מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה על פי יוסף ולדר

אני ועידו בקשר הרב דורי בית ספר האלה
אני בן 3 בחצר בית הורי בגדרה
משריד שואה להקמת משפחה לתפארת

שמי יוסף ולדר, בנם בכור של יעקב (יני) והיללה ולדר. אב לשלוש בנות וסבא לארבעה נכדים.

סיפורו של אבי

אבי יעקב (יני) ולדר נולד בשנת 1920 בעיירה ז'בוקרקי במחוז ברטיסלבה בצ'כסלובקיה, ילד בכור ליוסף וארנקה ולדר, ואח לפליקס (רפאל) והילדה. רפאל היה צעיר מאבי בשנתיים והילדה צעירה בשבע שנים. המשפחה עבדה בחקלאות והיתה משפחה שומרת מצוות.

בגיל 19 החליט אבי לעלות ארצה בעקבות אירועי ליל הבדולח (התקפה של הנאצים על מוסדות ובתי עסק של יהודי אירופה בשנת 1939). בשנת 1940 קיבל אבי צו גיוס לצבא הצ'כי. ביום גיוסו לצבא עלה על רכבת לכיוון בסיס הטירונים. במהלך הנסיעה הרכבת האטה את הנסיעה בבודפשט-הונגריה, אבי קפץ מהרכבת והתחבא בתחנת הרכבת, משם צעד לבית דודתו בבודפשט, ישן שם ולמחרת עלה על רכבת לאיסטנבול בתורכיה ומשם ברכבת לביירות בלבנון – ולבסוף הגיע חיפה.

מחיפה עבר אבי לנס ציונה, שם חבר לקבוצת עולים צעירים ועבד במגוון עבודות מזדמנות. במהלך שהותו בנס ציונה יצר קשר עם בת דודתו מנצי ובן דודו רפאל אשר עלו ארצה בשנת 1939 עם בני זוגם. אבי נהג לבקר אותם במושבה גדרה אחת לחודש והקפיד לבלות איתם בשבתות. במהלך תקופה זו שמר אבי על קשר עם הוריו ואחיו בצ'כוסלובקיה.

בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי על מנת לנסות לקשור קשרים שיאפשרו לו להשיג עבור משפחתו אישורי עלייה ארצה. אבי שירת כנהגו האישי של מיג'ור קיי, שהיה אחראי על חלוקת קרקעות לקיבוצים בנגב. במסגרת שירותו הצליח להשיג אישור עליה (סרטיפיקט) עבור הוריו ואחיו. סבי קיבל את האישור בשגרירות בריטניה בבודפשט אך לא זכה לממש את העלייה

צילום של הסרטיפיקט שאבי השיג עבור הוריו

אישור העלייה הגיע אל משפחתו זמן קצר לפני כניסת השבת. מאחר והיו משפחה שומרת מצוות, המתינו עד לצאת השבת כדי לנסוע לפראג על מנת להחתים את השגריר הבריטי על אישורי העלייה, אך כאשר הגיעו ביום ראשון לפראג (בירת צ'כסלובקיה) נודע להם כי פרצה מלחמת העולם השנייה והשגריר הבריטי פונה במהלך יום שבת וחזר לבריטניה. אישורי העלייה לארץ לא היו תקפים ללא חתימה זו. משפחתו של אבי חזרה בחזרה לז'בוקרקי והמשיכה בחייה. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים, נשלחה משפחתו של אבי למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו יחד עם כל יהדות ז'בוקרקי. כל משפחתו נספתה במחנה ההשמדה, הזכר היחיד שנותר הינו אבי ושני בני דודו שכבר היו במדינת ישראל.

בשנת 1947 התגייס אבי לגדוד "נהגי השיירות" אשר סיפקו מזון לירושלים הנצורה בזמן מלחמת השחרור. באחד מביקוריו בגדרה בתקופה זו הכיר אבי את אמי היללה מלר, במסיבה שנערכה על הגורן…

סיפורה של אימי

אמי היללה (מלר) נולדה בשנת 1929 במזכרת בתיה, ילדה בכורה לצדוק ומרים אשר היו דור שלישי בארץ ישראל. לאמי היו שלושה אחים: אהרון הצעיר ממנה בשנתיים, צביה צעירה ממנה בארבע שנים ויוסף צבי, צעיר ממנה בשמונה שנים.

המשפחה התגוררה במזכרת בתיה. צדוק אבי המשפחה היה איש אגודת השומר אשר הייתה אחראית על ביטחון המושבות בארץ, ובנם של יוסף צבי וציפורה מלר, ממייסדי המושבה מזכרת בתיה. מרים אם המשפחה, ילידת באר טוביה ובת לבנימין ודבורה קורובקוב ממייסדי המושבה באר טוביה, אשר נשרפה במאורעות תרפ"ט (1929).

בשנת 1900, בעקבות הצעת הברון הירש, עוזבים שני זוגות צעירים ממשפחת מלר וממשפחת ארקין את משפחותיהם במזכרת בתיה ומתיישבים בגדרה במטרה לפתח משק חקלאי והכנסת אווירה יהודית מסורתית למושבה. באותה תקופה הוקמה גדרה על ידי הבילויים, קבוצת חלוצים שהיו רחוקים מהיהדות. הברון הירש שביקר במושבה לא היה מרוצה מכך והחליט לצרף לגדרה אנשים שומרי מסורת, שיחדירו את היהדות למושבה. הוא בא למזכרת בתיה ובחר בצדוק מלר וצבי ארקין שיבואו לגדרה עם משפחותיהם. צדוק מלר הקים את בית המשפחה בקצה הצפון מערבי על כביש הכניסה של המושבה, בית שקיים עד היום. בית זה היה לנקודת הגנה קדמית כנגד הכפרים הערביים העוינים מסביבם.

אמי היללה, בוגרת בית הספר החקלאי מקווה ישראל, התגייסה לפלמ"ח בגרעין קיבוץ יפעת, עברה לגרעין קיבוץ קליה (על גדות ים המלח) ושירתה כקשרית של יגאל אלון במפקדת השפלה אשר ישבה בגדרה. במהלך תפקידה הכירה את אבי יעקב (יני ) והשניים נישאו בשנת 1948. אמי המשיכה לשרת בפלמ"ח עד לחודש השישי להריונה איתי. זהו סיפור היכרות מרגש בין ניצול שואה, שורד יחיד ממשפחתו, לבין צברית ילידת הארץ דור חמישי למייסדי גדרה, מזכרת בתיה ובאר טוביה.

הסיפור האישי שלי

אני בידיו של אבי ולידנו דודי

אני, יוסף ולדר, קרוי על שם סבא של אמי – יוסף צבי מלר, נולדתי בתאריך 30 ליוני 1949 במושבה גדרה, בן בכור להורי. בהיותי בן 4 נולד אחי השני, יליד החופש הגדול הקרוי דרור, ובשנת 1959, בהיותי בן 10, נולד אחי הצעיר, יליד חנוכה ולכן קראו לו הורי – לי אור.

בשנת 1956 הקימו אבי ודודי (אהרון מלר) את תחנת הדלק הראשונה בגדרה, היחידה על כביש 40 מרחובות לכיוון באר שבע. בשנת 1963 הקימה המשפחה תחנת דלק נוספת בכניסה הדרומית לגדרה. תחנה זו נמצאת בבעלות המשפחה עד היום. ילדותי עברה בעזרה בעסק המשפחתי.

תחנת הדלק השנייה השייכת למשפחתי

זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מלחמת סיני, בה ראיתי לראשונה כלי רכב צבאיים רבים אשר נעו לכיוון רצועת עזה בואכה סיני ועצרו לתדלק אצלנו בתחנת הדלק.

למדתי בבית ספר היסודי פינס על של מיכאל מיכל פינס, אשר נוסד בשנת 1918. אהבתי בילדותי לעשות מעשי שובבות, לדוגמא – להסתתר עם חברי בגורן ולחכות להבאת תוצרת החלב על ידי הרפתנים. ברגע שהם היו מגיעים נהגנו לזרוק אבנים על החמורים עמוסי כדי החלב כדי שיברחו והחלב ישפך. משחקי הילדות שלי היו מחבואים, תופסת ומשחקים נוספים במרחב. בכתה ג' הצטרפנו לתנועת הנוער "מכבי צעיר", פעמיים בשנה יצאנו למחנות וטיולים ברחבי הארץ. רוב הילדים עזרו להורים בעבודות חקלאות כגון גידול ירקות, גידול פירות, רפת ולול. אני עזרתי בעסק המשפחתי של תחנות הדלק. את לימודי החטיבה והתיכון למדתי בתיכון החלקאי "כנות", בסיום יום הלימודים הייתי צועד כשני קילומטרים כדי להחליף את משמרת הצהריים בתחנת הדלק עד השעה ארבע, ומשם חזרתי הביתה להכנת שיעורים ובילוי עם חבריי ואחיי.

תמונת מחזור

בשנת 1966 עברתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. לאחר סיום הלימודים בשנת 1968, התגייסתי לחיל האוויר כמכונאי מטוסים קלים. שירתי בבסיס חצרים בבאר שבע בתקופת מלחמת ההתשה. באותה תקופה הטייסת הייתה אחראית על סיורי בוקר על גבול ירדן מים המלח עד אילת ועל פינוי כל הפצועים ממלחמת ההתשה, אשר הועברו לבית החולים סורוקה בבאר שבע.

אני בצבא, בקציעות, השלישי מצד ימין, יושב עם חבריי על הקנה של טנק טיראן, שנלקח שלל במלחמת ששת הימים

בשנת 1971 הכרתי את רחל (שאול) ילידת תל אביב, בת לרימונד (ששון) ניצולת שואה מסלוניקי יוון ואליעזר שאול יליד סלוניקי יוון. נישאנו ונולדו לנו שלוש בנות: שרון, אסנת ויפעת.

רחל ואני ביום חתונתנו

מלחמת יום הכיפורים פרצה בשנת 1973 בהיותנו אצל חמותי בתל אביב. מכל קצוות הרחוב יצאו מתפללים מבתי הכנסת. זה היה מראה שלא אשכח, ומיד כולם לבשו את מדיהם הצבאיים ונסעו לבסיסים. אני גוייסתי גם, ורחל אישתי היתה בהריון מתקדם עם בתנו הבכורה. בחורף 1973 נולדה בתנו הבכורה שרון. בתי השנייה אוסנת נולדה בשנת 1975, אמו של נכדי הבכור איתי. יפעת בתי השלישית נולדה בשנת 1981, אם לעידו, אסף ואלון. כל בנותיי התחנכו בגדרה, למדו בבית ספר פינס והמשיכו לבית הספר התיכון האזורי בגדרה. הן שירתו בצה"ל, שרון בפיקוד העורף, אוסנת בחיל מודיעין ויפעת הייתה מש"קית מרגמות. לאחר שירותן הצבאי המשיכו כולן ללימודים גבוהים וכיום שרון מורה לחינוך מיוחד בבית ספר יסודי ועל יסודי במרכז לבריאות הנפש נס ציונה, אוסנת היא הידרולוגית ומנהלת מחלקת שפכים בתאגיד המים של נס ציונה, ויפעת היא מרפאה בעיסוק, עצמאית, מלמדת בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית ומרכזת תוכנית הכשרת מטפלים לטיפול במבוגרים עם הפרעות קשב.

המשפחה

זהו סיפורה של משפחתי המאגדת בתוכה את סיפורו של העם היהודי כולו משואה לתקומה ובניית הארץ. הקשר בין ניצולי השואה שהגיעו ארצה לבין הצברים הישראלים שביחד בנו והקימו את המדינה – כי  אין לנו ארץ אחרת..

הזוית האישית

סבא יוסף: את עבודה זו כתבנו אני – יוסף ולדר ונכדי, עידו שוקרון ולדר – במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר האלה בכפר מנחם. נהנינו מאוד במהלך התכנית, היא אפשרה לנו להכיר צדדים שלא תמיד יוצא לנו לדבר עליהם האחד עם השני. התהליך היה חוויתי ומהנה לשנינו ועל כך אנו מודים.

סיומה של התכנית מבוצע בתקופה מאתגרת של התפרצות נגיף הקורונה בעולם כולו וגם בישראל, וכולנו מקווים ומאחלים לסיומה של תקופה מאתגרת זו.

מילון

ליל הבדולח
ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht) הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה. עם תום מאורעות נתברר כי נרצחו 91 איש. (ויקיפדיה)

סרטיפיקט
הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון. (ויקיפדיה)

מאורעות תרפ"ט
סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שאירעו בין 23 באוגוסט 1929 ל-29 באוגוסט 1929. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו. (ויקיפדיה)

גורן
גורן היא מקום ששימש בעבר לריכוז החיטה על מנת לבצע בה דישה. בגורן היו מופרדים גרעיני החיטה, שמהם מכינים את הלחם, מהמוץ ומן התבן. כיום, עם ההתפתחות הטכנולוגית והמצאת הקומביין, נעלמה הגורן, בדומה להיעלמות של מוסדות חקלאיים דומים כמו גת דריכת הענבים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת“