מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משיעבוד לגאולה

ליאת וסבתא מרים
סבא וסבתא בצעירותם
סיפורה של סבתא מרים

קצת היסטוריה משפחתית

סבא וסבתא רבא של סבתא שלי עלו מרוסיה בשנת 1904 לפני מלחמת העולם הראשונה, בזמן השלטון העות'מאני (השלטון התורכי). מכיוון שתל אביב עמדה להיבנות, ולא היו לבנים כדי לבנותה, הם הקימו מפעל ללבנים על הגבול בין תל אביב ליפו (בשכונת נווה צדק). סבתא שלי לא הכירה אותם, אלא רק את הבן שלהם (שהוא סבא אפריים של סבתא שלי).

כרזה שסבא רבא של סבתא שלי הכין למפעל הלבנים שלו:

כשהצבא הבריטי התקרב מדרום לכבוש את ארץ ישראל מידי התורכים, השלטון התורכי אילץ את תושבי תל אביב הקטנטנה לעזוב את העיר ולנדוד צפונה. סבתא רבא של סבתא קרינא פרידה סגל חלתה נפטרה ונקברה בכפר תבור, (מסחא).

צילום של המצבה של סבתא רבא של סבתא שלי בבית הקברות בכפר תבור שבגליל.

גם סבתא הייתה פעם ילדה סבתא מרים למשפחת סגל, נולדה בתל אביב בשנת 1941 דור רביעי בארץ. סבתא שלי מספרת לי על ילדותה כשהבריטים שלטו בארץ: "אסור היה להניף את דגל ישראל, הבולים היו עם תמונה של מלך בריטניה, לארץ קראו פלשתינה (א"י), וכך היה כתוב גם על המטבעות" (מכאן הגיע המשחק "עץ או פלי"), "ועל כל המסמכים".

בזמן מלחמת השחרור, שפרצה יום אחרי ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות (כ"ט בנובמבר), הותקפה תל אביב על ידי הערבים מיפו. ביתה של סבתא היה בטווח הירי, בייחוד בקנה הרובה של הצלף שעמד בראש מגדל מסגד חסן-בק ביפו. כדי שסבתא לא תיפגע, הושיבו אותה על כיסא מאחורי ארון עם מעילי חורף, במחשבה שאם הכדור יחדור את החלון, הוא יעצר על ידי המעילים. שעות רבות סבתא ישבה מאחורי המחסה, ומכיוון שעדיין לא ידעה לקרוא, השתעממה מאוד, ולכן נתנו לה ספר עם תמונות, וכשנמאס לה היא צבעה את האותיות בצבעים שונים (כל אות בצבע אחר).

כעבור חצי שנה, עם כיבוש יפו, הסתיימה מלחמת השחרור בתל אביב, וסבתא בשמחה חזרה לבית הספר. מה רבה הייתה אכזבתה! בכיתה שלה ובכל החדרים הסמוכים גרו משפחות עם ילדים! סבתא חזרה עצובה לביתה. אחר כך הסבירו לה שעיריית תל אביב פינתה את התושבים שגרו על הגבול בין תל אביב ליפו (בשכונת נווה צדק), ואפשרה להם מגורים בבתי הספר בעיר, בחדרי הכיתות שהיו ריקים מתלמידים.

סבתא כילדה בשבועות:

תקופת הצנע

ילדותה של סבתא עברה בשנים הראשונות הקשות של המדינה: העלייה הגדולה של יהודים ניצולי השואה ויהודים מהארצות המוסלמיות. תושבי המדינה הצעירה סבלו ממחסור בדירות, באוכל, בגדים, בצעצועים, ברהיטים, בקיצור, הכל היה בצמצום. אבל סבתא מספרת שהיא הייתה מאושרת, למרות שבדירה צנועה, בת 2 חדרים, גרו אבא, אמא, שלושה ילדים וסבתא (סבתא של סבתא). בגלל הצפיפות סבתא שלי ישנה באותו חדר עם סבתא שלה, שהייתה אישה דתית מאוד.

המלחמות על הארץ לא הסתיימו…

שנים חלפו, סבתא כבר נערה, תלמידת תיכון, חברה בתנועה המאוחדת (הנוער העובד והלומד) וטיילה המון בארץ.

בתקופת מלחמת סיני, כמו את כל הנוער, גייסו גם את סבתא לעזרה לחיילי הג"א – הגנה אזרחית (היום פיקוד העורף). שלחו את סבתא עם צוות נוסף בלילות החשוכים (בגלל ההאפלה), לחלק ציוד כיבוי אש לבתים בתל אביב. זה היה מפחיד ומעייף, ומנהל התיכון אפילו לא שחרר את התלמידים העייפים מלימודים. למרות המלחמות והצנע סבתא גמרה תיכון והתגייסה לצבא.

פתאום סבתא אישה צעירה!

החיילת סבתא, שוטרת צבאית, הכירה בחור חמד, בלונדיני עם עיניים כחולות (בדיוק כמו בנו), והם התחתנו. באותה שנה סבתא של סבתא שלי נפטרה. כשפתחו את הצוואה שלה (הכתובה בכתב ידה ביידיש), קראו את המשפט הבא: "איך וויל זול דה לעכטער זול זיין צו מרים, ואלע איך וויל זול מענבענטשן זיי". (אני רוצה שהפמוטים שיהיו למרים, כי אני רוצה שיברכו עליהם). סבתא ספרה לי שהיא הייתה מאושרת. היא נזכרה בילדותה. בחדרה של סבתה הפמוטים היו תמיד לנגד עיניה. פמוטי כסף יפים שהיו כל רכושה של סבתא, וקשטו את החדר, שהיה מרוהט ברהיטי עץ פשוטים צבועים בצבע חום, כמו צבע שמלותיה. רק המיטה של סבתא שלי הייתה לבנה. כשסבתא שלי פקחה בבוקר את עינייה, וראתה שהפמוטים עברו מהשידה למפית הלבנה שעל השולחן שבמרכז החדר, הבינה שהיום הוא יום שבת או חג, ולא צריך לקום מהר וללכת לבית הספר, אפשר לישון עוד קצת. כשסבתא שלי קצת גדלה, היא עזרה לסבתה להבריק את הפמוטים. שוב ושוב חזרה סבתא של סבתא ואמרה: תיזהרי, הם יהיו פעם שלך, תבריקי היטב אך אל תשברי אותם.

אמא, מורה וסבתא

הזוג הצעיר כבר הורים ל-3 ילדים. סבתא שלי מורה בבית ספר יסודי בחולון (בעיקר כיתות ז' ח'), ואחר כך בחטיבת בייניים. סבתא שלי חינכה אלפיי תלמידים לאהבת ארץ ישראל ולשמירת מסורת היהדות. תמיד הדגישה את המשפט שמייצג את הדור שלה: "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה-אנחנו" (ביאליק, מתי מדבר), ותקוותה שנמשיך במסורת זו גם בביתה עם שבעת נכדייה (אנחנו).

הזוית האישית

ליאת: אני מאוד נהניתי מביצוע העבודה הזאת. לא נהניתי רק מהתוצאה הסופית (ברור שנהניתי ממנה), נהניתי אף יותר, מהתהליך. שמעתי סיפורים מעניינים שלא הייתי שומעת אם לא הייתי עושה את העבודה עם סבתי. אני למדתי הרבה מהעשייה ומהסיפור של סבתא שלי, ואני רוצה להגיד תודה רבה למי (או למה) שגרם לזה שאנחנו נכתוב את כל זה.

סבתא מרים: עבודות חקר רבות בנושאים שונים הגשתי בחיי, אך זו, אומר בכנות, המהנה ביותר. אמנם אין בסיפור חיי כל מאורעות הרואיים, היסטוריים, או, מעוררי השראה והתפעלות. ההתבוננות ממרחק הזמן שחייבה את התייחסותי האישית לתולדות העם והארץ ב- 76 שנות חיי, וההתייחסות לאירועים כביכול פרוזאיים, רגילים שחוויתי במשפחתי הגרעינית, ובזו שבניתי עם בעלי – ממלאים אותי בהנאה, בשמחה, ובהרגשת סיפוק רב. כמובן, שהקשר האישי שנרקם והתהדק ביננו, תוך כדי שזירת חוטי-הזהב של הקשר- הבין-דורי, הוא בונוס, שאין ערוך לחשיבותו, בוודאי לי ואני מקווה גם לליאת.

מילון

מורה
מורה הוא אדם העוסק בהוראה. המורה אחראי על הלמידה של תלמידיו, כחלק מתהליך החינוך.

ציטוטים

” "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה-אנחנו" (ביאליק, מתי מדבר)“