מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מרומניה לישראל סיפורם של חמישה דורות

רז דולב ויובל דרורי עובדים במרץ
יובל עם אביו חיים דרורי ז"ל
יובל דרורי מספר על המשפחה לרז דולב הנכד

מרומניה לישראל סיפורם של חמישה דורות

מה המוצא של משפחת דרורי?

משפחת דרורי (המשפחה של סבי) היא מהעיר ליפקאן עיירה במחוז חוטין – צפון בסרביה. במשולש הגבולות: רומניה, אוקראינה, מולדובה. כיום מחוז חוטין שייך לאוקראינה אבל ליפקאן שייכת למולדובה.

האזור הגאוגרפי

איזה מין עיירה הייתה ליפקאן?

העיירה (שטעטל) הוקמה בשנת 1680 כשבעלי האחוזות באזור הזמינו יהודים לבוא ולגור בה. בתחילת המאה העשרים גרו בעיירה בעיקר יהודים (למעלה מ5000) היהודים עסקו בעיקר במסחר, במלאכה זעירה, ובמכירה של התוצרת החקלאית שגידלו הכפריים הגויים באזור. העיירה לא הייתה מלבבת במיוחד לא היו בה כבישים ולא מערכת ניקוז ראויה. בחורף הנהר היה מציף את העיירה ובשאר עונות השנה הבתים שהיו מחוברים זה לזה היו בסכנת שרפות שאכן פרצו מידי פעם. האטרקציה בעיר היה הנהר פרוט – נהר גדול שהיה גם הגבול עם רומניה.

העיירה

מה תולדות המשפחה בעיר?

סבא שלי שתחקר את דודותיו לפני מספר שנים הגיע לחמישה דורות אחורה, הדור הראשון היו משפחות שלא היו להם ילדים שתי המשפחות הלכו להתייעץ עם רב העיירה שהבטיח למשפחה אחת שייוולד להם בן ולשנייה שתיוולד להם בת וכאשר יתבגרו הילדים הם יתחתנו זה עם זו ואכן רב רב רב סבא יהושע התחתן עם רב רב רב סבתא שרה.

סבתא שרה הייתה אישה דתייה מאוד- חרדית. סבא יהושע לעומתה היה איש יותר מודרני לא מאוד דתי אבל מאוד ציוני. הוא היה מאוד פעיל בארגונים הציוניים. במותו (בגיל 50) ביקש להיקבר בווינה ליד קברו של הרצל ואכן המשפחה מילאה את רצונו, הבעיה שלאחר עשרות שנים העבירה מדינת ישראל את עצמותיו של הרצל לירושלים (הר הרצל) והרב סבא שלך נשאר קבור בווינה. לשרה ויהושוע נולדו ארבעה בנים: נחום, שלמה, זאב ושמואל. כל הארבעה בנים עלו לישראל בתחילת שנות השלושים. זאב נסע לאחר מספר שנים לבקר את משפחת אשתו בדרום אמריקה ונשאר לגור בוונצואלה.

במה עסקה המשפחה ברומניה?

יהושע היה איש אמיד מאוד – בעלים של חנות בדים מצליחה וממנהיגי הקהילה. כציוני ואיש אמיד הוא רכש חלקת אדמה בעמק יזרעאל בתקווה להקים שם חווה חקלאית לו ולבניו, שבדיעבד הסתבר שלא היו מעוניינים לעסוק בחקלאות.

המבוגר שבבניו היה נחום רב רב סבא שלי שנולד בשנת 1896 נחום היה ציוני נלהב כאביו ויושב ראש הועד הציוני בעיר. הוא היה יהודי גאה שלא פחד להתעמת עם הגויים. הוא שלט בעברית והיה פעיל באגודה להגנת השפה העברית. את ילדיו שלח ללמוד בגן ילדים יהודי ובבית הספר של רשת החינוך היהודית – "תרבות ".

בתחילת שנות ה-30 פשטה החנות, אותה ירש מאביו, את הרגל בעקבות פשיטת הרגל והאמונה הציונית יהושוע עלה עם משפחתו (אשתו וארבעת ילדיו) לישראל.

מה קרה למשפחה בישראל?

נחום שברומניה הצטיין יותר כמתרים לקרן הקיימת מאשר כסוחר (הוא נחשב בעיירה כגדול המתרימים לקרן הקיימת) היה איש צנוע ותמים. כשהגיע לארץ, הוא נמנע מלפנות לאנשים בכירים בקרן הקיימת שיסדרו לו משרה בקרן הקיימת, במקום זאת פתח חנות מכולת בחיפה, ברחוב שהיו בו עוד חמש חנויות מכולת. כמובן שהפרנסה הייתה בדוחק ונחום, למרות שעבד קשה מאוד, פרנס את משפחתו בקושי רב. למשל הוא שילם, עבור לימודים בבית הספר של ילדיו, במצרכים מהמכולת ושלח את ילדיו לקבל טיפול רפואי בחינם במיסיון האנגליקני בעיר. נחום אמר תמיד "שספרים יותר חשובים מאוכל".

מה עשו הילדים באותה תקופה?

הדירה בה גרו הייתה קטנה מאוד, נחום וטובה (רב רב סבתא שלי) עבדו מאוד קשה בחנות ולא היה להם זמן לילדים לכן כל הילדים הצטרפו לתנועות נוער ציוניות מגיל ילדות, בהמשך, שני הבנים היו בגרעינים שייסדו קיבוצים והשלישית הייתה חברת קיבוץ שהתגייסה לפלמ"ח. כמובן שהפעילות הציונית של נחום השפיעה גם היא על דרכם. חיים רב סבא שלך הצטרף לשומר הצעיר וההשתתפות בפעולות הפכה למרכז חייו. עם הזמן הפך למדריך בתנועה והיה נערץ על חניכיו. בגיל 15 נאלץ, עקב קשיים כלכליים, להפסיק את לימודיו וללכת לעבוד, אבל את פעילותו בתנועת הנוער הוא לא הפסיק, להיפך, מידי יום, הוא היה מסיים את עבודתו, אוכל ארוחה קלה והולך לקן של התנועה.

בשנת 1946 גדוד ניר בשומר הצעיר שאליו היה שייך חיים הקים את קיבוץ יחיעם בגליל המערבי. באותה תקופה חיים התחתן עם חנה (רב סבתא שלי) שניהם היו בהכשרה בקיבוץ אילון (תקופת הכנה לחיי קיבוץ) אחרי ההכשרה כל הגברים בגדוד ניר התיישבו במבצר צלבני שהיה בתחילה מקום המגורים של המתיישבים בעוד הנשים גרו במחנה/קיבוץ בקרית חיים הסיבות לכך היו חוסר במקומות עבודה ביחיעם, חוסר במקומות מגורים ראויים ומחלת קדחת המערות שהייתה במבצר בו גרו. הקיבוץ שכן במקום די מבודד ולפי הכרזת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 הוא לא היה אמור להיות בשטח מדינת ישראל.

עם פרוץ מלחמת העצמאות הערבים חסמו את הדרך מנהריה לקיבוץ ולמעשה הקיבוץ היה במצור. לקיבוץ היו בעיות קשות של מזון, מים, כלי נשק ותחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הקיבוץ בפני התקפות הערבים. בחורף 1948 התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות. מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והמספר הקטן של מגיניה. ביום ה27 למרץ 1948 חיים הגיע לנהריה מחיפה שם קנה אספקה וציוד לקיבוץ. לנחום אביו של חיים הייתה חנות מכולת בחיפה והיה לו קשר טוב עם סוחרים בחיפה. על מנת לשוב לקיבוץ יחיעם, נסע חיים לנהריה בספינה דרך הים, מאחר וגם נהריה, כמו יחיעם, הייתה תחת מצור. בנהריה נודע לחיים שעומדת לצאת שיירת אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור. למשוריין של מפקד השיירה – בן עמי פכטר, לא היה נהג, לכן חבר קיבוץ יחיעם בשם רפי שהיה אמור להיות המלווה של משאית האספקה של הקיבוץ נישלח לטנדר המפקד לשמש כנהג, עם הגיעו לטנדר נמסר לו שאין צורך בנהג. בתחקיר מאוחר יותר הסתבר שבן עמי החליט לנהוג לבד את הרכב. בינתיים את מקומו כמלווה משאית האספקה תפס חיים ולמעשה השיירה יצאה לדרך עם חיים, הסבא רבא שלי, במקומו של רפי שנשאר בנהריה. השיירה יצאה מנהריה בשעה 14:00 היו בה שבעה כלי רכב ובהם 87 לוחמים. הרכב השישי היה משאית נושאת אספקה ובה נמצא חיים.

השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים ונתקלה במארב של כוח ערבי גדול אשר התקיף אותה בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל – כברי. הערבים הסתתרו מאחורי הקברים שהיו מטר וחצי בלבד מהכביש ופתחו באש חזקה. היו שם כאלף ערבים. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סידרה של מחסומים והגיע ליחיעם כאשר מפקדו הרוג וכמה מלוחמיו פצועים. שאר כלי הרכב, ביניהם המשאית בה נסע חיים, נלכדו בכביש הצר- הרכב השלישי בשיירה התהפך וחסם את הדרך ליחיעם, כאשר בגלל הכביש הצר לא היה אפשרי לסובב את כלי הרכב לכוון נהריה. חלק מהלוחמים הצליח לחלץ את עצמם והגיעו חזרה לנהריה ולקיבוצים בסביבה. ארבעים ושישה לוחמים נהרגו, ביניהם חיים הרב סבא שלי.

סיפורו של סבא שלי – יובל דרורי

סבא יובל מספר: 

"נולדתי בחיפה בתאריך 8.1.1948. הורי היו חברי קיבוץ יחיעם ובזמן הולדתי פרצו כבר קרבות בין ערבים ליהודים. חנה אמו של סבי מספרת שבנסיעה מבית החולים הביתה ירו עלינו הערבים.

אבי חיים יליד 1926 נולד ברומניה וכתבנו עליו בפרקים קודמים. אמי חנה ילידת 1925 נולדה ברומניה עלתה לישראל בשנת 1934 התגוררה בחיפה. הצטרפה לתנועת הנוער השומר הצעיר שם הכירה את אבי והפכה לבת זוגו. חנה הייתה ידועה בתנועה כרקדנית מצוינת של ריקודי עם. לאחר מותו של חיים התחתנה חנה עם עמוס חבר קיבוץ אחר, שלמעשה היה אבי עד לפטירתו בשנת 2012 למרות שלא היה אבי הביולוגי קראתי לו "אבא" ואף נשאתי את שם משפחתו "להבי" עד לגיוסי לצה"ל".

סבא יובל מספר על ילדותו

"הורי עזבו את קיבוץ יחיעם כשהייתי בן שנה וחצי. עברנו לגור בדירה של סבא וסבתא שלי להם הייתה דירה שכללה חדר שנה ומטבח מחובר לסלון. השירותים היו משותפים למשפחה נוספת שגרה בשכנות. סבא וסבתא שלי גרו בחדר שינה ואנחנו גרנו במטבח/סלון. לאחר שנה השתפר מעט מצבנו הכלכלי. אבא שלי נעשה חבר באגד ועברנו לגור בדירת מרתף בנהריה. מנהריה זכור לי שיום אחד קמתי בבוקר וכל הדירה הייתה מוצפת במים שמקורם בשנה גשומה ביותר שהייתה בישראל כולל שלג שהיה בכל המדינה כולל מקומות שלא ירד בהם שלג מאז אותה שנה (1951). אחרי השיטפון החליטו הורי לקנות דירה בקריית חיים אני זוכר שהבית כלל גם פינת חי בעיקר תרנגולות וארנבות יום אחד קמנו בבוקר והסתבר לנו שבעל חיים כלשהו טרף את כל החיות במשק חי. מקרית חיים כשהייתי בן 6 עברנו לטבעון.

טבעון היה מקום קטן קרוב לחיפה רובו בתים בודדים באמצע של יער אלונים שבתקופת החורף גדלו בו מרבדים של רקפות וכלניות בשלל צבעים. זו הייתה עיירת נופש עם הרבה פנסיונים שהיו מגיעים אליהם אנשים מכל הארץ. בבית שלנו היו עצי פרי, דשא ופרחים. אבא שלי עבד מאוד קשה באגד ולא היה לו זמן לטפל בגינה, אימא שלי טפלה רק בפרחים ואני הייתי אמור כל כמה ימים להשקות את כל הגינה. כילד ממש שנאתי את זה ועד היום אצלנו בבית רק סבתא רחלי מטפלת בגינה.  בילדותי לא הייתה קיימת החברה להגנת הטבע ולא היה איסור על קטיפת פרחי בר ובחלק משעות הפנאי הייתי מסתובב ביערות האלונים וקוטף רקפות וכלניות.

בתקופת ילדותי נהגו רוב המשפחות לחיות בצניעות רבה – לא היה לנו הרבה צעצועים וגם לא טלוויזיה ומחשב, את שעות הפנאי בילינו במשחקי רחוב. ליד הרחוב בו גרתי היה מחסן עצים ואנחנו הילדים היינו לוקחים את העצים שנזרקו לפסולת ומשתמשים בהם בתור הגה כשאנחנו נוהגים כאילו במכונית. כדורגל היה רק חלום, בהתחלה במקום כדור שיחקנו עם קופסאות שימורים ריקות אחר כך מצאנו כדורגל מפוצץ מילאנו אותו בעיתונים/ סמרטוטים ואתו שיחקנו כדורגל. שיחקנו גם משחק שקראנו לו כדורגל אנגלי שאותו שיחקנו על הרצפה עם שלושה כפתורים. לי היה משחק נוסף ששיחקתי, לבד, בדשא של הבית, שבו זרקתי כדור גומי קטן על הקיר והייתי אמור לתפוס אותו, אם לא תפסתי זה היה גול לטובת הזורק. הזורק הייתה נבחרת או קבוצת כדורגל שבחרתי התופס הייתה נבחרת אחרת אח"כ החלפתי בתפקידים של הנבחרות. בעיקר שיחקתי לפני משחקים של נבחרת ישראל כשפעם הייתי נבחרת ישראל ופעם הנבחרת היריבה וככה הייתי מנחש מה תהיה התוצאה במשחק האמיתי. במקום כדור הקפות שיחקנו משחק  שנקרא "דודס" ושיחקנו אותו עם מטקה שהייתה לוח עץ פשוט וכפיס עץ מחודד במקום כדור. במשחק חמש אבנים שיחקנו עם אבנים אמתיות. שיחקנו גם גולות שקראנו להן בלורות והיו לנו סוגים שונים של בלורות חדשות וגם בלורות משומשות שהיה בהן סדקים מרוב שימוש וקראנו להן פצוציות. היינו גם מחליפים ביננו בלורות למשל 3 פיצוציות בעד אחת פרפרית. לעתים ביליתי אחה"צ בבית. נחשבתי לבולע ספרים הייתי גומר לקרוא ספר ביום או יומיים. את הספרים הייתי מחליף בספריה. לפעמים הייתי מאזין ברדיו לפינת הילד. לא הייתה טלוויזיה אבל כל יום בארבע הייתה ברדיו תכנית מיוחדת לילדים.

בגיל יותר מאוחר בילינו בתנועת הנוער ובמפגשים חברתיים ברחובות הישוב. עשינו מעשי שובבות "גנבנו" פירות מהעצים בגינות. הפחדנו נופשים שבאו בקיץ לנפוש בטבעון, הצצנו לבית הקפה של אפלר שם היו, כל יום שישי, רוקדים זוגות ריקודים סלונים. עשינו בישוב, הרבה מסעות באופניים אותם קיבלנו כמתנת בר מצווה. בכיתה ו' התחילו חברויות בין הבנים לבנות (בתחילה רקדנו ריקודים במעגל שהיו בעצם ריקודי זוגות-"בן לוקח בת") בכיתה ז' התאפיינו היחסים, בלא לדבר אלא להעביר מסרים דרך חבר/ה שלישי/ת. לי הייתה חברה בשם גילה שהפסיקה את החברות אתי כי הורי קנו לי נעלי שפיץ (סוג של מוקסינים) למסיבת הבר מצווה שלי. בכלל היו לנו קודים מיוחדים ללבוש. בקיץ רק סנדלים ובחורף נעליים גבוהות הפשוטות ביותר (כמו נעלי עבודה). לבנים בקיץ רק מכנסיים קצרות אותם קיפלנו גבוה עד כמעט לגובה התחתונים. לבנות מכנסיים קצרות עם גומי. רק ההורים שלנו ועולים חדשים לבשו מכנסים עד הברכיים והיה שיר  שהיה לועג להם על המכנסיים האלו (זלמן יש לו מכנסיים מגיעות עד הברכיים….) בחורף לבנים לבנות היו מכנסי בד כחולים ארוכים ( יצרו אותם בבית חרושת אתא וכך הם נקראו "מכנסי אתא") לבנות אסור היה ללבוש חצאיות או שמלות, לענוד תכשיטים ועגילים, כמובן שאסור היה להתאפר. כל מי שלא ציית/ה לקוד הלבוש היה בסכנה של חרם. לג'ינס  התוודענו רק בגיל מאוחר יותר וגם אז הורינו חשבו שזה הוצאה גדולה מיד. מכנסיים כאלו יצרו רק בארה"ב. בגיל 15 עברנו מטבעון לירושלים בגלל שרב סבא עמוס רצה ללמוד משפטים.

נעורים בירושלים

ירושלים הייתה אז עיר קטנה (זה היה לפני מלחמת ששת הימים וירושלים הישראלית הייתה אז רק החלק המערבי של העיר) בתור נער אהבתי לשוטט בעיר. אבא שלי היה חבר אגד אז היה לכל בני המשפחה כרטיס נסיעה חופשי בכל הארץ. אני ניצלתי את זה, בירושלים, בעיקר לנסוע לכל השכונות בעיר. בעיקר אהבתי לצפות בעיר העתיקה שהייתה באותו זמן בידי הירדנים ומבחינתי כנער זה היה חו"ל. בנוסף בשכונה שכנה היה בית קולנוע שהיה מקרין שני סרטים במחיר של כרטיס אחד ואהבתי ללכת לאותו בית קולנוע. בכלל היינו הולכים לפחות פעם בשבוע לסרט בבתי קולנוע אחרים בעיר. את מחיר הכרטיס שילמתי מכסף שהרווחתי בשטיפת חדר המדרגות בבית המשותף בו גרנו ומבייבי סיטר שעשיתי לילדי השכנים. בקיץ, כנער, עבדתי בבניין וגם נסעתי עם כמה חברים לעבוד בחקלאות בקיבוצים. כילד הייתי נוסע בקיץ בחופשות לסבים וסבתות שלי בחיפה, לדודים בקיבוץ כברי וקיבוץ שער העמקים ולסבא וסבתא במוצא עלית .זה היה תופס לי כמחצית מחופשת הקיץ וכמובן זה בא במקום קייטנה. האמת שהעדפתי את זה על פני קייטנה. גרנו ליד מגרש הכדורגל של הפועל ירושלים אבל רציתי לחסוך את מחיר הכרטיס, אז לפעמים הייתי מתפלח (עולה על החומה וגדרות התיל וקופץ למגרש) אבל זה היה מסוכן – אפשר היה להיפצע, אז לפעמים הייתי עולה לגג של הבית שלנו משם אפשר היה לראות רבע מהמגרש, לא היה אז דיווח ברדיו מהמגרש ואת התוצאה הייתי מנחש לפי הצעקות של הקהל. כשלמדתי באוניברסיטה חבר שלי קנה דירה מעל המגרש וכל שבת שהיה משחק באנו לצפות מהמרפסת. המשכתי לקרוא המון ספרים בעיקר ספרים שאימא שלי הייתה מחליפה לעצמה".

תקופת הבגרות 

"התגייסתי לצבא והייתי קצין תחזוקה ומדריך בקורס קציני תחזוקה. אחרי שהשתחררתי התחלתי ללמוד באוניברסיטה פסיכולוגיה ומנהל חינוכי. בזמני לא היה נהוג לנסוע לטיול חו"ל אחרי צבא. אבל בתום השנה הראשונה נסעתי להדריך במחנה קיץ של נוער יהודי בארה"ב. חזרתי ואחרי לימודים של עוד שנה התחתנתי עם סבתא אותה הכרתי מגיל ארבע, כי ההורים שלה היו שכנים של סבא וסבתא שלי במוצא עלית, אבל נעשינו חברים רק בתקופת הצבא. גרנו ליד ההורים של סבתא במבנה שהיה לול תרנגולות ואבא שלה יחד איתי הפך את הלול לדירת חדר. בכל תקופת הלימודים. עבדתי בכל מיני עבודות הכי משמעותית הייתה הדרכת נוער מהקטמונים שהייתה שכונת עוני בירושלים. עם סיום לימודי תואר ראשון הקמתי יחד עם מנהלת בית ספר יסודי בבית שמש מועדון נוער שפעל בתוך בית הספר. בזמנו זה היה פרויקט חלוצי. עבדתי שם שנה ואז נסעתי בשליחות הסוכנות לרוצ'סטר ניו יורק.

ברוצ'סטר בשנת 1975 נולדה אימא שלך. סבתא ואני חיינו שם שנתיים שאחריהם חזרתי לישראל – לחיפה. התמניתי למנהל מכון לחינוך ציוני ובמקביל למדתי בטכניון לתואר שני במשאבי אנוש. בשנת 1981 עברתי לעבוד בהייטק, בתחילה באלסינט ואח"כ באלביט, בתפקידים של ניהול משאבי אנוש. בשנים האלו הרחבנו את משפחתנו בשנת 1979 נולד יותם ובשנת 1983 נולד יפתח. סבתא רחלי גם היא פיתחה לעצמה קריירה כמנהלת פרויקטים בחברה לתכנון כבישים ותשתיות. בשנת 1993 עזבתי את אלביט ויחד עם שותף הקמנו חברה ש"צדה" מנהלים ומומחים בכירים לתעשייה בעיקר תעשיית ההייטק.

בגיל 70 פרשתי לפנסיה והחלטתי לשנות את עיסוקי. כיום אני לומד פסנתר, עושה התעמלות, צועד כמעט כל ערב, לומד באוניברסיטה ונפגש עם  חברים שזו הפעילות שאני הכי נהנה ממנה (חוץ מלהפגש עם נכדיי).

הזוית האישית

הנכד רז: לכתוב עם סבא שלי את הסיפור היה משהו שלדעתי הוא מאוד חשוב גם בגלל שלמדתי דברים חדשים שלא ידעתי קודם על המשפחה וגם בגלל שנפגשתי יותר עם סבא שלי שאני לא רגיל להיפגש אתו בכל שבוע.

סבא יובל: תכנית הקשר רב דורי הייתה עבורי הזדמנות לספר לנכדי רז את סיפור משפחתנו – משפחה מן הישוב ותרומתה המשמעותית למדינה והסיפור האישי שלי כילד שנולד עם קום המדינה וגדל בצילה. אני מקווה ששני הסיפורים יגרמו לרז להבין שאין לו ארץ אחרת!

אני רוצה להודות למחנכת הכיתה ליאת על האופן שבו ניהלה את התכנית והובילה אותה לסיומה, למרות המצב המיוחד שבו אנו נמצאים – תקופת מגפת הקורונה.

מילון

"דודס"
שם של משחק - ששיחקו עם מטקה שהייתה לוח עץ פשוט וכפיס עץ מחודד במקום כדור.

ציטוטים

”נחום (אבא של סבתא רבתא) אמר תמיד "שספרים יותר חשובים מאוכל".“