מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מרים חלפון והקשר לאריק שרון ז"ל

מרים נולדה גדלה והתפתחה בעיר אשדוד כל חייה

סיפור חייה של מרים חלפון ילידת אשדוד ומשפחתה ואביה עם אריק שרון

שמי מרים חלפון (בת דנן), בת 56 נולדתי בישראל, בעיר אשדוד. אני בת הזקונים מתוך 3 ילדים, בן ו- 2 בנות. גדלתי, התפתחתי ו"צמחתי" בעיר אשדוד כל חיי.

כל שנות ילדותי ובגרותי למדתי בקונסבטוריון למוסיקה באשדוד פסנתר ואקורדיון והייתי 6 שנים בתזמורת העירונית של אשדוד והופענו בהמון אירועים באשדוד וברחבי הארץ וייצגנו את העיר שלנו. לדוגמא אני זוכרת שהופענו בברכה בבית לברון בפני אורחים רבים שהגיעו באונית נוסעים ואורחים מחו"ל שעגנו בנמל אשדוד והייתה הופעה בלתי נשכחת כאשר בערב זה הופענו וגם הופיעו זמרים ואומנים מפורסמים. יש לי המון חברים וחברות מילדות ומכל תקופות חיי מאשדוד, והמון חוויות כמי שגדלה ומכירה את העיר אשדוד מאז תחילת דרכה ועד להתפתחותה המדהימה במשך שנים רבות עד ליום זה.

העלייה לארץ של הורי אלי ורחל דנן

הורי עלו ממרוקו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 50. אמי נולדה וגדלה בשכונה יהודית בעיר קזבלנקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, התחילו לזרום ולהעלות יהודים  לארץ ובעיקר ילדים ובני נוער וצעירים מכל הארצות. וגם במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה היהודים החלו להתארגן  הם באו בחשאי ודיברו עם ההורים שהיו להם ילדים צעירים וביקשו מהם להעלות אותם באוניה לארץ ישראל הקדושה. הם הבטיחו להורים שגם הם יעלו לארץ והמשפחה תיפגש עם ילדיהם בארץ. ואז החלו להעלות ראשונים את הצעירים והילדים הרבים מכל קצווי מרוקו לארץ באניות.

העליה לארץ של  אמי רחל (ביטון) דנן

אימי רחל נולדה בשנת 1936 היא הבת הבכורה למשפחתה בת 10 אחים ואחיות. אמי רחל עלתה בגיל 9 (כשלמעשה סבי הצהיר שהיא בגיל 12) לארץ באוניה ממרוקו מהעיר קזבלנקה עם אחיה שמואל-סעדיה ביטון שהיה צעיר ממנה בשנתיים,  בעליית הנוער. סבי ניסים ביטון העלה את שני ילדיו "הגדולים" קטנים לאנייה ושלח אותם לארץ. באנייה היה גם חבר ילדותם ששמו אברהם תורג'מן. כאשר הגיעו לארץ סיווגו ושלחו את כל הילדים לקיבוצים. אמי הופרדה מאחיה שמואל-סעדיה שסווג לקיבוץ אחר וחברם אברהם תורג'מן ואמי סווגו לקיבוץ "נגבה". אמי עבדה ולמדה בקיבוץ ואברהם תורג'מן חברם למד בהכשרה מקצועית.

העליה לארץ של  אבי אלי דנן

אבי אלי דנן נולד בשנת 1934 וגדל במרוקו בעיר מראקש, הוא התייתם מאביו כשהיה צעיר בגיל 15. אבי הוא בן הזקונים למשפחה בת 8 ילדים, הוא גדל בבית מרוקאי מסורתי. כשהיה נער צעיר כל אחיו כבר היו נשואים עם משפחות וילדים והוא היחידי שהיה רווק. הוא למד בבית ספר יהודי ועלה לתיכון בעיר מראקש. אביו מאיר דנן נפטר כבר במרוקו ונקבר בבית הקברות היהודי במראקש.

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו אחיו ואחיותיו לעזוב את מראקש, שבמרוקו. שתי אחיותיו חנה וסימי עלו לצרפת עם משפחתם וילדיהם ונמצאים שם עד היום, ושאר אחיו הנשואים עלו עם משפחתם לארץ וסווגו לכל מיני ערים בארץ : חיפה, ירושלים, בית -שמש, פתח-תקוה, לצפון למושב צוריאל.  אבי ואמו עזבו את מרוקו והצטרפו לשתי אחיותיו חנה וסימי. שאר אחיותיו ואחיו עלו לארץ ישראל.   הוא עלה לארץ מצרפת עם אמו בסביבות גיל ה- 18 לעיר רחובות. כאשר עלו הוריה של אמי לארץ היא עזבה את הקיבוץ ועברה לגור אתם. אמי הייתה כבר בת 16 שנים.

אבי – אלי דנן ואריק שרון בצה"ל – בשנות ה- 50

כשעלה אבי לארץ הוא גוייס מיד לצבא בגיל 18 לחיל הצנחנים ומפקדו היה אריק שרון. אבי היה צנחן קרבי והשתתף במלחמות ישראל, ואני זוכרת שהיה לו סיכת סמל צניחה מזהב. בשנת 1953 אבא שלי הצטרף ליחידה חדשה שהקים אריק שרון, יחידה 101 שתפקידה היה לבצע פעולות בשטח האוייב ובעיקר פעולות תגמול כנגד התקפות של הערבים הפלסטינים שנקראו הפדאיון. ערבים אלו הגיעו מעזה ומיהודה ושומרון, אריק שרון פיקד על יחידת 101 שאבא שלי היה בא, אימן אותה והכין אותה להתקפות כנגד הערבים שהיו נכנסים לכפרים שגרו בהם יהודים  בינהם נשים, טף ומשפחות והיו בוזזים ורוצחים חפים מפשע. בעקבות הפיגועים האלה של המסתננים הפלסטינים, אבי זוכר היטב שכל יחידת הצנחנים שלו נכנסו לכפר "קיביה" וביצעו פעולה צבאית בפיקודו של אריק שרון ונהרגו שם המון ערבים. בשנת 1954 התמזגה יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890 ששרון פיקד עליה.

בשנות ה-70 שכן שלנו שנקרא שולמן ערך בביתו מפגש לפני בחירות של הממשלה, ואבי הוזמן למפגש הזה ולמרבה הפתעתו הגיע אריק שרון ואבי נפגש איתו שנית לאחר המון שנים והתרגש מאוד לראות אותו. במהלך הערב הזה אבי ניגש לאריק שרון ואריק שרון זכר אותו היטב כאחד החיילים שלו. הם דיברו ביניהם וחילקו חוויות ואלה רגעים שכאשר אבי סיפר לי אותם הוא התרגש מאוד וכאב מאוד את מותו. במשך כל התקופה של סוף ימיו של אריק שרון אבי דאג לו מאוד וכל הזמן דיבר איתנו על האיש שהוא כל כך אהב והעריך כל חייו.

הוריי דנן אלי ורחל במלחמת העולם השנייה – השואה

הוריי שנולדו בשנים 1934, 1936 חוו בילדותם בגילם הצעיר את כניסתם של צבאות הגרמנים למרוקו וחיו שם בשכונות יהודיות מקובצות ונחשבים כניצולי שואה של "יהדות מרוקו". לפי אימי שגדלה בעיר "קזבלנקה" היהודים חיו בתקופת המלחמה בפחד, הגרמנים התחילו להיכנס לעיר שלהם ולהקים את מכונות שהיו מיועדים להשמדת יהודים. אימי זוכרת שבערב שישי כאשר אביה היה בבית הכנסת התפוצצה פצצה סמוך לבית הכנסת וכל היהודים בשכונה נבהלו מאוד ופחדו מהגרמנים ומהמלחמה. אבי זוכר שבעיר "מראקש" הם חיו מקובצים ביחד כמו בגטו כל היהודים בשכונה , וכן את תקופת המלחמה שאסור היה להם לצאת מהגטו הזה ובעיקר בשעות הלילה הכל היה חשוך מסביב והם חששו מאוד ופחדו לצאת. הגרמנים חילקו להם תלושי אוכל כל פעם מחדש.

המשטר של הגרמנים נקרא "וישי". היהודים חיו והתמזגו כל חייהם עם המוסלמים וכאשר הגרמנים נכנסו הם הרגישו את האפליה בהיותם יהודים מול הערבים המוסלמים. עפ"י סיפורי הורי יהודי מרוקו היו דתיים, מאמינים, היו בתי כנסת רבים במרוקו של היהודים ששם הם היו עורכים שמחות, הילולות, חתונות, בריתות, ברי-מצוה עם בישולים טעימים ועוגות ועוגיות מיוחדות לעדה, שהנשים היו מומחיות להכין אותם, מסורת זו העלו יהודי מרוקו לארץ וכל המדינה מכירה את המטבח המרוקאי המיוחד והמדהים.  הורי מספרים שיהודי מרוקו היו מתחתנים ביניהם והם לא קיבלו נישואים מעורבים עם מוסלמים ובמידה וזה קרה הם נישלו וגירשו מהם את אלה שהתחתנו עם הערבים והערביות. ועד היום חיים במרוקו אנשים יהודים שהתבוללו עם המוסלמים והקימו משפחות. אימי מספרת שיהודי מרוקו התאפיינו גם במוזיקה שלהם וכאשר הם חגגו שמחות הם התלבשו בבגדים מיוחדים ומקושטים כגון: גלביות רקומות וצבעוניות ועשו שמח בשירים וריקודים ומזמורים.

אבי אלי דנן מאוד אוהב את המוזיקה המרוקאית ובכל שימחה כגון החינה של הבר מצווה של אחי מאיר דנן הוא הזמין לשמחה בבית את הלהקה המרוקאית ששרה וניגנה שירים ומזמורים מרוקאים. בעת הנישואים שלי ושל אחי ואחותי אבי הזמין תמיד להקה של מוזיקה מרוקאית והיה בכל השמחות האלה שמחה רבה, ריקודים , שירים, המון משפחה ואנשים שבאו ושמחו איתנו ואנו המשפחה זוכרים היטב את התקופה הזו שבה ידענו שמחות מיוחדות מאוד מהמסורת המיוחדת של הורי.

לפי סיפורי אימי בקרב יהודי מרוקו היו המון רבנים שניחן בהם סגולות של ריפוי שריפאו אנשים ע"י זרעים וצמחים שונים, בקשות למציאת זיווג, לבקשות להוצאת עין הרע, בביתם היהודים ערכו טיהור. היהודים האמינו ברבנים האלה והיו פוקדים אותם כחלק מחיי היומיום שלהם וגם לבקש מהם מזור בעת צרתם האישית. ואכן את המסורת הזאת הם הביאו אתם גם לארץ ישראל וגם היום הם מאמינים ברבנים המרוקאים הגדולים כגון הבאבא סאלי, הרנטגן, הרב פינטו ועוד…

במשפחתה של אימי היה רב גדול שקראו לו הרב שמעון בן לולו. הרב היה דודה של אימי האח של סבתא שלי. עוד ממרוקו הרב שמעון בן לולו ניחן בסגולות מרפא מאנשים , עזר לאנשים חולים, עזר לאנשים בכל הנסיבות האישיות שלהם. הרב בן לולו כאשר עלה לארץ בשנות ה-50 ממרוקו מהעיר "קזבלנקה" הוא  התיישב בעיר ראשון לציון והפך לרבה הראשון של העיר.

ההכרות והנישואין של הורי אלי ורחל דנן

כשאימי הייתה בגיל 16 משפחתה הוריה ואחיה עלו לארץ וגרו בעיר רחובות. היא עזבה את הקיבוץ נפגשה ועברה לגור אתם יחד לאחר שנים שלא התראו. אבי אלי דנן עבר ורכב באופניים שלו דרך חצר הבית של הוריה של אימי  שהיה סמוך לו כביש ראשי. אבי ראה את אימי שהייתה אז אישה יפה מאוד בצעירותה, אמי מספרת שהייתה לה צמה יפה וארוכה. היא הייתה  יושבת בחוץ בחצר ביתם וכאשר אבי היה עובר משם הוא ראה אותה והתאהב בה ממבט ראשון. אבי ניגש אליה להכיר אותה, אמי גם התאהבה בו ממבט ראשון ומיד לאחר מספר ימים הוא בא להוריה וביקש את ידה של אימי שהייתה בגיל 16 בלבד. הוריי הכירו והתחתנו בעיר רחובות במחצית שנות ה- 50. הוריה של אמי התלהבו מאבי שהיה גבר יפה חסון וכשסיפר להם שהוא בצבא הצנחנים הם עוד יותר התלהבו ממנו ואהבו אותו מאוד כל ימי חייהם. אבי כחתן ראשון היה אהוב מאוד בקרב סבי וסבתי ובקרב כל אחיה ואחיותיה של אמי ונחשב כמו אח נוסף עבורם עד היום.

אימי התחתנה צעירה מאוד ותפקדה כעקרת בית ולמדה במשך השנים את המקצוע ספרות. אמי ילדה את אחי הבכור בגיל צעיר מאוד 17, והייתה התלהבות גדולה של משפחתה שכתינוק אחי התמזג היטב עם אחיה הקטנים של אימי. אימי מספרת שהיא קיבלה צו גיוס ונסעה ליפו עם אחי שהיה תינוק ושם אמרו לה לחזור הביתה ולגדל את הילד שלה.

מסעודה וניסים ביטון – סבי וסבתי מצד אימי

סבי ניסים ביטון וסבתי מסעודה ז"ל הם גרו ושובצו בעיר ברחובות בבית קרקע קטן וישן ובאותו הבית נשארו כל השנים שעבר שינויים ותוספות בגלל המשפחה הגדולה. הם עבדו ופרנסו את משפחתם שכללה 10 ילדים. סבי וסבתי היו אנשים מאוד דתיים. בביתם הייתה מסורת חרדית. הם שמרו שבתות וחגים כהילכתן ומנהגים שונים, והמאכלים הטעימים והמיוחדים המרוקאים. ילדיהם-נכדיהם-וניניהם של סבי-וסבתי ממשיכים לשמור על מסורתיות רגילה מעט דתית, אך לא דתית-חרדית.

חגים בבית משפחת דנן ומסורתיות

ישנה אצלנו מסורתיות רבת שנים מאז ועד היום  שבכל חגי ראש השנה וחגי פסח כל משפחתי הקרובה: אחי מאיר, אחותי רותי, ילדים ונכדים, ואנוכי מרים וילדיי מתארגנים ומתכנסים כולנו ביחד כל המשפחה המורחבת וחוגגים עם ההורים שלנו. אלו החגים החביבים על כל המשפחה היות ואנחנו נפגשים ומתראים כולם ביחד ויש שמחה רבה ומיוחדת.

משפחת דנן האחים – מאיר רותי ומרים

אבי אלי דנן כשסיים את הצבא הוא התחיל לעבוד כמנופאי ב"שחקים" בגובה הגבוה ביותר שיש – בחברת חשמל בעיר באשדוד ולכן הורי עברו עם שני ילדיהם לאשדוד בסוף שנות 1950, ואני כבר נולדתי בסוף שנות ה- 60 באשדוד. אחי הבכור היום (2017) בן 60 מאיר דנן ויש לו 4 ילדים, ואחותי האמצעית רותי טובול בת 59 ויש לה 4 ילדים ו- 8 נכדים, שני אחי נולדו וגדלו בעיר רחובות עד אשר עברנו לאשדוד בסוף שנות ה- 50, ואני מרים בת 56 נולדתי בעיר אשדוד כל ימי חיי. הוריי גרו לראשונה בבית קטן מעברה באזור א' ולאחר  מכן עברנו לרחוב מרזוק  גם באזור א'. אחי ואחותי למדו בבית ספר "אילנות", אני הייתי בגן חובה "בגן האדום", ולאחר מכן עליתי לכיתה א' והצטרפתי  לאחי ואחותי לבית ספר "אילנות".

מרים בבית הספר שנים 1965-1978

למדתי בכיתה א' בבי"ס "אילנות". באזור א' ברחוב מרזוק גרנו בבניין בין 2 קומות ומתחתי בקומת הקרקע הייתה לי חברה טובה שקראו לה שושנה מרזוק בת גילי שגדלנו ביחד בשכונה, שיחקנו במשחקים למטה ליד הבניין, היינו ביחד גן חובה ולמדנו ביחד גם בכיתה א'. ולמרבה הפתעתי ושמחתי נפגשנו שוב בבית ספר תיכון "מקיף ג" ואף למדנו באותה הכיתה ביחד, החלפנו חוויות. כילדה בת 6 שלמדה בכיתה א', חוויתי את מלחמת "ששת הימים". אני זוכרת שבבוקר בדרך לבית הספר בסביבות השעה 8:00 היינו בדרך לבית הספר ואז נשמעה אזעקה חזקה וכולנו הילדים רצנו עם התיקים לבית הספר "אילנות" וכינסו את כולנו בחדר גדול שהיה בכניסה לבית הספר, מיד הודיעו לנו שיש מלחמה ועלינו מיד לחזור הביתה. חזרנו הביתה ואימי אירגנה תיקים עם שמיכות ובגדים וכולנו הלכנו להתחבא במקלט של מרכז הקליטה שבאזור א' שהיה בזמנו שלד בשלבי בנייה. וכל תקופת המלחמה גרנו שם. מכיתה ב' למדתי בבית ספר "שקמים" כאשר עברנו לגור באזור ו'. גרנו בבית קרקע ברחוב חיים חורי 4 , ממש מול בית ספר "שקמים".

מול ביתנו היה גם בית כנסת שאבי היה הולך להתפלל בו, וגם מול ביתנו היה "טיפת חלב". בזמנו אזור ו' היה אזור די צעיר והמון משפחות צעירות שעלו מכל רחבי העולם. כילדים נפגשנו כולנו בבית הספר כ"קיבוץ גלויות", חברי לכיתה עלו ממרוקו, מגרמניה, מברזיל, מפרס-אירן, מצרים, צרפת, פולין, תימן, עירק, רומניה ועוד……וזו הייתה חוויה גדולה ביותר כשכל אחד בא לבית הספר עם הסנדוויצ'ים המיוחדים והשונים שלו, לא היה לנו תלבושת אחידה בבי"ס היסודי וחלקם מהתלמידים הגיעו לבי"ס עם הבגדים המיוחדים שלפעמים היו קצת שונים כגון : אני זוכרת כשהגיע לכיתה תלמיד חדש עולה חדש ממרוקו הוא הגיע עם מעיל צמר שחור עבה וארוך עם כפתורים ולולאות גדולות מעץ, או שהגיעה לכיתה תלמידה עולה חדשה מרומניה עם שתי צמות מיוחדות……ודיברו בשפת העברית כל אחד במבטא המיוחד שלו…. היה באמת כיף ומיוחד.

למדתי בבית ספר "שקמים" עד כיתה ח'. מנהלת בית ספר הייתה גב' רוחמה קציר הנכבדה הקשוחה והיקרה שהייתה ניצולת שואה ושחוותה את מחנות הריכוז. כתלמידים פחדנו נורא ממנה מרצינותה וממבטה ועיניה דיברו אלינו והוא היה לפעמים גם שמח , גם רציני וגם זועף כשצריך. כתלמידים תשומת לבנו היה תמיד מסוקרנת אליה כולנו היינו "צמאים" לדעת מה באמת עבר עליה בגטו אך תמיד היא "שתקה" ולא דיברה גם בטקסי יום השואה והגבורה! אך כולנו כתלמידים היינו גאים בה ששרדה וזכתה בחיים. כילדים קטנים וקצת גדולים בכיתות בי"ס א' – ח' דיברנו בינינו על המנהלת שלנו כאשה מיוחדת וניצולה ותמיד מבטנו  הופנה לידה השמאלית וחיפש את הקעקוע עם המספרי זיהוי שלה בגטו ושאותו קעקעו לה  הגרמנים הנוראים….

בשנת 1973 חווינו כילדים את מלחמת "יום הכיפורים", אני זוכרת שלא התקיימו לימודים, באותו יום כיפור הייתי בחוץ בבית הכנסת מול הבית והגיעו מהצבא ג'יפים ולקחו את החיילים למלחמה ישר מבית הכנסת. ואני גם זוכרת בשכונה שהיו גם הרוגים במלחמה וכשהודיעו למשפחתם נשמעו זעקות אבל רבות וצורמות ומצמררות וכואבות….. אני זוכרת שבמלחמת יום הכיפורים בשעות הערב והלילה כל האורות והפנסים ברחובות היו מכובים ואסור היה לנו להדליק אורות רגילים בבית רק נרות, שהינו בחשכה. זכור לי שישבנו בסוכה ברכנו ואכלנו בחושך עם תאורה בצבע ירוק שאבי סידר לנו……

בשנת 1973 כאשר הייתי בכיתה ח' הגיע אלינו לביקור לבית הספר "שקמים" מר צבי צילקר שהיה ראש העיר אשדוד, ואני זוכרת שהוא הגיע לאולם הספורט הגדול שהיה בבית הספר והוא הסביר והרצה לנו לכל שכבת כיתות ח' והרצה על העיר אשדוד במפה טרום תיכנון המחולקת להמון אזורים ושהיא עיר מאוד מתוכננת ועיר שבה מפתחים את הנמל המאוד חשוב למדינת ישראל, על מה  ואיך מתכוונים בעתיד לפתח  את העיר אשדוד, כאשר הוא מציב לנו אתגר כתלמידים צעירים את חזונו וראייתו העתידית להתפתחותה ותכנונה המושקע של כל העיר והאזורים המתוכננים בעתיד להיבנות, וחזון הרכבת שתבנה באשדוד.

בת המצווה שלי בגיל 12 שנת 1972

בכיתה ז' בבית ספר "שקמים", בית הספר חגג לנו לכל השכבה שלנו בר מצווה/בת מצווה בגיל 13 ב"ויצ"ו" באשדוד בהשתתפות ובשיתוף עיריית אשדוד שחילקו לנו במתנה עטים ועפרונות יקרים שחרוטים בהם לוגו העיר אשדוד. למדתי בתיכון "מקיף ג'" עד כיתה י"ב. המנהל דאז היה אריה אזולאי, שניחן במנהיגות קשוחה ונוקשה כלפי כל התלמידים ונורא פחדנו ממנו כתלמידים. למדתי במגמה של מזכירות עם המון חוויות. בהפסקות היה לנו רדיו בי"ס עם עדכונים ושירים. הייתה לנו קפיטריי ושיעורי ריקודי עם  בשעות הלימודים עם דידי דוש ז"ל המדריך שגם ערך לנו כתלמידי בי"ס שיעורי ריקודי עם פעם בשבוע באולם המתנ"ס ד' שהיה צמוד לבי"ס מקיף ג'. אני זוכרת שבאולם הזה ערכנו את כל ימי הזיכרון ומסיבות למיניהן של בי"ס. בי"ס מקיף ג' ערך לנו שתי מסיבות של "פגישות מחזור" כאשר האחרון היה לכבוד 40 שנה לבי"ס שנערך לפני כשנתיים כל תלמידי בי"ס שלמדו הוזמנו לאצטדיון במרינה. הגעתי לשני האירועים עם חברותי ופגשנו בהתרגשות את כל חברינו מהכיתה ומבית הספר. בסיום הלימודי התגייסתי לצה"ל ושרתי שנתיים.

ההיכרות שלי עם בעלי חלפון מאיר וילדיי

היכרתי את בעלי בשבת בהרקדות חוף הים לידו. התחתנתי עם בעלי מאיר שנולד בישראל והוריו עלו מתוניס לעיר עפולה ועברו לגור באשדוד בשנות ה- 60. בעלי למד בבית ספר "גאולים" באזור א' ואח"כ למד בתיכון "מקיף א'". בעלי מאיר התגייס לצבא לחיל השייטת, נפצע בהתכלות מחבלים ונחשב כ"נכה צה"ל". אני ובעלי הכרנו בעיר אשדוד, התחתנו ויש לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. בתי הבכורה אדוה גרה מחוץ לבית. בני אורן סטודנט למשפטים וכלכלה שנה רביעית באוניברסיטת ת"א ועובד סטודנט בבית המשפט באשקלון כשופט עמית. בתי הקטנה אביב למדה בתיכון מקיף "ט" סיימה ביולי  2016 את הבגרויות והתגייסה מיד בתאריך 22 ליולי לצה"ל. בתי אביב התגייסה לקרבי, והיא רובאית 03 ומשרתת כמיירטת בחיל האוויר. עד היום אני בקשרים חברותיים טובים עם שתי חברותיי אורלי בן-סימון ועידית שלמה מילדות ועד היום, חברות בערך כ- 50 שנה, ובנוסף גם הבעלים שלנו חברים טובים. אנו בעלי, ילדיי, הוריי, אחיי, חברותיי הולכים מידי פעם להצגות, מופעים , הרצאות, לימודים באשדוד.

במשך כל השנים שבהם אני גרה באשדוד העיר התפתחה איתי באופן מואץ בכל תחומי החיים, הבריאות, התרבות, הספורט, האומנות שמקשטת את העיר בכישרונותיהם של אומני אשדוד בפסלים ברחבי העיר , בציורים לאורך הטיילת. כמו כן כל אורך החוף של העיר אשדוד התפתח ונוספו לה אתרים יפים כגון: כיכר המפרשים, כיכר "העין" בחוף ט"ו, פארק לכיש, פארק אשדוד ים. אנו וכל עם ישראל מייחלים מאז מתמיד והיום שיהיה לנו סוף-סוף שלום וקץ למלחמות ולפיגועים הקשים שחווה עמנו.

הזוית האישית

מרים חלפון המספרת: בתכנית הקשר רב דורי – פרוייקט 60 שנים לאשדוד, חוויתי חוויה של לימוד וחווית כתיבת סיפור חיים ביחד עם תלמידת בית ספר אמירים חמודה חכמה ומוכשרת. חווית לימוד ביחד עם התלמידה וביחד כקבוצה ולימור כמורה מנחה מוכשרת. לכתיבת ספור חיי.

מישל לוגן המתעדת: בפרוייקט הקשר הרב דורי הייתה לי את האפשרות לגלות סיפור חיים מעניין, לתעד אותו וללמוד דברים שלא יכולתי לדעת.

מילון

וישי
המשטר הגרמני בשואת יהודי מרוקו.

ציטוטים

”להפתעת אבי הגיע אריק שרון ואבי נפגש איתו שנית לאחר שנים והתרגש מאוד לראות אותו“