מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משיקגו לארץ ישראל

שקד ויצחק
שקד ויצחק
יצחק מספר על ילדות בשיקגו ועל המשפחה בארץ ישראל

ליצחק קראו בשמו על שם סבא רבא שלו – יצחק, ומרדכי- על שם דוד מצד אמא שנפטר בגיל צעיר מאוד. יצחק נולד בשיקגו, ארה"ב בשנת 1941. יצחק גדל בבניין רב קומות בדירה בקומה השלישית. הוא נולד בכור להוריו, נולדו אחריו עוד אחות ואח, בסה"כ 3 ילדים.

הילדות שלו הייתה בדיוק באותן שנים של מלחמת העולם השנייה, בזמן השואה. "כשאני רואה תמונות של הילדות שלי היא הייתה מאושרת, כי בארה"ב לא ידעו על האסון שפוקד את היהודים. הבית היה ליד פארק ירוק, והחיים היו שלווים, בלי לדעת על הצרות של היהודים. מאוד קשה לי היום לדעת שהילדות שלי הייתה כל כך נעימה כשלעם היה כל כך קשה". לא רחוק מהם גרו סבו וסבתו מצד אבא, אליהם מאוד התחבר והעריך. הם היו מבקרים אותם הרבה.

"לסבא שלי (שמואל פלנזר ז"ל) הייתה אישיות מאוד מיוחדת, הוא דמות חשובה בשבילי. הוא היה גר בפולין, בגיל צעיר שם לב שהחיים של היהודים היו מאוד קשים, לא נעימים, שמסביבם הייתה הרבה אנטישמיות. והגיע למסקנה שהוא חייב להוציא את משפחתו משם. סבא שלי ראה שאין עתיד ליהודים בפולין בגלל האנטישמיות והעוני. הוא נסע לבד בשנת 1912 לארה"ב כדי להרוויח כסף ולהוציא את משפחתו מפולין. הוא הגיע לשיקגו, ועבד כדי להרוויח כסף ולהוציא את המשפחה מפולין. באותו זמן פרצה מלחמת העולם הראשונה בין גרמניה ואוסטריה לבין ארצות ההסכמה (אנגליה, צרפת, ארה"ב). היו המון פצועים והרוגים. המשפחה לא יכלה לצאת מפולין בגלל המלחמה. כך קרה שסבי היה במשך שבע שנים בשיקגו ושאר המשפחה בפולין. הוא היה מאוד גיבור כשעבד קשה כדי להוציא אותם. בזכות החשיבה המהירה שלו  ניצלה המשפחה. הסבתא נשארה בפולין עם שלושה ילדים, אחד מהם אבא שלי. בסופו של דבר הם הגיעו לאמריקה כעבור בערך 7 שנים."

באמריקה היה מאוד קשה למצוא עבודה בלי לעבור על תורה ומצוות. בסופו של דבר יצחק פתח עסק שהפך להיות מצליח מאוד של מיחזור. אמו של יצחק נולדה בשיקגו לאחר שהוריה באו מברית המועצות. "בילדותי היינו משחקים בקלאס, גולות, 5 אבנים וגם בפורפרה. אני זוכר שהסבא שלי היה חסיד בויאן וכל פעם כשהיה בא אדמו"ר הוא התארח אצל הסבא, וכל פעם היו מביאים אותי לקבל ברכה מהאדמו"ר. כשרציתי להתקבל לבוא ללמוד בישיבה בארץ, הביאו אותי לקבל ברכה והוא לא הבין למה אני רוצה לנסוע דווקא ללמוד בארץ. אנחנו היינו משפחה שומרת מצוות, אבל אמא שלי באה ממשפחה לא דתייה. כשהיא נפגשה עם אבא שלי היא החליטה לאמץ את דרך החיים שלו וחזרה בתשובה, אבל אחיה לא שמרו מצוות. היא נהגה להזמין אותם הרבה לחגים ושבתות, בעיקר ליל הסדר. כעבור כמה שנים, החליטו אחיי ואני שלא מוצא חן בעינינו שהם נוסעים בשבת ובחג אלינו. בעקבות ההחלטה הפסקנו להזמין אותם. אחר כך הבנו שזה לא היה מהלך טוב במיוחד.

שיקגו הייתה עיר מאוד קרה בחורף, אני זוכר איך כשהלכנו לבית ספר הייתי עוצר בדרך בלובי של בניינים כדי להתחמם. היה לי חבר מאוד קרוב שחלה בפוליו, ואנחנו החברים עשינו מבצע כדי לגייס כסף. בסופו של דבר הרווחנו סכומים יפים לילדים, וצילמו אותנו לעיתון. הבית שבו גרנו היה רחוק מבית הספר הדתי אז למדתי בבית הספר הקרוב שבו הרוב היו גויים. היו קצת יהודים, אבל חילונים. היחיד שהיה דתי חוץ ממני היה הבן של הרב. לכבוד חג המולד היו שרים במקהלה שירים נוצרים, וגם אני הייתי שם. אני זוכר שכל שבוע היה שיעור על נצרות, ושחררו אותי ואת הבן של הרב. אחרי בית הספר הייתי הולך 4 פעמים בשבוע, כל פעם שעתיים, לתלמוד תורה. שם הייתי לומד על יהדות, ושיעורי הכנה לבר המצווה. בכיתה ז' עברתי לבית ספר יהודי עד סוף התיכון, שם היה לי יותר טוב. הייתי מאוד פעיל במועצת התלמידים. בתיכון היה בייסבול, טניס, פוטבול. התחלתי להגיע לבני עקיבא, וגם שם הייתי פעיל. בשבט שלנו היו בני גילי מכל העיר, והכרתי המון חברים. לקראת סוף התיכון כולנו התחלנו לדבר על לעלות לארץ ישראל; ללמוד בישיבה, ללכת לקיבוץ, ללמוד במכללה. היה לי חבר מאוד טוב שהיה החברותא שלי, והוא היה כל כך להוט על העלייה לארץ, וזה מאוד השפיע עלי. במקום ללמוד גמרא, דיברנו. בסופו של דבר הוא לא הצליח לעלות לארץ, אף על פי שניסה לעלות לארץ פעמיים. פעם לעלות ארצה היה מאוד קשה, היום רמת החיים מאוד דומה בין הארצות. בליל כל הקדושים כשהיו דופקים הגויים על דלתנו היינו מביאים להם ממתקים, אבל לא קינאתי בהם."

עם סיום התיכון עלה יצחק לארץ ללמוד בישיבת כרם ביבנה. במהלך הלימודים שם התחבר מאוד לארץ. הוא טייל הרבה וביקר אצל הרבה משפחות שעלו לארץ והתיישבו במקומות שונים בארץ והתרשם שכולם תורמים הרבה למדינה שהייתה אז צעירה.

"אחת החוויות המאוד משמעותיות עבורי ששהיתי ועבדתי ונקלטתי אצל משפחה מאמצת בקבוצת שלוחות. והתרשמתי מאוד מדרך החיים בקיבוץ דתי, מה שהוביל אותי בסופו של דבר לגור בקיבוץ לביא.

"בשיקגו חילקתי את זמני בין לימודי קודש בישיבה לבין לימודים אוניברסיטאיים ובשעות הפנאי פעולות בבני עקיבא. באותה תקופה שימשתי כמזכיר תנועת בני עקיבא במרכז ארצות הברית. במהלך תקופה זו פגשתי לראשונה את קיי בטסי ספיר ואחרי היכרות ממושכת התחתנו, והיה ברור לשנינו שעתידנו בארץ ישראל. החתונה הייתה מאוד גדולה כי ההורים של שנינו היו מאוד פעילים בקהילה היהודית-דתית בשיקגו, ולשנינו היו הרבה חברים מהתנועה והלימודים. לקראת סיום הלימודים התחלנו להתלבט בקשר למקום להיקלט בו עם עלייתנו ארצה. היה לנו קשר עם מספר שליחים מהארץ שהציעו לנו הצעות טובות ומשמעותיות. בסוף החלטנו על 2 אפשרויות שנראו לנו מתאימות ובניהן התלבטנו. השליח הציע  שנלך לעיירת פיתוח. המדינה הייתה מאוד צעירה והיה צורך בפיתוח ערים במקומות שונים בארץ חוץ מהמרכז. האפשרות השנייה שהועלתה הייתה קיבוץ דתי. בסוף החלטנו להיקלט בקיבוץ לביא מתוך ידיעה שיכול להיות שאחר כך נעבור לעיר. העלייה הייתה במטוס ישיר משיקגו לארץ ישראל. עלינו עם תינוקת בת חצי שנה. אחד הדברים שאמרו לנו לקראת העלייה שאם יש חיסונים שיש בשיקגו ועוד לא הגיעו לארץ כדאי להתחסן לפני ליתר ביטחון. היה חיסון אחד שהבת שלנו התחילה לקבל בשיקגו והייתה צריכה לקבל עוד פעם בארץ, אז הבאנו את הסרום לטיסה. במהלך הטיסה הדאגה הגדולה שלנו הייתה שהוא יגיע בשלום לארץ. בסוף בטסי הביאה את הבקבוקון לאחות, והוא נפל ונשבר וכל התוכן נשפך, וכל הדאגה ירדה לטמיון. הקיבוץ רצה לקלוט אותנו טוב מאוד, אז הציעו לנו להצטרף לאיזושהי ועדה וכולם היו בהלם שבחרתי בוועדת חינוך.

בקיבוץ הייתה המון הקפדה שלא יהיו ילדים חולים כדי שלא ידביקו את שאר הילדים בבית הילדים, אז לא נתנו להם לגעת בזרים. כשהוריי-אשתי הגיעו לבקר, לא רצו שהם יגעו בתינוקת ורצו שהם קודם יעברו בדיקות. קיי בטסי לא ידעה כל כך עברית כשהגענו. היא רצתה להיות מורה, אבל רצתה לעבוד קודם בגן, ובמקום שהיא תלמד את הילדים, הילדים לימדו אותה עברית.

כשהגעתי עבדתי במטע חודשיים, ואז עברתי להיות המנהל החינוכי בכפר הנוער הודיות במשך שנתיים, ואחר כך מנהל הכפר. מי שהיה לפני כבר עזב, ולא היה מי שילמד את התפקיד. ישר כשהגעתי הייתי צריך לכתוב מכתב למשרד החינוך, אבל לא ידעתי איך כותבים מכתב בעברית אז לקחתי תיק של מישהו שהיו בו מכתבים, וכתבתי בצורה הזו את המכתב. כשהגעתי ונכנסתי בפעם הראשונה לכיתה הופתעתי שכולם נעמדו ולא קראו בשמי הפרטי. היו שמות שבכלל לא ידעתי לבטא בבית הספר, ומצד שני היו שמות כמו 'יעקב יעקב' או 'אברהם אברהם'.

משהו שהיה מאוד יפה הוא שהיה לי שותף לעבודה שהיה מרכז ההדרכה, וגם  היה אחראי על הפנימייה והפעילויות אחר הצהרים. עבדנו מאוד יפה ביחד. הוא הכיר מאוד את העולם של התלמידים, כי הוא בא ממשפחה דומה למשפחות התלמידים. היינו ביחד מנתחים בעיות וחושבים איך לטפל בבעיה שנוצרה, וכל אחד תרם מהידע האישי שלו. ולכן השותפות שלנו הייתה טובה. הוזמתי לחתונה שלו, והייתי רגיל שצריך לבוא בזמן שכתוב בהזמנה, ומצאתי אותו שוטף את הרצפה.

כעבור שבע שנים הקיבוץ ביקש שאקדיש את זמני לעבודה בקיבוץ. חברי הקיבוץ בחרו בי להיות מזכיר הפנים של הקיבוץ. מזכיר פנים היה מנהל הצד החברתי של הקיבוץ. לחלק מהחברים הוותיקים שהיו בלביא מאז ההקמה היה קשה להסתגל לרעיון שצעיר, עולה חדש ישמש בתפקיד בכיר ומרכזי, ויצטרכו לשתף אותו בכל נושאי הקיבוץ. לקראת התחלת העבודה בתפקיד זה התייעצתי עם אשתי שמאז ומתמיד הייתה היועצת שלי, והדגישה 'פשוט תקשיב היטב לכל מה שמדברים, מה שחשוב לאנשים זה שמקשיבים להם' שימשתי בתפקיד זה כארבע שנים. סך הכל נולדו לו שמונה ילדים, עד סוף תקופה זו נולדו 6 מתוך 8 ילדים. כמעט כל הילדים בריאים ושלמים, ואנחנו נהנים מהם ומצאצאיהם עד היום. אחת הבנות נולדה עם פגם מלידה שהוגדר כשיסוע לסת, פה חניכיים ואף, במשך השנים היא עברה 9 ניתוחים פלסטיים. במשך השנים התברר גם שיש נזקים נוספים לכל הגוף, והטיפולים שלה העסיקו את כולנו. אחד הנזקים הנוספים היה נזק בכליות ולכן היא נזקקה לטיפול דיאליזה. במשך השנים היא אושפזה במספר בתי חולים שונים. כל זה העסיק את כל המשפחה, לא רק בגלל היעדרויות, אלא גם בגלל טיפולים בתוך הבית. לדעתי בגלל החוויה המשותפת כל האחים והאחיות יצאו אנשים רגישים יותר, ונרתמים יותר, ובסך הכל אנשים טובים יותר. כאבא מאוד אובייקטיבי, כולם אנשים מדהימים.

במהלך השנים היו הרבה סיפורים מיוחדים, ובמיוחד מסביב לציון חגים במציאות משפחתית שונה. שנה אחת בתנו שרה צביה ז"ל הייתה מאושפזת בבית חולים רמב"ם בחיפה בחג השבועות. בגלל החג הרבה מאושפזים שוחררו הביתה והיו הרבה חדרים פנויים בתוך המחלקה. בגלל שהיא הייתה ילדה יחסית צעירה, כל הרופאים והאחיות נקשרו אליה. לכן הסכימו לתת לה חדר גדול ופרטי לחג. וחלק מהצוות נתנו לנו חלק מהחדרים, וכולנו התארחנו בבית החולים במהלך החג. בגלל החג הבאנו תוספות אוכל מהבית, ובארוחות ובקידוש הזמנו מאושפזים ליהנות מהכיבוד, ובסך הכל עבר על כולנו חג שמח. בית חולים רמב"ם הוא על שפת הים, כך שמהחדר יכולנו להשקיף על הים, דבר שתרם לאווירה הטובה.

חוויה נוספת מתקופה זו הקשורה לחג, היא בפורים. שרה צביה הייתה בטיפול דיאליזה, ובאנו כולנו לבקר אותה, חלק מחופשים, בחדר הדיאליזה. עד שאחד האחים, שלא היה רגיל לחדר מלא דם ומטופלי דיאליזה, התעלף. בסופו של דבר היו צריכים לטפל בו ולא בשאר המטופלים. שרה צביה הייתה מאוד מוכשרת במלאכת יד, ואף סיימה לימודים כמורה למלאכה. מאוד הפריע לה שהיא מבזבזת את זמנה 4 – 5 שעות 3 פעמים בשבוע לצד מכונה, ולא יכולה לעשות הרבה. בסוף היא תכננה מתקן שאפשר לה לעשות בזמן הדיאליזה פעולות עם היד שאינה מחוברת לדיאליזה. אחד החברים הטובים שלה מהכיתה הכין את המתקן לפי הנחיותיה. בסוף המתקן היה מוצלח ונמסרו כמה מתקנים מסוג זה ל״מילב"ת״– מקום שמחזיק כל מיני עזרים למטופלים כדי להקל את החיים שלהם ולשפר התנהלות של אנשים עם מגבלות.

על הר טורעאן בזמנו היו מתוכננים שלושה ישובים; הראשון לעלות על הקרקע היה בית רימון שעלה בצד המערבי של ההר, הקיבוץ הדתי היה מאוד מעוניין שאחד היישובים יהיה קיבוץ של התנועה הדתית כדי שיהיה לפחות עוד קיבוץ אחד באזור. בכל האזורים האחרים דאגו שיהיו מספר ישובים של התנועה כדי שיוכלו לעזור אחד לשני בענייני חינוך וחקלאות. כדי לאייש את הנקודה הראשונה שלה ניתן השם "בית רימון", התגבשו שתי קבוצות שיעלו להתיישב שם. קבוצה אחת בוגרי הכשרת בני עקיבא יוצאי אנגליה שבעבר שהו בהכשרה בלביא, הם שמעו על התכניות לאזרח את בית רימון ומאוד רצו להשתתף במשימה. הקבוצה השנייה שגילו עניין רב בנושא היא גרעין נח"ל של בני עקיבא, שגם שהו בלביא. עם העלייה לקרקע התבקשתי ללוות את הנושא החברי בקיבוץ החדש. הצירוף של גרעין אנגלי עם גרעין ישראלי היה לא פשוט והליווי החברתי היה מאתגר. במשך כחמש שנים הקדשתי לא מעט מזמני לפרויקט. בשלב מסוים הצעתי לגייס משפחות צעירות, אחת מכל קיבוץ דתי, כדי שישמשו חיזוק וליווי לקיבוץ הצעיר תוך התגוררות שם.

עקב המעורבות שלי בבית רימון ובמיוחד גיוס המשפחות, הציעו לי את תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי, תפקיד שמילאתי במשך ארבע שנים. כמה דברים משמעותיים שנעשו בתקופה זו היו הקמת ישיבת הקיבוץ הדתי ולידה מרכז יעקב הרצוג.  באמצעות פרויקטים אלו נכנס הקיבוץ הדתי למשימות חשובות בתחום החינוך בנוסף למשימות התיישבותיות. אחרי סיום התפקיד התנועתי התבקשתי לקבל על עצמי ניהול מלון הקיבוץ. במשך עשרים וארבע שנים ניהלתי את המלון. בתקופה זו בוצעו מספר פרויקטים של בנייה חדשה ושיפוץ ושדרוג של הקיים שבזכותם המלון זכה להכרה כמלון בדרגת ארבעה כוכבים. למעשה בזכות שינויים אלה ענף המלון נהפך לענף המרכזי בקיבוץ. בשנת 2009  סיימתי תקופה ארוכה של ניהול המלון. כאשר נודע בקיבוץ הדתי שאני פנוי, התבקשתי ללוות את קיבוץ שלוחות בהתמודדות עם נושאים חברתיים שעלו על הפרק. כחמישים שנה מוקדם יותר באתי בקיץ לקיבוץ שלוחות בחופשת בין הזמנים. למעשה זו הייתה ההיכרות שלי עם הקיבוץ הדתי שבוודאי השפיעה יותר מאוחר על ההתיישבות בלביא. בגלל הקשר החיובי המוקדם עם שלוחות הסכמתי להיכנס לתפקיד מלווה חברתי. וברוך ה' אני עם משפחה טובה ומאושרת בארץ."

הזוית האישית

שקד ויצחק: הייתה לנו עבודה מאוד טובה ומהנה יחד.

מילון

דיאליזה
תהליך המיועד להחליף את הכליות ולבצע את תפקידן, במקרה שאלו חדלות לתפקד, בין אם כתוצאה מאי ספיקת כליות חריפה או כתוצאה מאי ספיקת כליות כרונית. (ויקיפדיה)

חברותא
לימוד בחַבְרוּתָא הוא שיטת לימוד הנפוצה היום בתרבות הישיבתית- יהודית שבה זוג-לומדים קורא יחד את הטקסט ודן בו. שיטת לימוד זו מקובלת בלימוד תורה, ובמיוחד בלימוד תלמוד. כמו כן חברותא היא כינויו של כל אחד מזוג הלומדים; בן הזוג האחד הוא חברותא של בן זוגו. הלימוד בחברותא מתבסס על אינטראקציות רצופות בין שני הלומדים, ובכך ייחודה לעומת לימוד עצמי או לימוד פרונטאלי בכתה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הבית היה ליד פארק ירוק, והחיים היו שלווים“