מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מרומנייה לישראל

יהונתן ואני
אני כבן שלוש
תחנות במסע חיי

שמי לוי אמנון. נולדי בשנת 1948 בעיר מדיאש (Medias) אשר בטרנסילבניה שברומניה. הורי שרלוטה (סוניה, שרה) לבית זליג ודזידריו (דז'ו, מרדכי דוד) ניצולי שואה.

לאבי זו משפחתו השנייה. אשתו הראשונה ובתו בת העשר נספו בשואה באוושויץ. אבי בעצמו היה "בוגר" דכאו.

מדיאש הינה עיר מהמאה ה- 13, אשר הרבה יערות ונופים יפים סביב לה. בעיר הייתה קהילה יהודית של כאלף אנשים ואבי היה ראש הקהילה.

מדיאש, הכניסה לביתי מיומי הראשון עד עלייתי ארצה.

 

התגוררנו בבית קטן עם חצר וגינה. סבתי רוזה, מצד אבי, גרה עמנו. רוב הזמן, כאשר הורי היו בעבודה, היא טפלה בי ושמרה עליי. היא אהבה מאוד פרחים ובזכותה הגינה בחצר נראתה כמו פינת "גן עדן" מלאה בפרחים ובעצי פרי.

בגיל חמש התחלתי ללכת לגן ובמקביל למדתי יהדות ב"חדר" עד בר המצווה שלי.

בגיל שבע עליתי לכתה א'. בכל שנות לימודיי היינו רק שני יהודים בכיתה.

אהבתי ללמוד והצטיינתי בלימודים. בהתנהגות היו לי הרבה בעיות עם המורים בגלל השובבות שלי. חבריי לכיתה נהגו לומר כי "אם עד שעה 11:00 לא יקראו לאמא של אמנון לבית הספר היא תבוא לבד לראות אם לא קרה משהו לילד".

פורים

 

הייתה לי ילדות יפה והייתי מאוד מקובל בחברת הילדים. אחד מהתחביבים שלי, עד היום, הינו אהבת הטבע ובמיוחד בעלי חיים. גידלתי תולעי משי, כלבים, חתולים ואפילו ינשוף. את הינשוף לקחתי כגוזל והצלחתי לגדל אותו בשבי. אחרי שהתבגר שחררתי אותו לחופשי והוא היה חוזר "הביתה" כדי לקבל את מנת התולעים והחרקים שהייתי מכין לו. יום אחד הוא לא חזר יותר. התגעגעתי אליו מאוד והמתנתי לו ימים ארוכים שאולי יחזור.

בגיל 12 נבחרתי להיות ראש החוג לטבע במסגרת תנועת הצופים הרומנית. במסגרת החוג היינו יוצאים להמון טיולים ולתצפיות ביערות, במיוחד בחורף.

מוזיאון הטבע ברומניה

 

למרות הילדות היפה מאוד רציתי לעלות לארץ ישראל. לצערנו, היינו מסורבי עליה במשך כ- 14 שנה. על מנת שנוכל לקבל אישור עליה, אבי היה צריך לצאת לפנסיה בעקבות מחלה ועל כן, היה צריך להתאשפז (בעזרת חברו הרופא) בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר כשלושה חודשים החבר הרופא הצליח לשחררו ולהוציאו לו אישור לפנסיית מחלה. כמספר חודשים לאחר מכן ב- 1964 קבלנו אישור יציאה מרומניה לעלות ארצה. יום קבלת האישור היה אחד מהימים המאושרים ביותר בחיי.

טיול שורשים לרומניה

 

הגענו לארץ דרך יוון. כשראיתי בשדה התעופה באתונה את הבואינג 707 עם דגל ישראל עליו, לא יכולתי לעצור את דמעותיי מרב שמחה ומהתרגשות. נחתנו בארץ ופקיד הקליטה של הסוכנות סירב להאמין שלא היה לי שם נוכרי ברומניה למרות שהסברתי לו שאנחנו משפחה ציונית ושכל הילדים במשפחה, בדור שלי, קבלו רק שמות עבריים.

הקליטה בארץ הייתה קשה. קבלנו צריף במעברה בחולון. לאחר מספר חודשים של לימודי עברית באולפן, המשכתי את לימודי התיכון. הוריי החלו לעבוד בעבודות קשות מכיוון שהיו מבוגרים וגם לא שלטו בשפה העברית.

באוגוסט 1967 קבלנו דירה בשיכון בבת-ים ואני התגייסתי לצה"ל. אהבתי את הצבא למרות שהמגבלות הפיזיות מנעו ממני לשרת ביחידות חי"ר ושובצתי בחיל התותחנים.

אחרי סיום השירות הסדיר, הייתי צריך להתפרנס וגם לעזור להוריי. על כן, חיפשתי ללמוד מקצוע שיכשיר אותי לעבודה בפרק זמן קצר, ומצאתי קורס לתכנות מחשבים (מקצוע חדש ומבוקש באותה עת). סיימתי קורס של שלושה חודשים והתקבלתי לעבוד במשרד התקשורת.

במקביל לעבודה המשכתי ללמוד ולהתקדם. סיימתי לעבוד אחרי 36 שנה כמנהל אגף בחטיבת המחשבים של "בזק".

ב- 29 ביולי 1974 אחרי חיזורים קדחתניים של ארבע שנים, ביאטריס (באה) הסכימה להגיד "כן" מתחת לחופה.

הייתה לנו חתונה יפה בבית הרופא בתל אביב. יצאנו לירח דבש לחו"ל למרות היותנו "תפרנים". שילמנו את חובות החתונה והטיול כשנתיים, אבל נשארנו עם זיכרונות יפים. כל אותה תקופה גרנו אצל הוריה של רעייתי.

ב- 17 לינואר 1976, ט"ו בשבט, נולד רן משה הבכור שלנו. שמחנו מאוד. עברנו להתגורר בשכירות ובעצם התחלנו את החיים המשותפים מהתחלה. עברו שנתיים ורן כבר הולך, מדבר ודורש הרבה תשומת לב, ולכן ב- 7 בפברואר 1978 קיבל אח, טל אהרון. לאט לאט רן התרגל לזה שיש עוד בובה במשפחה.

המשכנו לעבוד, חסכנו כמיטב יכולתנו והשתדלנו לא לוותר על הנאות החיים. ב- 1980 הצלחנו לרכוש דירה קטנה בבת-ים קרוב להורים של שנינו. ההורים עזרו לנו הרבה עם הטיפול בילדים. ב- 1982 נפטר אבי שהספיק ליהנות רק מעט מאוד מהנכדים האהובים.

החיים המשיכו, המשפחה שלנו מלוכדת. בערבי יום שישי, המשפחה המורחבת, הייתה מתכנסת אצל ההורים. ב-1986 אחרי שהסתדרנו (במקצת) כלכלית, החלטנו שזה הזמן להביא לרן ולטל אחות. אופטימיים, כרגיל, ניסינו והצלחנו. ב-2 לאוגוסט 1986 באה לעולם ה"נסיכה" ענת דזירה לבית לוי. סוף סוף היה למי לקנות שמלות ובובות.

ב- 1988 באופן פתאומי ובלתי צפוי נפטרה אמא של אשתי, באה. הסבתא שהייתה כל כך אהובה על ידי נכדיה.

הילדים גדלו והיה צורך לעשות מאמץ נוסף ולעבור לדירה גדולה יותר. ב- 1990 רכשנו דירת חמישה חדרים שנבנתה מול הבניין בו שגרנו. ב-1991 עברנו לדירה החדשה וכל אחד היה מרוצה בחדר משלו.

הבנים סיימו את לימודי התיכון והתגייסו לצבא. בשלב מסוים היו לנו שני בנים בצבא.

בסיום שירותם הצבאי החלו את לימודיהם האקדמאים, רן במערכות מידע ומימון וטל בחשבונאות.

בשלב זה, רוב הזמן, הבנים לא היו בבית ואז הגיע הזמן שניקח כלב שכל כך רצינו. לקחנו גור של לברדור יפיפה בשם "סאן". שהצדיק את שמו.

ב- 1998 בבדיקות תקופתיות שעברתי במסגרת מקום עבודתי וללא כל תלונה מצדי, התבשרתי שחליתי בסרטן בלוטות הלימפה.

לאחר שהבנתי שזה אינו חלום ושזה אמיתי, אמרתי לעצמי שאני אלחם ולא אוותר בקלות על החיים.

תשע שנים קיבלתי טיפול כימותרפי ובכל פעם המחלה התפרצה מחדש. בקשתי היחידה מהרופאים הייתה שכל עוד שניתן, אקבל טיפולים שאינם גורמים לנשירת שיער על מנת שאוכל להסתיר את המחלה מאימי ומילדיי.

ב- 2005 האלטרנטיבה היחידה שנותרה לי הייתה השתלת מח עצם מתורם זר. לאחר שנמצא תורם בארץ, בינואר 2006 עברתי את ההשתלה בהצלחה. לאורך כל תקופת המחלה ,האהבה שלי לטבע התעצמה עוד יותר. למדתי להנות מכל פרט קטן, כל פרח וכל ציוץ של ציפור ובמיוחד מכל רגע במחיצתו של סאן כלבי האהוב. סאן ליווה אותי בכל אותה תקופה וללא ספק עזר לי לעבור אותה.

ענת סיימה תיכון והתגייסה לצבא. שירתה כסמלת נפגעים, תפקיד מאוד קשה ומורכב. שהיווה מבחינתה המשך טבעי להתנדבותה במד"א. אחרי הצבא למדה בבית ספר לאחיות של אוניברסיטת תל אביב.

היום היא אחות במחלקת יולדות בבית חולים שיבא ועומדת לפני בחינה ממשלתית למיילדות. היא זוכה להערכה רבה על עבודתה.

ב- 2007 רן התחתן עם ענבל ונולד נכדי הבכור יהונתן, ילד מוצלח וסקרן שאני מאוד קשור אליו.

לצערי רן וענבל נפרדו והם במשמורת משותפת.

שלושה דורות של "לויים"

ב- 2008 טל התחתן עם נעמה ונולדו להם תומר ואור, שני בנים מוצלחים ושונים באופיים. שלושת הנכדים אוהבים ונהנים להיות ביחד והאבות משתדלים להפגיש בניהם כמה שיותר.

רן וטל רכשו דירות בבניינים סמוכים בכפר-סבא. אנחנו עברנו בעקבותיהם לכפר-סבא והבאנו עמנו את אימי שהיום היא בת 98.

ענת התחתנה עם ירון בקיץ האחרון וגם הם גרים בכפר-סבא. אנו מקווים שבקרוב תביא לנו….נכדה, אם אפשר, אבל גם נכד יתקבל באהבה.

משפחה מאושרת בישראל אחרי 200 שנות גלות

 

באה ואני פרשנו לגמלאות ו…. אין לנו מספיק זמן. עוזרים לילדים ולאימי. הולכים להרצאות, לאופרה, נוסעים לטיולים ואוהבים שייט. אני גם שומר על קשר ונפגש הרבה עם חברי ילדותי בנוסף לחברים הרבים שלנו.

במהלך 70 שנות חיי למדתי שאסור לאבד את התקווה, האופטימיות ושמחת החיים, ושיש לחיות כל יום כאילו הינו היום האחרון . זאת לא רק קלישאה.

שירים שאימי שרה לי בילדותי

חפץ יקר לליבי

האגרטל שבתמונה יוצר בעבודת יד מ- 14 סוגים של עץ כאשר צבעיו הם הצבעים הטבעיים ומקוריים שלהם. היצירה הינה פרי עבודתו של דודי האהוב אברהם (Erno), אח של אבי.

כילד, היתה לי הזכות ללוות את דודי בחלק ממאות השעות שהשקיעה ביצירה המיוחדת הזו.

ב- 1973 בנסיעה הראשונה שלי חזרה לרומניה קבלתי מדודי את האגרטל כמתנה. למרות הסיכונים הצלחתי "להבריח" אותו לארץ. האגרטל הזה הינו החפץ היחידי שקשור למשפחתי ולילדותי שנותר לי.

 

סיפור האהבה שלי: הקשר המיוחד ביני ובין כלבי סאן.

אהבתי המיוחדת לבעלי חיים

סאן חברי היקר ובלתי נשכח

יהונתן נכדי ואני

הזוית האישית

סבא אמנון: נהניתי מאוד מהחוויה המיוחדת ושמחתי מאוד שנתנה לי ההזדמנות להעביר ליהונתן את גישתי האופטימית לחיים ואהבתי לזולת ולטבע. אני מאחל ליהונתן שיהיה בריא, יצליח בחיים ושהאהבתנו תימשך לעד.

הנכד יהונתן: נהניתי מאוד להיות עם סבא ולשמוע דברים חדשים שלא הכרתי עד היום. התוכנית היתה מעניינת ומיוחדת. אני מקווה שתהיה לי את ההזדמנות להשתתף בתוכנית דומה עם נכדי. אני מאחל לסבא שיהיה בריא ומאושר ושיהיו לנו עוד הרבה חוויות יחד.

מילון

דכאו
מחנה הריכוז דכאו היה מחנה ריכוז נאצי ליד העיר דכאו בגרמניה. לאחר המלחמה נבנו שכונות של העיר מסביב למחנה. דכאו היה מחנה ריכוז ולא מחנה השמדה כמו אושוויץ, טרבלינקה ואחרים, אולם אסירים יהודים ושבויי מלחמה סובייטים רבים מתו במחנה בשל תנאי המחיה הנוראים

ציטוטים

”יש לחיות כל יום כאילו הינו היום האחרון. “