מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה במישור האישי

אני וסבתא
הנכדים
סיפור חייו של סבא רבא שלי בצל השואה עד לעצמאות ועליה לארץ.

נולדתי בשנת 1948 להורי יעקוב ורבקה בולקה, ניצולי שואה שהגיעו לארץ לאחר שרוב בני משפחתם נספו בשואה. וכך בעודם חסרי כל בנו משפחה חדשה, וסללו את דרכם מהתחלה… הם הביאו לעולם ארבעה ילדים שכולם סיימו תארים באוניברסיטה. אני הבכורה שבין ארבעת ילדיהם. הוריי היו מאוד גאים בכולנו. אנחנו הגשמנו את החלומות האישיים שלהם שנבצר מהם לממש עקב העבר האכזרי של בני דורם, היהודים באירופה. אני בחיי לא זכיתי לפגוש סבא וסבתא מאף צד, משמח אותי מאוד שנכדיי כן זוכים לזאת, בזכות קיומה של מדינתנו ישראל, מדינת העם היהודי.

גם בחיי היו מהמורות שנאלצתי לעבור בצד שמחות והנאות. נישאתי לראשונה בשנת 1969 לאריה ארצי ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים כמג"ד בחיל השריון.

אני ובעלי, אריה ארצי ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים

בגיל 25 נותרתי אלמנה עם ילדה מתוקה בת שנתיים ורבע. גנית שמה. בשנת 1976 נישאתי מחדש לבועז שריג שהביא למשפחתנו החדשה את בתו, שי המקסימה. ביחד נולדו לנו עוד שתי בנות מקסימות מיה ונועה. לנישואינו מלאו 41 שנים. בנותינו בנו לעצמן חיים משפחתיים עצמיים. שי נישאה לתמיר כהן ויחד הם הביאו לעולם זוג תאומים: עומר ואיתי שהם כיום בני 16, וזוג תאומות: שחר ורותם שהן כיום בנות 12. אין מילים לתאר עד כמה אנחנו גאים בהם… גם מיה שלנו היא אימא לבן בשם אורי ולבנות בשם נועם ויולי. אורי המתוק הוא כיום בן ארבע, וגם הוא נכד משובב נפש…נועם ויולי באו לעולם לפני זמן קצר ועדיין יונקות וישנות חליפות. נועה, הצעירה בבנותיי, נישאה בארצות הברית למוטי, אלמן עם 3 ילדים. היא אימצה את שלושת ילדיו, וביחד נולדו להם עוד שלושה ילדים. שמותיהם: ווסלי, סת', ג'סי, דניאל, נתן וקרן. גם הם מקסימים כל אחד בדרכו…

     אני ובעלי בועז שריג  

ברצוני להתעכב על סיפורם של הורי ניצולי השואה. זהו סיפור לא ייאמן של דור שלם שתכננו להשמידו רק בשל מוצאו היהודי.

אצטט עכשיו קטע מספר זיכרונותיו של אבי על הקורות אותו:

"45 הימים ששהיתי באושוויץ הצליחו לערער את עמדתי לגבי החיים ואת תפיסתי את החיים ואת בני האדם. ראיתי שבני אדם מסוגלים לבצע זוועות כנגד בני מינם, שאפילו בעלי חיים לא מסוגלים להן. למדתי שהעולם אינו מתנהל על פי שכר ועונש, כפי שהאמונה הדתית גורסת. בשהותי במחנה לא היה לי ספק באשר להיעדרו המוחלט של אלוהים ושל ההשגחה האלוהית. בפרק הזמן הקצר הזה נפגמו אצלי תחושת הזמן, הרגישות כלפי אנשים מתים, והמודעות לקיומו של עולם אחר. יחד עם גורמים נוספים גרמה לכך הידיעה שאני נמצא בקרבת מקום בו מובלים להמתה בני עמי, ובתוכם בני משפחתי. השכל, שהיה רגיל לצורת חשיבה מסוימת, סירב להאמין. גם כאשר חברי אמרו לי: "תסתכל לשם", לעבר המשרפות, השכל סירב להאמין. בשום אופן לא יכולתי להבין כיצד זה יום יום נכנסות למחנה רכבות עם אלפי אנשים ואף על פי כן כלל לא מורגשת בו צפיפות."

ברצוני לציין שלמרות הזוועות שחווה אבי, אנחנו כילדים לא שמענו פרטים על הקורות אותו. ראינו את המספר החרוט על ידו והבנו את משמעותו, אך לא הרבה יותר מזה. הוריי, כהרבה מבני דורם, לא סיפרו לנו על זוועות השואה, מתוך רצון לגונן עלינו. כל מה שידענו על הפרק הזוועתי הזה, היה משיעורי ההיסטוריה בבית הספר. ה"מפגש" הרגשי  שלנו, הילדים, עם עברו המסויט של אבינו, היה בלילות כאשר הסיוטים חזרו אליו, ובאו לידי ביטוי בצעקות מחרידות, שנמשכו מספר שניות, עד שאמי העירה אותו, והחזירה אותו באחת למציאות העכשווית.

אבי, יעקוב בולקה ז"ל, ביום שחרורו ממחנה ההשמדה אושוויץ

גם אימי עברה טלטלות קשות ביותר, בשל יהדותה, עם כי למזלה לא שהתה במחנה ריכוז. משפחתה נמלטה מפולין לרוסיה מבעוד מועד. בדרך מתו הוריה  והיא מצאה את עצמה יתומה בת 12, ללא בית, ללא משפחה, וללא כל ידיעה כיצד יימשכו חייה… למזלה, מזכירת בית הספר שבו היא בילתה את הלילה, פגשה אותה בוכייה, וכשהבינה כי הנערה אובדת עצות, הציעה לה לבוא ולגור בביתה. אמי שהתה בביתה מספר שנים ו"הרוויחה את לחמה" בכך שעבדה בבית שאירח אותה…

לאחר מספר שנים נודע לה שמתארגנת קבוצת ילדים לעלייה לארץ. בקבוצת הילדים הזאת הייתה אחותה לאה. היא הצטרפה אליה. הקבוצה היגרה לצרפת ומשם עלתה לישראל בשנת 1947. באונייה בה הם הפליגו לארץ נפגשו אימי ואבי. אימי מצאה חן בעיני אבי, שלאחר שלושה שבועות של היכרות אמר לה: "רבקה, תראי אני לבד את לבד, בואי נתחתן ונחיה ביחד." אימי הייתה אז בת 19, ונענתה לו ברצון. כיום, אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מפגש כה קצר לפני הנישואים, אולי רק בחברה החרדית, אבל אז על רקע עברם הנורא ובדידותם, אפשר להבין זאת. אבי ביטא זאת בהצעת הנישואים המנומקת והתמציתית שלו.

גם בארץ הוריי נתקלו בקשיים, אך אלה היו קשיים מן הסוג הנורמלי,  קשיי הגירה והסתגלות… כשנה לאחר נישואיהם אני נולדתי.  אבי כתב על כך בספרו: "כאשר אשתי נכנסה להריון, חשתי שמחה עצומה: הנה לאחר כל מה שעברתי במחנות המוות, אני, שהייתי כמעט עפר אדם, הצלחתי בתהליך של הקמת משפחה. הדבר עודד אותי לקבל בקלות את הקשיים שבפניהם עמדתי." ואכן, הוריי לא הצליחו לפתח קריירה ולרכוש השכלה פורמלית, בגלל הצורך לפרנס משפחה, ולהתאקלם בארץ. הם לא היו ממורמרים על כך, להיפך, הם תמיד ראו את עצמם בני מזל על כך שנשארו בחיים אחרי השואה… עם זאת, אותנו ילדיהם, הם תמיד עודדו ללמוד, להשכיל ולרכוש מקצוע.

כחודשיים לאחר לידתי בחודש מרץ 1948 דוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. מדינות ערב הצטרפו למלחמה כנגד מדינת ישראל, וכל גבר כשיר גויס למלחמה, וביניהם גם אבי. הוא היה חסר כל ניסיון צבאי, כמו הרבה מגויסים אחרים. נוסף לכל, השפה העברית לא הייתה שגורה בפי העולים החדשים שגויסו בדחיפות למלחמה. כותב על כך אבי: "השפות העיקריות שדיברו בהן ביחידה שלי היו פולנית, רוסית ואידיש. בין המגויסים שרר מצב רוח מרומם, ולמרות אי הוודאות אהבנו לשיר, בדרך כלל שירים רוסיים. כל יום התאמנו מספר שעות בכלי נשק שונים. נשק לא היה לכל אחד אלא רק לצורך האימונים וההסברים הקשורים בתפעולו."

אבי שירת במלחמה כמעט לכל אורכה, כשנה וחצי. עם שחרורו התמודד אבי עם קשיים כלכלים בניסיונו למצוא עבודה מתאימה, ולפרנס את משפחתו בכבוד. אך למרות כל הקשיים הכלכלים, הוא לא איבד את היכולת לראות הכל בפרופורציות, הן בתחום האישי והן בתחום הלאומי. על כך הוא כותב: "בעבודתי ראיתי את תקוות התקומה קורמת עור וגידים מתוך החורבן. נוסף לכך זכיתי לראות בהתגשמות קיבוץ הגלויות: אנשים מכל קצווי העולם, מתרבויות שונות, שפות שונות וקבוצות אתניות שונות משתדלים להשתלב בארץ חדשה, במולדת חדשה ישנה. אנשים שחיו אמנם בארצותיהם אבל במחשבתם ובליבם חיו בארץ, והנה נסיבות הזמן גרמו להתגשמות משאלת ליבם.

באותו פרק זמן השתקמתי באופן אישי וחזרתי לתקופה שבה כל דאגותיי וצרותי מהעבר נשכחו. התמסרתי אך ורק לענייני עבודה ומשפחה, במיוחד הקדשתי מאמצים לאפשר לילדיי לרכוש את ההשכלה המתאימה גם לנטיות לבם וגם לדרישות של ימינו, בהם השכלה רחבה שהיא תנאי להשתלבות בתחום הכלכלי והחברתי."

בארץ, אבי נטל חלק בכל המלחמות: במצע סיני ואחר כך במלחמת ששת הימים. על מלחמה זו הוא כותב: "ניצחנו בזכות ה"אין ברירה". לאחר שמחת הניצחון הסוחפת נדמה היה לי שאנו נמצאים על ספו של שלום בר-קיימא…. ואולם המציאות הייתה שונה מהציפיות. כמעט מדי יום הופיעה בעיתונות תמונה של חייל שנפצע בחזית הדרום. וכך החלה שגרת חיים משונה: לא שלום וחצי מלחמה." באשר לרצונם של הורי להקנות לילדיהם השכלה אקדמאית כותב אבי: "הניסיון היהודי מלמד שאפשר בחיים להפסיד ממון ורכוש, אבל אי אפשר להפסיד מה שנקלט במוח, זה הרכוש החשוב ביותר, שאפשר להסתדר איתו בכל מקום ובכל התנאים, ובמחשבה זאת הצלחתי לתת לילדי חינוך אקדמאי. הם גמרו את לימודיהם בהצטיינות ויש לי סיפוק שמילאתי את תפקידי כאב, ואפשרתי לילדי למצוא את מקומם, הן מן ההיבט החברתי והן מן הכלכלי." לא קשה להניח, שתובנות אלו נבעו הן מעברו הטראומטי בשואה, והן מקשיי ההתאקלמות בארץ.

במלחמת יום הכיפורים שירת אבי במסגרת הג"א בכפר קדימה שבו התגוררנו. במלחמה זו נהרג בעלי, אריה ארצי ז"ל, ששירת כמעט עד סוף המלחמה כמג"ד בשריון. זאת הייתה מכה מוראלית נוספת שספגה משפחתנו, בראש ובראשונה אני ובתי גנית, וכמובן גם הורי שמאוד אהבו את אריה ושמחו שהצטרף למשפחתנו.                                                    אבי מסכם את הקורות אותו באומרו: "סיפורי הוא סיפור שתחילתו ילדות בעיירה בפולין, המשכו סבל וייסורים בתקופת השואה, וסיומו-במאבקים שלא הסתיימו של קיומנו בארץ הזאת… כאן הסיפור עדיין לא תם- וגם המאבקים עדיין לא תמו."

אני חשה שהורי מילאו את מרבית רחשי ליבם במישור המשפחתי. כולנו הצלחנו כל אחד בדרכו. בנינו משפחות נפלאות שממשיכות כל אחת בדרכה את השושלת המשפחתית. שחר היא אחת מ-13 נכדי שאני מאוד אוהבת אותם וגאה בהם. מי ייתן וכל אחד מהם יתפתח בדרכו, ויהיה אדם ערכי, תורם ומאושר.

הזוית האישית

המפגשים מידי יום שלישי במסגרת הקשר הרב דורי היו חווייתיים ומהנים. למדתי רבות על העבר של סבתא ועל ההיסטוריה של עמנו.

מילון

תקומה
בניה מחדש, בהקשר של סיפורנו הקמה מחדש של העם היהודי ובמישור המשפחתי- אישי: התקומה של משפחתי.

ציטוטים

”חשוב להאמין גם בבלתי אפשרי.“