מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה

שרה נועם ופלג בשיחה עמוקה
שרה כיום
סיפורה של שרה כהן שניטליך

נולדתי בקילצה שבמרכז פולין, להורי הייתה חנות בדי טקסטיל המשפחה הייתה אמידה והם חשבו שמהלך החיים הרגיל יימשך. הייתי בת 9 חודשים בפרוץ מלחמת העולם השנייה, התחילו הפצצות. מיד לאחר שהגרמנים נכנסו לפולין התחילו להתעלל ביהודים ולהחרים את רכושם.

הזיכרון הראשון שלי­

אני יושבת על ארגז מצעים, סביבי צעקות ואמי לא מפסיקה לבכות. לימים סיפרה לי שמישהו מהפולנים הלשין על אבי כי הסתיר סחורה מהגרמנים. הגרמנים דרשו לדעת היכן הסתיר את הבדים. אבי לא ידע מה לענות מכיוון שלא הסתיר דבר הגרמנים היכוהו מכות רצח והתעללו בו קשות.

הורי עזבו את הכל וברחנו לעיר הולדתה של אמי ינדז'יוב, בה שהינו תקופה קצרה. משם עברנו לעיר הולדתו של אבי, סינדז'ישוב, שהייתה עיירה קטנה. הורי קיוו  שהגרמנים לא יגיעו לשם. הורי שכרו חדר בבקתה של גוי, לא היו לנו דבר ואני זוכרת שאבי בנה במו ידיו את הרהיטים. במקום זה חיינו כשנה, היו לי חברים וחברות אני זוכרת תקופה זאת כמאושרת.

בשנת 1942 התחילו להגיע שמועות על השמדה של יהודי פולין. אבי החליט להציל אותנו ושיחד איכר שהיתה לו חווה רחוקה ושם היינו אמורים להסתתר.

אחי נולד בבוקר, בערב יום כיפור, בצהריים אמי כבר ארזה מזוודה אני זוכרת את אבי מלווה אותנו לעגלה, עלינו לעגלה ונסענו, אבי היה אמור להגיע אחר הצהרים וכבר לא הגיע, כי אחר הצהריים הייתה אקציה הגרמנים אספו את כל היהודים אל טרבלינקה (מחנה השמדה).

אצל הגוי בחווה שאבי הכין לנו הסתתרנו, בלילה אמי שמעה את הגוי מתלחש עם אשתו: "ליהודיה הזאת (אמי) יש הרבה כסף וצריך להרוג אותה", אמי נבהלה, לקחה אותי והשאירה את התינוק כי קוותה שלא יעשו לו כלום, וידעה שלא תרחיק איתו לכת. לאחר כאשר הגענו לגטו אמי הצליחה ליצור קשר עם משרתת החווה והיא הביאה לנו את התינוק תמורת תשלום.

באותו הלילה כשברחנו והשארנו את אחי הסתובבנו ביער, אמי לא מצאה את הדרך לתחנת הרכבת, ישבה על בול עץ ובכתה. לאחר זמן קצר עברה שם עגלה ומי שנהג בה הכיר אותה מהבית, הוא ריחם עלינו ולקח אותנו אל תחנת הרכבת, עלינו בטעות לקרון שבו היו קצינים גרמנים ואמי העמידה פנים שהיא לא מבינה כדי שיחשבו שהיא לא יהודייה, את הטלאי הצהוב שהיה עליה היא הורידה כדי שלא ידעו שהיא יהודייה, היא הייתה בלונדינית ויפה כך שלא חשדו בה. הם התחילו לשחק איתי. הגענו לעיר הולדתה של אמי, בעיירה הזאת היה גטו הוא היה סגור וכמעט לא יכלו לפרוץ אליו והיא שמעה שאחיה עדיין חי והוא בגטו, לכן הגענו לגטו.

אמי לא ידעה לאן ללכת לכן הסתתרנו בדיר חזירים שהיה בקרבת הגטו, התחבאנו שם שבועיים הגרמנים באו לחפש אם יש שם יהודים אמי ואני היינו עולות למעלה ומסתתרות בערמות הקש. למזלנו לא חיפשו יותר ועזבו. לאחר יום אמי יצרה קשר עם אחיה שעוד היה בחיים והוא היה מביא לנו אוכל.

לאחר כשלושה שבועות הוברחנו לגטו, אני זוכרת שהיו בגטו הרבה אנשים, והם היו יוצאים לעבודה כי הם היו צעירים. מפעם לפעם היו הגרמנים עורכים חיפוש לראות אם לא הגיעו לשם אנשים שאסור היה להם להיות בגטו.  הגרמנים היו עושים אקציות. הם היו אוספים את הילדים עם הנשים למחנה השמדה. באחת הפעמים זכור לי שישבנו על עגלות עמוסות והיו שם מספר עגלות היו שם גרמנים, וידעתי שגורלנו נחרץ. חיכיתי להזדמנות שהשומר יסתובב נטמענו בין הגויים וברחנו. בדרך אמי ראתה גוי עם עגלה ושיחדה אותו שיקח אותנו רחוק מכאן. לאחר זמן קצר שמענו יריות והתחילו לירות עלינו. הגוי שמע את היריות וגירש אותנו מן העגלה. הגרמנים הגיעו אלינו, וחייל גרמני הוביל אותנו לבית הקברות הקרוב כנראה במטרה לירות בנו. בדרך לבית הקברות שאל את אמי את באמת יהודייה? היא אמרה שסבתה לא היתה יהודיה והוא החזיר אותנו לטרנספורט שהיה מיועד להשמדה. לקחו אותנו בעגלות לעיירה שידלובייץ, וזרקו אותנו בין בתים הרוסים ללא אוכל, שתייה ומחסה בקור הכבד של החורף, והסיכוי שנשרוד היה קטן מאוד. אמי ועוד אישה הצליחו לשחד נהג פולני שהייתה לו מונית.

לאחר מס ימים חזרנו חזרה לגטו, ושם אמי חלתה בטיפוס בהרות זו הייתה מחלה קטלנית ללא טיפול, דודי הצליח להבריח אותה מהגטו אל רופא שהכיר, הוא טיפל בה עד שהחלימה.

חזרנו לגטו והייתה שם אקציה לקחו את כל הנשים והילדים בהליכה הובילו אותם לתחנת הרכבת. הלכנו לאורך פסי הרכבת, כשהגענו לתחנת הרכבת היו שם גרמנים וזירזו את האנשים להיכנס לקרונות. גרמני אחד ניגש אליי ומשך לי בצמות ואמר לי את כל כך דומה לבת שלי ונתן לנו לחזור וניצלנו. בפעם אחרת אמי פשוט יצאה מהשורה תוך כדי הליכה על הפסים וברחה. לאחר זמן קצר הייתה עוד פעם אקציה שוב הלכנו לאורך פסי הרכבת, אמי החזיקה לי ביד והסתתרנו מאחורי בניין שהיה קרוב וחיכינו שירד הערב. כשירד הערב התחלנו לחזור לכיוון הגטו. בדרך פגשנו נערים פולניים, הם התחילו לצעוק "היא יהודייה", ורצו להכות בנו ולהסגיר אותנו לגרמנים. לאמי היה טבעת יהלום על האצבע היא הורידה את הטבעת ונתנה לנערים את הטבעת כדי שייתנו לנו ללכת לגטו.

חזרנו לגטו, בדרך נאלצנו להסתתר כי היו פולנים בסביבה ובסוף הגענו לגטו. בינתיים חלה אחי מחוסר תזונה כי לאמי לא היה חלב, כדי להציל אותו אמי פנתה אמי למשרתת שהיתה אצלנו בבית לפני המלחמה, שילמה לה ומסרה לה את התינוק כדי למסור אותו לבית יתומים של הכנסייה. למרבה המזל התינוק לא היה נימול ואמי נתנה לו שם פולני.

לאחר זמן הוחלט על חיסול הגטו, אספו את כל האנשים בלילה למפקד. בנתיים הוציאו את כל החולים, אסור היה להיות חולה, מאחר ולא הביאו שום תועלת. אמרו לכל החולים לרוץ וירו בהם הם נפלו לידנו. הם לקחו אותנו בקרונות משא  הובילו אותנו למחנה הריכוז סקרז'יסקו, לקחו את הנשים לעבוד בבית חרושת לייצור תחמושת, במפעל האסק. לאחר כמה שבועות חליתי בטיפוס הבהרות, גם דודי נדבק, לאחר כמה חודשים דודי מת ואני החלמתי.

אמי עבדה במשמרות כל הבוקר או כל הלילה, לא היה לי אוכל כי לא הייתי חוקית אך אמי הסתכנה והבריחה לי אוכל זו הייתה סכנת מוות, זה עזר לי לשרוד. באחת הפעמים כשאמי ניסתה להחדיר למחנה להביא לי לחמנייה וחלב תפסו אותה והגרמנים הרביצו לה והיא חזרה הביתה כולה כחולה. מפקד המחנה היה גרמני צולע בשם פרנק. היה לו כלב ענק, באחת הפעמים ראיתי שהגרמני אמר לכלב לתקוף יהודי, ברגע האחרון אמי לקחה אותי משם.

כשהיו תופסים מישהו שניסה לברוח היו מוציאים את כל המחנה לצפות בהוצאתו להורג. היו תולים את האנשים ומשאירים אותם תלויים זמן רב כי בחורף נשמרו הגופות. לפעמים הייתה ביקורת של קצינים במחנה ולילדים היה אסור להגיע למחנה היו מודיעים לנו, היה לי מחבוא קבוע ליד בין שני צריפים ליד הארובה של אחד מהם. באחת הפעמים לא הספקתי להסתתר ואז התחבאתי מתחת למיטה, קיבלתי מכה ברגל מהגרמני שחיפש אך לא הבחין בי.

בראשית שנת 44 התבצעה אקציה, והפרידו בין נשים עם ילדים לנשים ללא ילדים, כבר היה ברור שנשים עם ילדים הולכות להשמדה. אמי עטפה אותי בכסת מאחר והייתי קטנה ורזה, ולקחה אותי כחבילה ועברה לצד של הנשים ללא ילדים.ה הובילו אותנו בקרונות משא פתוחים בשלג ובקור של מתחת לאפס, השלג ירד עלינו, כך נסענו שעות רבות והגענו למחנה  הריכוז צ'סטוחובה. הייתי הילדה היחידה ועם הזמן באו עוד.

לאחר כמעט שנה שמענו קולות מלחמה, אלו היו הרוסים שהפציצו את המפעל שבמחנה. הנשים התחילו לברוח לצד הארי, הגרמנים היו עסוקים בהצלת עצמם, רבים שוחררו. אמי שהיתה בעבודה רצה לחפש אותי ועד שמצאה אותי מצאו אותנו הגרמנים. העמיסו אותנו על קרונות של בהמות סגורים ללא אוורור. הצפיפות היתה איומה. לא היה מקום לשבת. נסענו כך שבועיים מפעם לפעם היו זורקים פנימה כיכרות לחם – מי שתפס תפס. לאחר שבועיים הגענו למחנה ברגן בלזן בגרמניה. רבים מתו בדרך, כמעט מחצית. מי שהגיע היה במצב גרוע. כאשר הגענו למקום אמרו לנו שנעבור חיטוי. ידענו שבמקלחות יהיה גז, אמרנו לעצמנו שצריך להתכונן לגרוע ביותר.

אמרו לנו להתפשט אמי החזיקה אותי ביד אחת ותמונות מהבית ביד השנייה, ניגש אלינו גרמני זרק לנו את התמונות מהיד ואמר שלא צריך אותם במקום שאליו אנחנו הולכים. אמי חשבה שלוקחים אותנו לגזים אך במזל ניצלנו. הסתבר שאלו באמת מקלחות חיטוי. אמרו לנו לקחת בגדים מהערימה של אלו שהתפשטו. וללכת משם למכבסה. במחנה אמי עבדה במכבסה עד 1945.

במאי 1945 הבריטים שחררו את המחנה והשתחררנו לחופשי!!

לאחר השיחרור במאי 1945 העבירו את כולנו למחנה עקורים. המחנה התמקם קסרקטינים של הצבא הגרמני בברגן-בלזן. חיילי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי הקימו במחנה בית ספר עברי בו למדתי מכיתה א'. שהינו במחנה עד שנת 1949. היו לנו שם חיים קהילתיים מלאים, תנועות נוער, טיולים, מחנות, חוגים ואפילו תיאטרון.

בשנת 1949 עלינו לארץ

נסענו ברכבת עד נמל מרסי שבצרפת שמה שהינו במשך חודש עד שהגיע הספינה בה הפלגנו לארץ. הייתה זו האונייה "עצמאות" הישנה, שהייתה ספינה מאד ישנה ומיועדת למספר קטן של נוסעים והפליגו בה כ-4,000 איש, הצפיפות הייתה רבה, כולנו חלינו במחלת ים ובילינו את רוב זמננו על הסיפון. לאחר שבוע הגענו לחופי חיפה. זה היה בשבת ולא נתנו לאונייה להתקרב לנמל התעוררתי בבוקר ומול עיני היה הר הכרמל והבתים של חיפה. כל האנשים יצאו לסיפון, ההתרגשות היתה רבה את המחזה הזה אזכור כל ימי.

במוצאי שבת האונייה נכנסה לנמל, על המזח חיכו בני משפחה וחברים של העולים התחילו לצעוק מהאוניה לחוף ולהפך בהתרגשות, וההמולה היתה רבה. אסור היה לרדת מהאוניה אך אני לתומי לא ידעתי זאת וירדתי מאחר שדיברתי עברית לא עיכבו בעדי. הורי נלקחו למחנה עולים ואני נשארתי עם אחות אבי החורג. לאחר כחודש קיבלנו חדר בבית בכפר ערבי נטוש, בשם סראפנד אל חרב קיבלנו בית עם עוד שמונה משפחות.

למדתי בכיתה ה' בנס ציונה אם איחרתי את האוטובוס הייתי הולכת ברגל. לאחר סיום כיתה ה' שכרו הורי חדר אצל משפחה בראשון-לציון, התחלתי את שנת הלימודים בבית ספר "חביב" אבי לא מצא עבודה והמליצו לו לעבור לצפון. היו לו חברים בקריית מוצקין לכן עברנו לכאן בדצמבר 1950. המורה פינס בחן את ידיעותי והחליט לקבל אותי לכיתה ו' לעומת ילדי עולים אחרים שהתקבלו לכיתות יותר נמוכות מגילם.

מתתיהו פינס היה המורה שהשפיע עליי רבות, כי הוא היה דמות ראוייה להערצה. מאוד שקט. הוא לימד תנ"ך,שפה, מתמטיקה ו כמעט כל דבר. אני זוכרת שכמעט לא הרים את קולו, ואהב מאוד את תלמידיו. הוא היה מורה נהדר. מעולם לא בייש מישהו מתלמידיו.

בבית הספר היינו משחקים במשחקים כמו קפיצה בחבל, סוס ארוך, מחניים, כדורסל ועוד משחקי כדור. הכי אהבתי כדורסל כי זה הפעיל את הגוף וזה היה לי ממש כיף ואפילו שיחקתי בנבחרת הכדורסל. הייתה לי חברה ששמרתי איתה קשר עוד מבית הספר שמה היה פנינה אבל לצערי היא נפטרה. הייתה לי עוד חברה טובה שמה הוא לאה שחר היינו חברות נפש וסיפרנו הכל אחת לשנייה. למדתי בבית הספר מכיתה ו-ח, בשנים 1950-1954. היו שתי בנות שהעליבו אותן בגלל המבטא שהיה להן אבל לאחר מכן הן השתלבו בחברה. לי עצמי נעלם המבטא הפולני מהר מאד.

הזוית האישית

שרה כהן מספרת את סיפור השרדותה  המרתק לנועם אלקובי ופלג קלוש.

מילון

טרנספורט
משלוח של יהודים למחנות ההשמדה בידי הנאצים

ציטוטים

”מתתיהו פינס היה המורה שהשפיע עליי רבות, כי הוא היה דמות ראוייה להערצה“