מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משחקי ילדות בירושלים של פעם

משפחת בנאי
מחבואים
ירדנה ששון לבית משפחת בנאי מספרת על משחקי ילדות בתקופת ילדותה.

נולדתי בשנת 1941 בירושלים לפני מלחמת השחרור, למשפחת בנאי.

משפחת בנאי 

ירושלים הייתה קטנה והחיים היו פשוטים ומלאי שמחה. ה"שכונה" הייתה מרכז החיים שלנו כילדים. רוב המשחקים שלנו היו משחקי רחוב. הכביש היה מגרש המשחקים שלנו. זה לא היה מסוכן כי לא היו מכוניות בכבישים. הדירה הייתה קטנה ולא היה מקום לשחק בתוכה. 

משחק המחבואים היה אחד המשחקים הנפוצים ביותר ולא חסרו פינות להתחבא בהן, מחסנים, מאחורי עצים ובחדרי מדרגות. אפשר להגיד שהיה מאוד קשה למצוא אותנו.

משחק מחבואים

 

אחד הילדים שנקרא "העומד" עומד עם פניו לקיר ובעיניים עצומות. הוא סופר בקול רם ומאפשר תוך כדי כך לחבריו להתחבא. כשסיים בדרך כלל אומר העומד את דברי הקסם "מי שעומד מצדדי ומאחורי הוא העומד 1 2 3 אני הולכת לחפש!" 

שלישיית הגשש החיוור שרה בשירם של ח. גורי / א. ארגוב, "פנס בודד":

"…היה היה פנס בודד בקצה שכונה / והוא האיר את ילדותנו הקטנה / והוא האיר את משחקי המחבואים / ולאורו היו הקדרים באים…".

משחק אחר היה משחק התופסת. ריצה אחרי ילד ונגיעה הייתה נחשבת ל"תפיסה". המנצח הוא זה שנותר אחרון (לא תפסו אותו). שיפור המשחק היה "תופסת צבעים".

 

משחק נוסף היה "ארץ" ואתם ודאי שואלים: איזה משחק זה "ארץ"? אצלנו זה "ארץ" אצלכם זה "קלאס". אנחנו היינו משתמשים באבן גיר לצייר על האספלט. והיינו שומרים על הציור הזה לכמה ימים ומי שהיה מוחק היה לו "עסק" איתנו.

משחק ירושלמי ידוע היה משחק עם ה"אג'ויים" שאתם קוראים להם הגוגואים. היה לי אוסף ענק של אג'ואים. היינו עושים מהם צפצפות. בטח אתם שואלים איך? הקשיבו להסבר הבא: היינו יושבים שעות על המדרכה עם גרעין של משמש ומשייפים אותו עד שהיה חור משני צידיו. ואיזה פלא, זה הייתה משרוקית! רק שאז לא היו קוראים לזה משרוקית אלא צפצפה.

 הגלעין עם החור באמצע – זוהי הצפצפה

האמנות שלנו במשחקי הרחוב הייתה ציור בלי משמעות. היינו לוקחים אבן חלקה, מכינים בוץ מאדמה ומים והיינו משפשפים את האבן על גבי הבוץ ומרימים בבת אחת. הבוץ היה יוצר צורות מעניינות על גבי האבן ופירשנו אותם כיד הדמיון הטובה עלינו. 

אתם ודאי מכירים את המשחק "חמש אבנים" אבל אנחנו היינו אוספים את האבנים למשחק בשדות. חשוב היה שיהיו עגולות ככל האפשר ושיהיה להן גודל אחיד. שעות על שעות בילינו במשחק זה על המדרכות של ירושלים.

משחק אחר שבו בילינו לא מעט היה הצצה דרך קיר הבטון שהפריד בין ירושלים החדשה לבין ירושלים הירדנית. שעות בילינו במשחק הזה. זה עורר סקרנות גדולה. זה לפעמים היה אפילו מסוכן והורינו לא ידעו על זה כלל. היינו מאד נרגשים כשגילינו שדרך החרך אפשר לראות את מגדל דוד שהיה מעבר לחומה באזור הירדני.

לאחר מלחמת ששת הימים כשירושלים הייתה מאוחדת הלכתי לבקר את העיר העתיקה שכבר לא הופרדה על ידי חומת הבטון ושמחתי לראות את מגדל דוד מקרוב.

 אני מוכרחה לספר לכם על משחק ה"אלמבוליק". אתם בטח לא יודעים על זה כלום אבל אם תשאלו ירושלמי ותיק בטוח שיידע. איזה כיף להיזכר! מכינים אותו לבד מא' – ת' . היינו לוקחים חתיכת עץ קטנה שמשייפים אותה בשני הקצוות שלה עד שנוצר שפיץ. עם מקל נוסף היינו מרימים אותו ומעיפים לצד. בשבילכם זה נשמע קצת "דבילי" אבל לנו זה היה כיף גדול. ה"אלוף" היה מי שהגיע הכי רחוק. 

 לא סיפרנו על משחקי הקופסא לימי החורף הקרים. אבל את הבסיס למשחקים היינו מכינים לבד! למשל סולמות ונחשים. משחק שגזל מאיתנו המון שעות בימי החורף הקרים היה משחק הדוקים. עד היום אני אוהבת לשחק בדוקים עם נכדתי האהובה.

משחקי בית נוספים היו קלפי הרביעיות. אני זוכרת בגעגועים את רביעיות "פרחי ארץ ישראל" שדרכה עשינו היכרות עם משפחות פרחי ארצנו ובזכות המשחק נעשיתי מומחית וגם ילדיי שיחקו במשחק הזה שהיה שמור לי מילדותי.

העשרה:
עד מלחמת ששת הימים בשנת 1967 הייתה ירושלים עיר חצויה. חצו אותה חומות ושערים.
אנשים נהגו לצפות בעיר העתיקה בה נמצא הכותל המערבי.
 
תשע"ה 2015

מילון

אג'ואים
גוגואים - גרעיני משמש ששימשו למשחק

ציטוטים

”משחק אחר היה הצצה דרך קיר הבטון שהפריד בין ירושלים החדשה לבין ירושלים הירדנית“