מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה

משה קפטן ואלון קורח
משה קפטן
סיפורו המדהים של משה קפטן

משה קפטן נולד בפולין בתאריך 25.10.1930. משה עבר את השואה, עם העליה ארצה סייע בהקמת המדינה. משה מספר את סיפורו:

תקופת הילדות

נולדתי בעיירה דומברוביצה, במחוז וולין בתאריך 25.10.1930. חיי התרבות של היהודים בעיירות הקטנות, היו נפלאים, החגים נחגגו כהלכה.  חג שנחרט בזיכרוני היה ט"ו בשבט –  הייתי בכיתה ב', המורה נכנסה לכיתה ואמרה: "ילדים, אתם יודעים איזה חג היום? ט"ו בשבט!".

היא הביאה תפוז וחילקה לכל ילד פלח לטעום ושאלה אם אנחנו יודעים מאיפה התפוז הגיע?. היא אמרה שזה מארץ ישראל ושרה שיר. זה היה רגע מכונן עבורי כילד בכיתה ב' שפתאום נכנס לו לראש שיש לנו ארץ חמה. את השיר ששרנו אז, אני נוהג כיום להשמיע לילדי ונכדי בט"ו בשבט.

תקופת השואה

השואה התחילה בהיותי ילד בכיתה ב'. ביום הראשון לשנת הלימודים, שלחו כרוזים שאומרים שגרמניה כבשה את פולין והכל הולך להשתנות. מהר מאד, עם כניסת המשטר הרוסי, הכל השתנה. הרוסים צבעו הכל באדום, שמו רמקולים של תעמולה. שינו את תוכנית הלימודים (שפת הלימוד). התחילו ללמד רוסית ואמרו שחייבים להיות נאמנים לשלטון ומי שלא, לא איתנו יותר. חובה עלינו להלשין על כל מי שלא מיישר קו עם המשטר, אפילו אם מדובר בהורים. מי שהסגיר לשלטון, קיבל עניבה בצבע אדום, והוא נקרא פיוניר.

הבריחה ליער

הגרמנים הודיעו באמצעות הרוסים: על כל יהודי בעיירה להסתדר לפי שם המשפחה ב ABC ולוקחים אותם לעיר הסמוכה למחנה עבודה. כולנו שמחנו, כי לפחות יקבלו פרוסת לחם ביום. תוך כדי, אחד האנשים שהוביל אותם, אמר שמשקרים לנו. התחלנו לנסות לברוח. המשפחה שלי לא הצליחה להגיע לגשר. הצלחנו לבסוף להגיע ליער בזמן שמשתפי פעולה רודפים אחרינו.

כעבור שבועיים, ביום כיפור, אבי יצא החוצה להתפלל "כל נדריי" בשקט. פתאום הוא מפסיק ואומר לי לרוץ לתפוס מכסה, כי הוא רואה בדמיון את משתפי הפעולה באים, וזה התגלה כנכון. לאחר כשבוע – שבועיים, פגשנו את הפרטיזנים היהודים. הלכנו אחריהם ומהפשיטות, היינו מקבלים אוכל, בקר ובגדים.

סיום המלחמה

הפרטיזנים הודיעו לנו שהצבא האדום עבר למתקפה, הוא רודף אחרי הגרמנים וכובש בחזרה את השטחים שהגרמנים כבשו ובקרוב יגיעו אליהם והם "ישתחררו". כעבור מספר ימים, שמענו פיצוצים, יריות וקולות (אפילו ביידיש) והצבא האדום הגיע אלינו וחשבנו שהם בני חורין, אבל זה היה רחוק מאיתנו. הם היו צריכים להתקדם ואותנו העבירו לשטחים שכבר הוחזרו בשביל להשתקם, אז לקחו אותנו לקייב שהייתה משוחררת כבר.

שמעתי סיפורים, שבקייב אספו האוקראינים כ- 60,000  יהודים ושרפו אותם ביער. כששמעתי את הסיפור הזה, אמרתי לאימי: "זה לא המקום שלנו, אנחנו צריכים להסתלק מפה". ואז נודע לנו שהגנרל הפולני אנדרס שיקם את הצבא הפולני והוציא הודעה שכל מי שנולד בפולין, רשאי לחזור לפולין ויקבל בחזרה את אזרחותו. נשמענו לזה, כי רצינו לברוח מקייב אז הצטרפנו לקבוצה שחזרה לפולין. הגענו לעיר לודג' והמשכנו עוד קצת להשתקם. את העזרה קיבלנו מאיגוד הג'וינט האמריקאי ואת הביטחון מהצבא הפולני.

העלייה ארצה

שמענו שחיילים ישראלים בפלוגת ההובלה של הצבא הבריטי וגם הבריגדה הישראלית שהוקמה מבריחה יהודים לארץ. זו הייתה מהטרה שלנו. יצרנו קשר והתחלנו לעבור.

כשעלינו לספינה לישראל, אמרו לנו: "זוהי ספינה שמובילה דגים. ואתם תהיו כמו דגים."  לקחו  248 יהודים העמיסו אותם ואמרו "אתם רשאים לצאת בלילה במשמרות לסיפון להתאוורר".

 מחנה המעבר 1946

לספינה קראו – "ויינגייט", ע"ש קפטן בריטי ששיתף פעולה עם היהודים. נכנסנו לספינה והודיעו לנו – אתם עולים לארץ ישראל באופן בלתי לגלי, לכן אתם מעפילים. אנחנו מיועדים לעגון בחוף תל אביב ששם ההגנה סגרה כבר את הכבישים ומחכים שאתם תגיעו. אבל תדעו שהבריטים עוקבים אחרינו והם בשלב מסוים יגלו אותנו, ואם יעלו עלינו, יקחו אותנו לעתלית, מחנה המעפילים. אמרו לנו שאם הבריטים יעלו על הספינה, צריכים להתנגד ולהשליך עליהם כל שיכלנו, שימורים , בקבוקים. אמרו לנו להתחיל לשיר את התקווה ולהודיע "בזכות אבותינו, אברהם יצחק ויעקוב אנחנו עולים לארץ ליישב אותה".

התקופה הראשונה בארץ

היינו במחנה המעפילים עד לתאריך 7.4.1946. שזה היה לפני חג הפסח, ואז שוחררנו ושלחו כל אחד להשתקם. ששוחררו, שלחו קבוצות לבתי הספר ללמוד חקלאות. אותי, עם עוד קבוצה שלחו למשק הפעולות בשכונת בורוכוב (איפה שמגדלי עזריאלי). נקלטנו בעליית הנוער. ופתאום חשבתי לעצמי: אני כבר בן 17. לא למדתי בכלל. יש לי עוד שנתיים ללמוד, מה שזעזע אותי. לכן, החלטתי ללמוד. דיברתי עם המנהלת שהייתה לאה כצנלסון. סיפרתי לה את סיפורי ואמרתי לה שאני מעדיף לימודים על פני עבודה חקלאית. למדתי לימודי חשמל במקס פיין. קיבלתי סל קליטה וסיימתי לקבל טיפול של עליית הנוער.

שכרתי דירה (צריף) בשכונת הרכבת בתל אביב. לאחר זמן מה, חליתי במחלת הטיפוס. נעדרתי מהלימודים לכמה ימים, כשהמדריך הגיע לבקר אותי, וראה שאני חולה במחלת הטיפוס, פונתי לבית חולים ומשם לא חזרתי כבר לצריף, כי היה שם מלא עכברים, אבל כן חזרתי ללימודים. ביוני 1947, אמי הגיעה מקפריסין. לאחר שראיתי מה המצב שלה, החלטתי להפסיק ללמוד והלכתי לעבוד על מנת לעזור לה. אז התחלתי לעבוד כעוזר חשמלאי.

שירות צבאי

אני עובד ופתאום אנחנו שומעים יריות. אוטובוס שיצא מנתניה לירושלים – הותקף ע"י כנופיות ערביות. הרגו כמה נוסעים באוטובוס. הבריטים שליוו את האוטובוס ישבו בצד ולא התערבו. האוטובוס עם הפצועים הגיע לירושלים. חשבתי שכן יורים ביהודים, אז החלטתי להתגייס. המעביד שלי צחק עליי, אמרתי לו שבלילה אני מתאמן  על נשק וביום עובד. נפרדתי מאימא, בתאריך 15.12.1947 גויסתי לחי"ש גוש דן. זהו למעשה התאריך הקובע שבו הצטרפתי לכוחות ההגנה כסדיר, לחי"ש חיל שדה גוש דן שלאחר מכן, הפך לגדוד 33 בחטיבת אלכסנדרוני בפיקודו של אל"מ בנץ, עם החטיבה עברתי את כל מלחמות ישראל.

המעבר לחיל הקשר

במסגרת החטיבה, התגייסתי לשירות הקשר שבחר את האנשים ממש כמו שבוחרים טייסים לחיל האוויר. החליטו להעביר אותי אליהם. התחלתי כקשר בחטיבה ולאחר מכן, הקמתי את המערך הלוגיסטי של חיל הקשר. באותו זמן הוצבתי בבה"ד 7 – ביה"ס של חיל הקשר. שם הנחתי את היסודות לתורת ההדרכה הלוגיסטית למחסנאים – טכנאים. אחרי שסיימתי לעבוד בבה"ד 7, הוצבתי בחזית ב', פיקוד המרכז ששכן ברמלה.

בחורף 1951 יצאתי לקורס קצינים במחנה דורה שליד נתניה, לאחר מכן עברנו למחנה 80 על יד פרדס חנה. והמשכתי בקורס הקצינים. כל זה, היה בחורף הגשום ביותר שהיה אז. בדיוק, הגיעו העליה מתימן ושוכנו באוהלים. זכור לי באחד הלילות גשם זלאפות, האוהלים הוצפו ולקחו אותנו, הקצינים, לפשוט אותם מהמים ולהעביר אותם למקום בטוח יותר של מבנים. זה היה לילה מחריד.  חזרנו לבסיס המשכתי את ההכשרה שלי. בפברואר 1951 סיימנו את הקורס וקיבלנו א הדרגות מידי שר הביטחון וראש הממשלה בן גוריון מאחר וזה היה "קורס האלף", כי מאז ההגנה הוכשרו אלף קצינים. שם נוסף לקורס היה קורס העשור. קיבלתי דרגת סגן, כי יצאתי לקורס כרס"ר. חזרתי לפיקוד המרכז, שם הקמתי את המערך הלוגיסטי בשביל כל הפיקודים (ז"א הורשתי את תורת הלוגיסטיקה לכל שלושת הפיקודים: צפון, מרכז ודרום). ואז העבירו אותי לבסיס אחסנה של חיל הקשר שהיה אז בצריפים כסגן מפקד הבסיס דאז סגן אלוף שלמה ברנשטיין לימים ענבר. הבסיס עסק בקליטת הציוד שהגיע במסגרת העזרה של האמריקאים, מיונו,  העברתו למחסן ששם נקלט הציוד, משם הוא חולק ליחידות לאחר שהעברנו גם קטלוג.

מלחמת יום הכיפורים

מערך זה שירת את הכוחות גם במלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים, נשארתי בבסיס כמפקד תורן בהתנדבות וזאת מכיוון שכאיש חיל הקשר, הייתי שייך גם למערך המבצעי. יום לפני זה, בשישי, קוימה הוצאת פקודות במפקדת קצין קשר ראשי. ואז קצין הקשר הראשי אמר שלפי הערכת המצב המבצעית שכנראה צריך להיכנס לכוננות כי צפוייה תחילת מלחמה. חזרתי לבסיס, סיפרתי את זה למפקדי אל"מ יצחק יהלום ויעצתי שלא יוציא את האנשים לחופשת יום כיפור בגלל הערכת המצב. הוא אמר שהג"א, שמפעילים אותנו, לא מסרו לנו שום הנחיות. הוא אמר שאם אני רוצה, אני יכול להישאר מפקד תורן. לנו אין שום סיבה להשאיר את האנשים בחופש. התנדבתי להישאר מפקד תורן במצל"ח (מרכז ציוד לחימה וחלפים). רצתי במהירות לסעודה המפסקת לאכול עם המשפחה. עברתי דרך כפר חמד (כפר דתי) עם אורות דלוקים ואנשים לא הבינו למה אני עובר במהירות. היו כאלו שכעסו. באתי, אכלתי וחזרתי לבסיס.

ההערכה הייתה נכונה, היות ובשבת בבוקר קיבלנו מהג"א דיווח ובקשה לגיוס. על זה קיבלתי הערכה גדולה מהמפקדים וזה עזר הרבה לגיוס המערך.השלוחות ששלחתי פקדו ב-3 הפקודים (צפון דרום מרכז) וסיפקו תחזוקה של ציוד הקשר. היה קשה מאד, לא היה מספיק וקיבלנו עזרה מארה"ב. אני אישית עם קבוצה של חיילים היינו עומדים בשדה התעופה, מפרקים ושולחים את הציוד הזה ישר לבדיקה ושולחים אותו לחזית. בגמר המלחמה, התחלנו לקבל גם שלל שנלקח מהאויבים וגם ציוד שלנו שנפגע והתחלנו בתחזוקה.

פולין מטעם משרד הביטחון

משרד הביטחון אירגן משלחת לפולין – פלוגה שהצטרפה ל-5 הפלוגות לעדות במדים שכללה: 5 פלוגות של החיילים מכל הדרגות, מלווים בספר תורה ופלוגה שהורכבה מאנשי משרד הביטחון. נתנו לנו מדים מיוחדים, מעילים מיוחדים, חולצות לבנות ועניבה ותידרכו אותנו שנהווה פלוגה נוספת שנגיע לפולין, ונעבור מסלול עד המשרפות ושם נתפלל תפילת יזכור. המקום הראשון שנחתנו זה בוורשה. התמקמנו ולמחרת הגענו למצבת רפפורט בוורשה שהוקמה לזכר מרד גטו וורשה. היה מסדר עם דגלים וספר התורה של 5 הפלוגות. סיפרו את סיפור גבורת מורדי הגטו. היה ממש טקס צבאי. כולל תפילת יזכור ואל מלא רחמים. התושבים הפולנים שעברו ליד המסדר, הביטו במבט עוין, דבר שהוריד לנו מעט את מצב הרוח. אחרי המסדר, עברנו במסלול של הגטו והגענו לבית הקברות היהודי בוורשה. ראינו והתרגשנו מאד מאד מקברים של גדולי האומה בציונות. זה נתן לנו ממש צביטה בלב שהקריאו את הסיפורים שלהם. משם חזרנו ובקרנו בבית הכנסת שם התקיימה תפילה ואחד הבחורים במשלחת הוציא שופר ותקע בו. דבר שגרם שוב להתרגשות גדולה מאד.

למחרת, המשכנו במסע ללובלין, בדרך עברנו ביער ששם הוקמו גלי עד לזכר הנופלים והמשכנו והגענו לעיירה פלוצק. עיירה זו סומנה במיוחד, בגלל הטרגדיה של עלילת הדם. זה היה בשנת 1946, התקבצו שם שורדי שואה, לקראת עלייתם לארץ. בחור פולני בגיל העשרה לחייו חזר הביתה, אביו של הנער הזה, התרגז והתחיל לחקור את בנו במכות, איך הוא מעז לחזור בשעת העוצר. ואז הנער התפרץ ואמר "אבל'ה מה אתה רוצה? התחלתי לחזור הביתה, עברתי ברחוב שבו מרוכזים יהודים. הם תפסו אותי והכינו מהדם שלי מצות". אביו שמע והתרגז מאד, הוא ריכז את הדיירים בהשתתפות הצבא הפולני שבעיר, עשו פוגרום ונרצחו 42 יהודים. ביקרנו בקברות ואמרנו קדיש.

משם נסענו לקרקוב, שבקרבתה שוכן מחנה ההשמדה. ביקרנו באושוויץ שמענו סיפורים והגענו למחנה ההשמדה. ההתרגשות הייתה גדולה, ראינו את המשרפות, כל אחד מהמשלחת אמר קדיש. האווירה הייתה טעונה מאד, מאד. היה בכי. ביקרנו בקיר שבו הוציאו להורג את אנשי המחנה שניסו לברוח. עברנו על פני המשרפות עטופים בדגלי ישראל, עברנו ליד הקרונות שהביאו אותם לשם ושוב קיימנו אזכרה עם ספרי תורה. בערבים היינו יושבים ומסמכים את הרגשתנו. כעבור 10 ימים חזרנו לארץ מלאי סיפורים.

לסרטון תיעוד של משה קפטן: 

למסמך תמונות של סיפור התיעוד: 

הזוית האישית

אלון קורח: נהנתי לשמוע את הסיפור המרתק של משה. חבל לי שהשנה נגמרה בגלל מגפת הקורונה. אני בטוח שלולא מגפת הקורונה, הסיפור שהייתי יכול לכתוב היה כפול באורכו, מרוב תוכן מרתק! אני מאוד נהנתי להכיר את דור שורדי השואה ומקימי המדינה. כי אני אחד שמרותק מאנשים כאלו.

משה: לכבוד, לעונג ולזכות היה לי להשתתף בתכנית מרתקת זו ביחד עם אלון. במהלך מפגשים שבועיים רבים, אשר נקטעו לצערנו בשל מגפת הקורונה, אלון הקשיב, רשם ותיעד את סיפורי ברגישות, כשהוא מתעניין בכל פרט ודבר. מפגשים אלה הסבו לי נחת רוח רבה ומהתעניינותו העמוקה שאבתי כוחות רבים! את הסיכום שכתב ברהיטות ובמקצועיות. יוכלו כעת רבים לקרוא, ודרכו אולי ללמוד – ולו במעט – על שעבר על עמנו. על כך תודתי העמוקה לו ולמורתו יעל. עם סיום לימודיו, אני מאחל לאלון הצלחה רבה כאזרח גאה במדינתו, ובטוח כי יישא חייל ויהיה מקור גאווה לסביבתו ולעמו!

בזכות בני נוער כאלון, יכולים אנו שורדי השואה לדעת כי סיפורנו לא יישכח וכי המסר החשוב שבתקומת ישראל יישמר לעד. עתה זהו הזמן שלכם הצעירים – קחו את הלפיד, והמשיכו הלאה!

מילון

מצל"ח
מרכז ציוד לחימה וחלפים (בראשי תיבות: מצל"ח 6800), היה הגוף הצה"לי האחראי על אחסון, תחזוקה ורכש של חלקי חילוף וציוד לחימה. מצל"ח הוא מרכז לוגיסטי באט"ל, והוא מפוזר ברחבי הארץ בכעשרה בסיסים. המרכז אחראי גם על הדרכת יחידות צה"ל השונות באשר לשימוש בצל"מ. המרכז כפוף פיקודית לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) במטה הכללי, וכפוף מקצועית לחיל החימוש שבאגף. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”השואה התחילה בהיותי ילד בכיתה ב'. ביום הראשון לשנת הלימודים....“

”עתה זהו הזמן שלכם הצעירים – קחו את הלפיד, והמשיכו הלאה!“