מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משחקי רחוב של פעם

סבתא ליאורה עם בנות הקבוצה בקשר הרב דורי
סבתא ליאורה כילדה
סיפור על אופטימיות ותמימות של פעם

קוראים לי ליאורה בקר, אני סבתא של מעיין, גיא ואור. סיפורנו מתחיל בשנת 1958, בחיפה עיר הולדתי. שנות ילדותי מתוקות והייתי חוזרת לשם היום….למה? בואו ושמעו איזו תקופה הייתה קיימת אז בכל העולם, לא רק בישראל.

מאז שאני זוכרת את עצמי היינו תמיד ברחוב. משחקים עם כל חברי השכונה ולא משנה מה היה גילם. כולם היו חברים של כולם. השכנים, ילדי הכיתה, הגן, ילדי בית הספר. למדנו אחד מהשני ולימדנו אחד את השני. כמו שמעבירים את התורה מדור לדור. לא הייתה טלוויזיה, לא טלפון ולא רכבים. כשהיינו קטנים לא היה פחד שנלך לכביש כי לא היו מכוניות ולא מעברי חצייה. מקסימום היינו נוסעים לבד באוטובוסים, ללא פחד, לכל האזורים בארץ.

קראו לנו ילדי מפתח מהסיבה שההורים עבדו מחוץ לבית ובבית היה משעמם. לכן היינו כל היום בחוץ. היו לנו משחקי חורף ומשחקי קיץ. בחורף שיחקנו כדורגל במגרש וכדור עף. בנוסף השתמשנו באדמה הבוצית למחצה, כמשטח משחק לחמש אבנים, תקיעות – היינו זורקים מסמרים של בניין על האדמה שהייתה מסומנת בעיגול. המטרה הייתה לזרוק את המסמר הארוך ולתקוע מהאוויר בדיוק על הקו המסומן. הזוכה היה זה שהצליח לקלוע בדיוק יותר פעמים על קו המעגל.

היינו קופצים בתוך השלוליות עם מגפיים של פלסטיק, כמו ברפת, ולא נרטבים. לא פחדנו מהגשם. בנוסף היינו הולכים ברגל לאזור של פרדסים וקוטפים פירות הדר. בחורף היה לנו תנור חימום והיינו קשובים כל יום בשעה שתיים לתכניות סיפור לאם ולילד ברדיו. הרדיו היה עבורנו, מה שעבורכם היום הטלוויזיה. כל סיפורי האגדות היו בספרים וברדיו.

לא צעצועים, היינו בונים לבד את הצעצועים, סרגנו בובות והמבוגרים עזרו לנו לבנות מיטה לבובה, לתפור שמלה ונעליים. חיינו היו סביב הרחוב, השכונה, החברים, והיצירה. היינו בונים טלפון מקופסת שימורים הפוכה וריקה ומשחילים חוט לקופסה השנייה, אפילו קומה מעל.

עכשיו נעבור למשחקי קיץ. היינו הולכים ברגל לים כדי לשחות. משחקים תופסת, מצאו את המטמון, חבל, מקלות, ריצה ועוד המון משחקים שהעסיקו אותנו מחוץ לבית עד ארוחת הערב. היינו מטפסים על עצים כמו הקופים, בונים בית עץ בעזרת המבוגרים. מכיוון שלא הייתה טלוויזיה, לא טלפון, לא סלולרי היינו מחויבים למצוא עיסוקים שיעשו לנו כיף.

הדגמה למשחק גולות

בגיל יותר מבוגר, של בית ספר יסודי, היינו נפגשים על הדשא למפגשי כיתה. מדברים, מפצחים גרעינים, אוכלים תירס חם וערמונים. היינו יוצרים לבד מחזיקי מפתחות מחוטי ניילון צבעוניים וגם תיקים ושרשרות. כמובן שהיו גם הרבה מריבות בנינו. הייתה מלכת כיתה ומלך כיתה והכיתות היו מתחלקות לשני חלקים. מלכת הכיתה עם קבוצה שלה, בנים ובנות והמלך עם קבוצה אחרת.

מלכת הכיתה ומלך הכיתה היו רבים כל הזמן ולכן העבירו אליהם חברים. בסוף של הסיפור מסתבר שמלכת הכיתה ומלך אהבו אחד את השני ובגלל הגיל לא סיפרו ושמרו זאת בסוד. הכיתה התאחדה וכך גם המלכה והמלך. היום כשיש מריבות בשנות האלף השלישי, משנות 2000, המריבות מתנהלות בין יוזמים של מריבה ופותרים של מריבה. המורה בדרך כלל מייעצת ליוזמי המריבה להפסיקה. השלום השקט מחזיק לעיתים ימים ולעיתים שעות.

אני ממליצה לכם מכל הלב לדעת ליהנות מהרחוב, הטבע, החברים, היצירה. להתמקד בטוב של החיים ולהבין שאין כמו חברים.

אהבנו את החיים כמו שהם ולא רצינו שינוי. תמיד דאגנו להמציא פטנטים ומשחקים כדי ליהנות. היה לנו רדיו שהיינו שומעים בו ערוצים ושרים ומופעים והצגות ולפעמים גם היינו משחקים במורה ותלמיד. המחשב לא יכול להיות חבר של אף אחד ולכן תשתדלו להמעיט זמן איתו. החברים חשובים יותר. גם הטלוויזיה כמו המחשב, מונעת מאתנו, לצערי, תקשורת עם חברים, אחים ומשפחה.

הזוית האישית

סבתא ליאורה: למדתי מהבנות המקסימות שהן פשוט צריכות ללמוד איך לשחק אחת עם השנייה בלי לריב וכמובן שמאוד נהניתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.

מעיין: למדתי מסבתא ליאורה פעם היו פחות סכנות לילדים ששיחקו כל היום ברחוב.

גלית: אני למדתי שלא היה שעמום כי תמיד הם היו עסוקים עם חברים ותחביבים.

נאורה: למדתי שפעם היו חברויות יותר טובות כי לא היו עסוקים בפלאפון.

גאל: אני למדתי מסבתא ליאורה שפעם החיים היו יותר כיפים כי שיחקו מחוץ לבית הרבה.

מילון

משחק תקיעות
משחק על האדמה הרטובה בחורף, מסמנים מעגל ומנסים לזרוק על האדמה מסמרים גדולים באופן מדויק

ציטוטים

”כשהיינו קטנים לא היה פחד שנלך לכביש כי לא היו מכוניות ולא מעברי חצייה“