מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה

חוה בן חנוך - קשר רב דורי
Vissers
סיפורה של חווה בן חנוך

נולדתי בתאריך 7.2.1928 בעיר ברלין (Berlin) בגרמניה לרחל נגל (הירשהורן) ילידת 6/5/1901 ולוי נגל ילדי פולין שהיגרו לגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבי נולד בעיירה סוחדניוב (Suchedniow) על יד קילצה (Kielce)  בפולניה להורים מאוד אדוקים והיה בן למשפחה בת 10 נפשות, 7 בנים ו-3 בנות. אמי נולדה ב- Przemysl Lwow בפולניה בת למשפחה בת 10 נפשות שאני לא יודעת עליהם דבר, חוץ מברטה שאותה הכרתי בהולנד. 

היו לי אחות בשם חנה ילידת 26/3/1926 ואח בשם פליקס יליד 8/6/1931.

בברלין הלכתי לביה"ס יהודי ברחוב RykeStra?e שנמצא מאחורי בית הכנסת שנמצא ב-53 RykeStra?e ביחד עם אחותי חנה. אבא שלי היה סנדלר והייתה לו גם חנות נעלים ואימא שלי הייתה עקרת בית. בברלין היה לי דוד בשם אברהם נגל, ולאשתו קראו סופי. היו להם שני ילדים – הינדה ומיכאל שהיינו באים לבקר אותם הרבה עד שהם עלו לישראל בשנת 1936. בנוסף היו לי דוד בשם אפרים פישל נגל ודוד בשם פסח נגל.

גרתי ב – Prenzlauer Berg ואח"כ Stra?eGrenadier

 

 

בנובמבר בשנת 1934 כאשר הייתי בת חמש נלקח אבי, לוי נגל ע"י הגרמנים מביתנו בגלל כאבי בטן חזקים לבית חולים ושם נרצח ע"י הנאצים.

 

Nagel

מעדותו של אברהם נגל ז"ל לפני מותו: "לאחי לוי הייתה חנות נעליים לא גדולה ברחוב צדדי. ממני להגיע אליו לקח חצי שעה עם אוטובוס. הייתה לו אז אישה ושלוש ילדים. ביום חמישי, ערב לפי המקרה שאני מספר, הם היו אצלנו והזמנתי אותם ליום הולדת של הינדה בת 5 ביום ראשון בצהרים, אצלי בבית. כרגיל ביום ראשון היה רעש בחנות, כמה נשים באו לעזור גב' ביקל, גב' שניצר, גב' הבר. שולחנות ערוכים בטעם, דברים טובים מוכן לקבל את האורחים שהיו צריכים להגיע בעוד שעה.

בערך בשעה 11 מגיע אחי פישל עם פנים חמוצים ולקח אותי הצידה ומוסר לי בשורה רעה. הוא קיבל טלפון מבית חולים (שם אינני זוכר), שלוי נפטר, ואמר שהוא או שנינו צריכים להגיע לשם לחתום על מסמכים. כאשר שמענו את שם בית החולים התחלנו להבין את העניין. היה ידוע אז, שאם יהודי הגיע לבית חולים זה, חי הוא לא יצא משם. היטלר רצה להיפטר מהרופאים היהודים שהיו בברלין ובית החולים הזה היה במיוחד לסטודנטים שלמדו רפואה מהירה על גופות של יהודים.

כאשר נודע לנו העניין, ניסינו קודם לצלצל לאשתו אבל לא קיבלנו תשובה אז החלטנו להזמין טקסי ולנסוע לברר את העניין. הגענו אל אישתו, היא סיפרה שדיברה איתו הבוקר והוא אמר לה שהסטודנטים הרעילו אותו ושהוא לא יחיה הרבה זמן. הוא היה שחור כמו גחלים. הוא דיבר לעניין והיא ידעה מה הוא אומר ובאמצע השיחה הוא סגר עיניים וגמר עם החיים.

פישל ואני נסענו לבית החולים ופנינו לאשנב קבלה. הושיטו לנו ניירות לחתום. כאשר בקשנו לראות את הגופה של אחינו, אמר לנו התורן שיש לנו מזל שהוא נמצא כאן כעת ולא אדם עם מדים. תחתמו ותסתלקו מהר לפני שבא התורן עם (Uniform) מדים של נאצי".

כך במקום לחגוג יום הולדת ישבנו שבעה.

לאחר המוות אמא שלי נתנה לאח אברהם נגל למכור את העסק והוא היה האפוטרופוס שלנו. בשנת 1938 מספר ימים אחרי ליל הבדולח אימא שלי רחל נגל לקחה אותי אחותי חנה ואח שלי פליקס ברכבת לעיר אכן (Aachen). באכן שבגבול הולנד גרמניה אימא שלנו שמה אותנו ברכבת שנוסעת להולנד. הגרמנים נתנו לנו לצאת מגרמניה להולנד משום שאמרנו שאבא שלנו מת ואנחנו לא יודעים היכן אימא שלנו נמצאת. בהולנד בעיר על יד הגבול בשם Simpelveld ישנו שם לילה אחד.

למחרת העבירו אותנו למחנה צבאי ישן נטוש ב- Soesterberg בהולנד ביחד עם ילדים יהודים אחרים מגרמניה, ושם היינו במשך שנה לערך. שם למדנו קצת הולנדית ועשינו קצת ספורט ופעילויות חברתיות. בלילות היה מאוד קר והיה מפחיד מאוד ללכת לשירותים משום שאז באו אנשים מחוץ למחנה והפחידו את הילדים. לאחר כשמונה חודשים אימא שלי באה לבקר אותנו ב- Soesterberg בפעם הראשונה אחרי שאחותה ברטה עזרה לה לחצות את הגבול להולנד.

לאחר כשנה העבירו אותנו לבית יתומים באמסטרדם בשם Burgerweeshuis (Kalverstraat Amsterdam) היינו שם חודש או חודשיים, שם הכרתי את דבורה שיינוביץ. בבית יתומים הפרידו בין היהודים לנוצרים. מנהלת בית היתומים הייתה מאוד קשוחה. כשישבנו בחדר האוכל לפני שהגישו לנו את האוכל, היינו צריכים להתמתח עם ידיים מאחורי הגב. כשהגישו לנו את האוכל הינו חייבים לסיים הכול מהצלחת, ולא נתנו לא תוספת אם נשארנו רעבים. כתוצאה מכך שהייתי צריכה לאכול אוכל שלא אהבתי, הייתי מקיאה מידי פעם.

בבית היתומים היה לנו מותר ללכת לשירותים רק בזמנים קבועים מראש, אם משהוא עשה במקרה פיפי בלילה במיטה הוא היה מקבל עונש. באותה תקופה פרצה שם מחלת הדיפטריה ואני עברתי לבידוד בגלל שהייתי נשאית של המחלה.

בזמן שהייתי בבידוד אימא שלי סידרה שנוכל לעבור לגור איתה באמסטרדם ברחוב 63 Rapenburgerstraat, כך שאחי ואחותי עברו לגור איתה, וכעבור מספר חודשים גם אני עברתי לגור איתם בתחילת 1940.

במאי 1940 הגרמנים פלשו להולנד. 

הלכנו לבית ספר כשנה וחצי קודם לתלמוד תורה ואח"כ רק אני הלכתי ל- Haushalt Schulule שם לימדו את עבודות הבית (כמו בישל ניקיון וכו…) עד שלא התאפשר יותר ללכת לבית הספר.

 

בינואר 1941 פורסם צו המחייב את כל התושבים היהודים להתייצב אצל השלטונות ולהירשם ואז אימא שלנו רשמה אותנו.

החל בקיץ 1941 המשטר הגרמני בהולנד הורה להפריד בין היהודים והאוכלוסייה הלא יהודית באותו תקופה התחילו לאסור כניסה של יהודים למקומות ציבוריים, אסרו על שמיעת רדיו, החרימו את האופנים, נאסר להיות ברחובות אחרי השעה שמונה בערב, נאסר ללכת לבתי ספר.

בתקופה שכבר לא ניתן היה ללכת לבית הספר אחותי תפרה ל "יודסה ראט" כובעים שנשלחו ליהודים במחנות ובגלל זה היא קיבלה פטור מללכת למחנות עבודה. אימא שלי בקשה מהגרמנים לשחרר גם אותנו ממחנה העבודה.

במרץ 1942 חוייבו כל יהודי הולנד מגיל 6 לתפור לבגדיהם טלאי צהוב. הגרמנים איימו כי יהודי שייתפס ללא טלאי ישלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן  בינתיים לקחו גם את אחות של אימא שלי בעלה ובנה למחנה עבודה.

בשנת 1943 התחילו לקחת את היהודים בערבים במשאיות מהבתים ולרכז את היהודים בתאטרון באמסטרדם ומשם שלחו אותם ל-וסטרבורק(Westerbork) ומשם לאושויץ.

הגרמנים לא לקחו אותנו מפני שהיה לנו פטור ובהמשך כבר חשבו שלקחו את כל היהודים מהבניין, כך שהבניין שלנו נשאר נטוש. רק אנחנו היינו בקומה העליונה. התחבאנו שם במשך כחצי שנה. במשך הזמן הזה, אני ואחי יצאנו מידי פעם לקנות אוכל.

יום אחד לאמא נודע מאישה אחרת שהבעל שלה לא היה יהודי, שיש ארגון בשם "Plakboek Tienray” שמתנגד לשלטון הנאצי בראשות שתי נשים בשם Hanna Van de Voort שהכינוי שלה דודה חנה ואחותה Mien Kotter – Van de Voort ו- Nico Dohmen בארגון הזה לקחו ילדים יהודים ושלחו אותם למשפחות אומנות בצפון לימבורג (Limburg) שיסתירו אותם מפני הנאצים.

אחי לא רצה לעזוב את אימא שלי ואחותי הייתה מבוגרת מידי (מפני שהיא לא יכלה להסתובב בלי תעודות) ורק אני שנראיתי יותר צעירה יכולתי להסתובב בלי תעודות. אני לא זוכרת מי לקח אותי לתחנת הרכבת של אמסטרדם שם נפגשתי עם בחור מהארגון. הוא חיכה לי על ספסל כשהוא מחזיק עיתון וביחד איתו עליתי לרכבת. הוא לקח אותי למשפחת אומנה בשם Vissers (Maria & Martin Vissers),  בכפר קטן בשם Blitterswijckאחרי כחודש נודע לי שהגרמנים לקחו את אימא שלי אחותי ואחי למחנה וסטרבורק ומשם לאושויץ.

ב- Blitterswijck כינו אותי בשם אני (Any) המבטא שם היה שונה ממה שהכרתי ועם הזמן למדתי אותו. חצי מהזמן ישנתי אצלם בבית ובימים שבהם הייתה מתיחות עם הגרמנים והיה מסוכן לישון בבית ישנתי במחסן ביחד עם עוד ילד יהודי אלי פליפסון(Elie Philipson) שהכינוי שלו היהKlaus .

טיפלתי ביחד עם האישה שהסתירה אותי בילדים שלה. היו לה שני ילדים קטנים Jan & Sraar. האישה הייתה נוצרייה מאמינה, לכן הייתי צריכה ללבוש שמלות ולאכול אוכל לא כשר, ללכת לכנסיה ובקיצור להתנהג כמו נוצרייה. בהתחלה זה היה קשה אבל הייתי צריכה להתרגל לזה. בשלב מסוים בבית שלהם היו חיילים גרמנים שבישלו בלי רשות המשפחה. אחד החיילים שאל אותי בגרמנית מאיפה אני ועשיתי את עצמי שאני לא מבינה ולא עניתי לו.

יום אחד הייתי צריכה לקנות לחם בחנות בכפר. הגרמנים לקחו את הגברים ההולנדים מהכפר לעבודה בגרמניה והיה מפחיד להסתובב ברחוב ליד החיילים הנאצים (SS). באותו זמן הם לקחו את אב משפחת האומנה שלי ואת אח שלו, אך הם קפצו מהרכבת וברחו וחזרו הביתה.

לקראת סוף המלחמה כאשר הבריטים היו קרובים הגרמנים התחילו להפציץ את הכפר. באחת ההפצצות גם הבית של משפחת האומנה נפגע ואי אפשר הי לגור בו יותר. אז נאלצנו לעבור לגור בבית בכפר סמוך בשם Meerlo אצל משפחה שלהם .ישנו שם כולם ברפת מפני ששם היה יותר ממוגן ובטוח. ביום היינו בבית אלא אם היו הפגזות ואז יצאנו לרפת כדי להסתתר. התקופה הזאת נמשכה מספר חודשים עד ששמענו שהבריטים כבשו את Limburg בערך בנובמבר 1944 ואז חזרנו לכפר Blitterswijck.

אחרי המלחמה חיילים מהבריגאדה היהודית באו לכפר לאתר את היהודים ששרדו את המלחמה. הם ערכו מספר מסיבות לחגים בעיר Venlo על גבול גרמניה לניצולים בסביבה. לאחר המלחמה נסעתי לאמסטרדם לחפש את האישה שעזרה לנו לברוח, אך לא הצלחתי למצוא אותה. אני נשארתי ב – Blitterswijck עד שנת 1946.

בשנת 1946 נסעתי ל- Dieren ושם ארגון בשם "הכשרה" שריכז אותנו בבית גדול הכינו אותנו לעלייה לישראל ע"י עבודה במקצועות מבוקשים בארץ. שם הכרתי את לני ושלמה דוד ז"ל וברן הגנלסמן מינה פרנקל (מלכה אלקוס) ז"ל שעלתה לארץ בעליה לפני. שם ניהלנו אורך חיים דתי. באותו מקום חיכיתי במשך שנה עד לעלייה לישראל. משם נסענו לבלגיה ברכבת ירדנו לפני הגבול וחצינו אותו ברגל משום שלא היו לנו תעודות ולא יכולנו להיכנס לבלגיה דרך מעבר הגבול. מבלגיה עלינו לרכבת שלקחה אותנו למרסיי בצרפת, שם חיכינו מספר חודשים עד שהיה אפשרות לעלות לישראל. בשנת 1947 עליתי על ספינת המעפילים כ"ט בנובמבר.

הספינה הגיעה בליל ה – 13 בדצמבר לקרבת החוף בצרפת והטילה עוגן לשם העלאת מעפילים לאוניה בעזרת סירות גומי. בכל סירה העבירו 30 איש. כל העסק הזה נמשך כשבע שעות – בלילה. ב 14 – בדצמבר 1947 קלטה הכ"ט בנובמבר 680 מעפילים נוספים בקורסיקה ומשם החלה במסעה לארץ. לזיכרוני לא היה מספיק אוכל בספינה, היה צפוף מאוד בספינה, בגלל שהאנייה לא הייתה יציבה (הטלטלה בים) אנשים הקיאו בספינה ולפעמים הקיאו עלי אנשים שהיו בסיפון מעלי.

ב- 23 בדצמבר הספינה נתגלתה ליד כרתים ע"י משחתת בריטית שליוותה אותה עד לחופי הארץ. בקרבת חופי הארץ הצטרפו משחתות נוספות והן ליוו את הספינה לנמל חיפה, אליו נכנסה בליל שבין ה-28 ל-29 בדצמבר. בהתאם להוראות לא הייתה התנגדות אלימה לבריטים והמעפילים גורשו לקפריסין ע"י ספינת גירוש בריטית. בקפריסין נלקחנו למחנה חורף בקפריסין מספר  68, הייתי שם מספר חודשים) בערך חצי שנה) ובקיץ 1948 הגעתי לנמל חיפה בספינה בריטית.

 
העשרה
יודסה ראד: "היוֹדְסֶה ראד (Joodsche raad) הוא יודנרט אשר פעל בהולנד וריכז בידיו את סמכויות הטיפול ביהודי אמסטרדם.
היודסה ראד הוקם לאחר מהומות שיזמו תומכי המשטר הנאצי בהולנד הכבושה נגד יהודים, אשר הובילו בהמשך למהומות בין המתפרעים לבין יהודים ולא יהודים. גם כאן, כמו במקומות רבים, נשאלה השאלה אם לשתף פעולה עם הנאצים ולהקים יודנרט או לאו."

מילון

יודסה ראד
היוֹדְסֶה ראד (Joodsche raad) הוא יודנרט אשר פעל בהולנד וריכז בידיו את סמכויות הטיפול ביהודי אמסטרדם. היודסה ראד הוקם לאחר מהומות שיזמו תומכי המשטר הנאצי בהולנד הכבושה נגד יהודים, אשר הובילו בהמשך למהומות בין המתפרעים לבין יהודים ולא יהודים. גם כאן, כמו במקומות רבים, נשאלה השאלה אם לשתף פעולה עם הנאצים ולהקים יודנרט או לאו.

ציטוטים

”"הגרמנים לקחו את הגברים ההולנדים מהכפר לעבודה בגרמניה "“