד עם בני הבכור בחיקי

נישואיי

באותו הקיץ התארסתי עם בעלי אהרון גוטמן, אותו הכרתי במהלך שנת השירות. הוא היה מחיילי גרעין הנח"ל שהגיעו גם הם לשרת בהתנחלות. מנהל בית החולים אמנם לא הסכים שהתלמידות יתחתנו במהלך הלימודים, אך אני, ב"ה, כן התחתנתי ולטקס סיום הלימודים הגעתי עם בני בכורי-שאולי.

היציאה להתיישבות

בתחילת נישואינו גרנו בירושלים. כשסיימתי את לימודי, נקראנו לחזור וליישב את מבוא חורון, שמיקומה הועבר בינתיים ממבוא מודיעין לישוב הזמני, בדרך לישוב קבע בעזרת ה'. הישוב הזמני היה בנוי מצריפים, ההתנהלות הייתה כשל קיבוץ. קיבלנו צריפון קטן, הארוחות היו משותפות בחדר האוכל, וכל החברים היטו שכם לעבודות המשק.

בנוסף לזוגות הצעירים, היו איתנו בישוב גם בנות שירות. בשל מחסור חמור במקומות דיור, עם כל זוג גרו שתי בנות שירות. כשרבו הזוגות ב"ה, גרנו שני זוגות בצריפון אחד. הצריפים היו כל-כך פשוטים ודלים שאימא שהייתה שרה לבנה שיר ערש, קול שירתה היה נשמע מעבר לקיר והיא נתבקשה להפסיק מפאת צניעות…

מבט אל עמק איילון ובטבורו המושב הקטן

עוד במבוא מודיעין קיבלנו, חברי הגרעין, החלטה יוצאת דופן באותם ימים והיא למנות לנו רב שלא יחשב כחבר מן המניין, אלא תהיה לו זכות וטו בהצבעות התכופות (ולא כפי שהיה מקובל בשאר הקיבוצים והמושבים הדתיים שקולו של הרב נספר כקול חבר מן המניין, ולא היה לו  מעמד של "מרא דאתרא"). הרב שבחרנו היה הרב יונה דברת שליט"א, המכהן עד היום כרב הישוב לאורך ימים ושנים טובות. החלטה זו השפיעה לטובה על צביונו הדתי והרוחני של המושב החדש. הרב קבע למשל, שהישיבה בחדר האוכל תהיה נפרדת, שבבתי מבוא חורון לא יהיו מכשירי טלוויזיה וכדו'. מאז ועד היום הרב דברת שליט"א פעיל מאוד בוועדים השונים, והשקפתו – שהיא בעיקרה תורת הרב קוק בשילוב תורתם של הרב מאיר חדש ור' חיים שמואלביץ זצ"ל – מוטמעת בלבבות.

במסגרת לימודי הסיעוד, השנה הרביעית היא שנת התמחות בבית החולים, אך אני נשלחתי לפתוח את המרפאה הראשונה במושב הצעיר.  לצורך כך, נסעתי לקיבוץ שעלבים ללמוד איך מנהלים מרפאה ומה דרוש להקמה. בתחילת דרכי בית הרפואה "שערי צדק" תרם לנו את הציוד, לאחר זמן מה, אחריות המרפאה עברה לקופת חולים כללית שדאגה לנו לציוד וכל מה שהיה חסר.

מלחמת יום כיפור

בעלי אהרון עבד בענפי המושב השונים: פלחה, בקר, וכד'. ביום כיפור תשל"ד פרצה המלחמה והוא גויס כמו רוב חברי הגרעין, נשארנו מאחור נשים עם תינוקות רכים למשך חודשים ארוכים. אני נשארתי עם בני הבכור שאולי. בעלי לא חזר הביתה עד חנוכה. הבחורים שלא גויסו, החזיקו בינתיים את המושב הזמני. בזמן המלחמה, ערבים מהישובים הסמוכים שהיו בטוחים בניצחונם במלחמה, חילקו ביניהם את בתינו הדלים: "אני בוחר בבית הזה, ואני רוצה את ההוא שם בפינה..". ברוך השם ניצחנו במלחמה והערבים שבו לבתיהם הישנים… חברי הגרעין חזרו בשלום מהמלחמה והחיים שבו למסלולם.

ישוב הקבע – מבוא חורון

לקראת חג הפסח של שנת תשל"ד עלינו לישוב הקבע. קדמו לעלייה אסיפות חברים רבות וארוכות ודיונים אין סופיים בדבר הציוד אותו יש לקחת עמנו, ההכנות הנדרשות וכד'. מישהי אחת אמרה: "אם אין חבלי כביסה אני לא באה" ועוד מישהי הכריזה: "בלי אסלה אני לא עולה" לבסוף הרב פסק שחבלי כביסה הם לא הכרחיים, אבל אסלות בשרותים הם תנאי הכרחי לעלייה. כל יום העלו משהו מהיישוב הזמני ליישוב החדש והקבוע. יום אחד העלו את המקררים, ביום אחר את מכונות הכביסה, בעוד יום את הבגדים – וכך הלאה.

מבוא חורון הוקם בעמק איילון ("שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון") באיזור שנקרא מובלעת לטרון, שבה התנהלו קרבות קשים מול הצבא הירדני ובמלחמת ששת הימים בחסדי ה' נגאל והושב לישראל. על מנת לחזק את אחיזתנו בשטח הוחלט להקים בו את הישוב מבוא חורון שהיה הראשון לישובי מטה בנימין.

בגלל שהיישוב יושב על יד הריסות הכפר הערבי "נובה", ועדת השמות רצתה לקרוא ליישובנו "נוב", אבל אנו לא הסכמנו. רצינו לקרוא ליישובנו "בית חורון", כי לפי המקרא הוא יושב באזור בית חורון המקראית. ועדת השמות פסלה את ההצעה בטענה שיבוא יום ויקום מושב ממש באיזור מעלה בית חורון, ואנו קיבלנו את השם: מבוא חורון!

בנו לנו בתים מבטון כדי להגן עלינו מפני הערבים שגרים בסמוך. אבל אנו, בניגוד לציפיות, היינו איתם ביחסים ממש טובים: הם עבדו אצלנו בענפי המשק השונים ואני טיפלתי בהם במרפאה.

ההתרגשות בעלייה לישוב הקבע הייתה גדולה והשמחה היתה רבה, אז גם קיבלנו החלטה להתנהל כמושב שיתופי ולא כקיבוץ כפי שעשינו עד עתה. מושב שיתופי הוא ישוב שמתנהל על פי הכלל "תרום כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך", כלומר: החברים עובדים בכל ענפי המשק ומקבלים תקציב לצרכי היום יום על פי מספר הנפשות במשפחה. הרכוש של האגודה משותף לכל החברים וההכנסה (במידה ויש) מתחלקת באופן שווה בין החברים. בניגוד לקיבוץ, החיים המשפחתיים ומשק הבית מתנהלים באופן פרטי מתוך התקציב שהוקצב למשפחה.

עולים ליישוב הקבע

מימיו הראשונים של היישוב החדש זכורות לי מספר אפיזודות מצחיקות: כל הבתים היו זהים ודומים אחד לשני במדויק. רק צבעי התריסים היו נתונים לבחירתנו: נתלתה בחדר האוכל שרשרת עם כל הצבעים האפשריים וכל אחד בחר צבע לתריס שביתו. באחד הלילות, שכן עייף שבחשכת הלילה לא זיהה את צבע התריסים נכנס בטעות לבית לא לו, וברגע האחרון התגלתה הטעות המביכה…

בשל העובדה שבשנים הראשונות במושב הזמני, התנהלנו כקיבוץ ואכלנו כולם בחדר האוכל המשותף, כשנכנסנו לבתי הקבע עלו הרבה שאלות אצל עקרות הבית באשר להתנהלות במטבח והתנהלו דיונים ברומו של עולם על כלי מטבח ובישולים. אני, שכבר ניהלתי בית בירושלים, הייתי הכתובת למגוון שאלות משעשעות: האם צריך במטבח מסננת? כמה סירים נחוצים לזוג צעיר וכד'.

בתי הקבע ביישוב הקבע הצעיר

המושב השיתופי מנה לאורך השנים כארבעים משפחות. יחד בעמל רב גידלנו משפחות ברוכות ילדים לצד השקעה אדירה בביסוס המושב ופיתוחו. ברבות השנים, נקלע המושב השיתופי לקשיים כלכליים מורכבים ולכן עבר הפרטה. דהיינו, כל משפחה צריכה לדאוג לפרנסתה כפי שמתנהגת משפחה בעיר.

אני במהלך השנים עזבתי את עבודתי במרפאת המושב, עבדתי במרפאות טיפת חלב ובריאות האישה, ברבות השנים עבדתי במנהלת הכללית כמנהלת הסיעוד של מחוז אשדוד והסביבה.

ברוך השם, נולדו לי תשעה ילדים, וכיום אני רווה מהם ומנכדי רב נחת.

כיום מבוא חורון הינו מושב קהילתי דתי, המשלב חיי תורה ועבודה ומונה כ- 450 משפחות נהדרות. יש בו כולל אברכים, ישיבה תיכונית, הוסטל לפגועי נפש בשם "חסדי אנוש", בתי ספר גני ילדים ומעונות.

הזוית האישית

סבתא חיה גוטמן: המפגשים עם נכדתי האהובה רחל והעובדה שהמפגשים היו תחומים במקום, זמן ונושא היו לי חוויה מאוד מיוחדת. הצורך לשוטט במאגרי הזיכרונות ולבחור כאלו שיהיו משמעותיים גם עבור רחל והיא תוכל להבין ולחוש את החוויות הרגשות והמעשים, גרמו לי פתאום להבין ביתר שאת שבחיי היום יום הרגילים שלנו תרמתי, גם אני הקטנה, לעם ישראל – בעצם ההקמה והביסוס של יישוב תורני פורח ומשגשג בארץ ישראל.

היה נחמד לחוש את התרגשותה של רחל מהסיפורים והתיאורים ולפגוש את הרצון והצימאון שלה לדעת עוד ועוד, ולולא היינו מוגבלות בזמן היינו ממשיכות לספר ולספר ולספר.. אני מאחלת לעצמי שאזכה לקיים שיחות נוספות דומות בעתיד עם רחל ועם נכדים נוספים ולרחל המתוקה  אני מאחלת שתמשיך להיות סקרנית גם בהמשך ותרצה תמיד לדעת עוד ועוד בכל נושא שיקרה בדרכה.

תודה לבית הספר, למורות ולכל מי שעמד מאחורי התכנית המקסימה הזו.

הנכדה רחל פוקס: התרשמתי מאוד מהתכנית. למדתי הרבה על חייה של סבתי, שלמרות שאני נפגשת איתה הרבה ביומיום, לא שמעתי מעולם את סיפור חייה לפרטי פרטים, וזו הייתה עבורי הזדמנות נדירה. הסיפורים עניינו ורגשו אותי מאוד, והיום אני מעריכה את סבתא יותר כי שמעתי אילו פעולות עשתה למען הקמת יישוב בארץ ישראל.

אני מודה מאוד לסבתא על השקעתה הרבה שהגיעה אלי לבית הספר, שישבה איתי שעות ארוכות בסבלנות ובאהבה. אני מאחלת לה עוד הרבה שנים טובות וארוכות בבריאות איתנה, שהמשפחה תמשיך ותגדל ויהיה לה נחת מכולם. לעצמי אני מאחלת שתמיד יישארו לסבתא עוד סיפורים לספר לי…

מילון

שטיבל
ביידיש: בית קטן. הוא כינוי לבית כנסת קטן יחסית המשמש לתפילה, ללימוד תורה וכמקום מפגש לקהילה. ה'שטיבל' משמש גם לכינוסים, לסעודות שבת וחג, (בעיקר בסעודה השלישית של שבת) ולמקום מפגש תרבותי וחברתי לחברי הקהילה.

ציטוטים

”זכיתי, להיות שותפה וליטול חלק בהקמה ובביסוס של יישוב תורני פורח ומשגשג בארץ ישראל.“