מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מרדכי פופר – ילד שואה

מרדכי ואני
מרדכי ואימו
שואת יהודי בודפשט בעיניו של ילד

בס"ד

‏07 מאי 2017

שמי מרדכי פופר ואני נולדתי בשנת 1935 בבודפשט בירת הונגריה.

בשנת 1941, כשהייתי בערך בן 6, ממשלת הונגריה חוקקה את חוק הטלאי הצהוב. השלטון השתדל להקנות לחוק המתועב הזה צורה מאוד רשמית ומחייבת. היא הגדירה במדויק את הצורה, הצבע, הגודל ואת מקום ענידת הטלאי, ואיימה בעונשים כבדים על יהודי שימצא ברחוב בלי הטלאי, או יענוד טלאי שלא מתאים לכללים. היא שכחה להגדיר דבר אחד: את סוג התפר בו צריך לתפור אותו.

אני זוכר שישבתי ליד אמי כשהיא תפרה את הטלאי הצהוב על המעיל שלי. היא ניצלה את הפגם בחוק ותפרה את הטלאי בתפר ריקמה יפהפה מסביב. היא ניסתה לשכנע אותי שזה מעין אות הצטיינות, ציון לשבח, אבל אני, אפילו כילד קטן, הבנתי והרגשתי שהכוונה היא להשפיל ולהפריד בין היהודי לשאר האוכלוסייה.

חיי נמשכו כמעט כרגיל, עם כמה שינויים. את אבי גייסו לשרות העבודה של הצבא ההונגרי והוא נעלם מחיי. עד כמה שזכור לי את כיתה ב' לא סיימתי כי השלטונות סגרו את בתי הספר היהודיים. לרחוב יצאתי רק עם הטלאי הצהוב. אני זוכר שיום אחד נתקלתי ברחוב ב-4 חיילים גרמנים. הם נעמדו סביבי ונראו לי כענקים מאיימים מאד. הם צחקקו, ודברו ביניהם גרמנית. אחד מהם צבט אותי בלחי ואני ידעתי מספיק גרמנית כדי להבין שהוא אומר "איזה יהודון נחמד". הם לא עשו לי כלום אבל האימה שהם עוררו בי נשאר  איתי עד היום.

החל ממרץ 1944, אחרי שהגרמנים השתלטו על הונגריה והקימו בה ממשלת בובות בראשות המפלגה הנאצית ההונגרית (מפלגת צלב החץ) התחילה  התדרדרות מהירה. התקבלה ההוראה שהיהודים צריכים לעזוב את מקומות מגוריהם ולעבור ל-"בתים יהודיים". גויים שגרו בבתים אלה קבלו את דירות היהודים שפונו. עד המעבר אמי ואני גרנו בדירה של סבא וסבתא שלי, שהייתה דירה גדולה ויפה. עכשיו הצטופפנו בדירה קטנה בבית היהודי עם עוד משפחות.

לא היינו הרבה זמן בבית הזה כי בקיץ 1944 נודע לאמי שאת אבי החזירו משרות העבודה לבודפשט. הוא היה חייט והביאו אותו לבודפשט כדי שיעבוד בבית חרושת אשר ייצר מדים לצבא ההונגרי. עברנו לאיזה מחנה ארעי ליד אותו מפעל. מקום זה זכור לי כמקום איום ונורא. זה היה מין חממת זכוכית בה היו מותקנים דרגשים ב-3 קומות עליהם ישנו. הצפיפות הייתה נוראית ותנאי הסניטציה איומים. נגמר לנו הכסף ומותר היה לצאת מהמחנה רק בשעות מסוימות. התחלתי לסבול מרעב ומכינים. גם כיני ראש וגם כיני גוף. היתרון היחידי של המקום היה שאמי יכלה לתקשר עם  אבי בצעקות דרך חלונות המפעל ואפילו לזרוק לו איזו חבילה מידי פעם.

בראשית חורף 1944, הופיעו במקום כמה שוטרים הונגריים, הורו לנו לאסוף את החפצים שלנו והובילו אותנו לגטו. בזמן הזה כבר נשמעו  בבודפשט תותחי הצבא האדום וידענו שהשחרור קרוב. כנראה שגם השוטרים היו מודעים לעובדה זו וחששו מהעונש הצפוי להם על התעללות ביהודים. הם הוליכו אותנו לגטו אך נתנו לנו את ההרגשה שהם רק מבצעים את הפקודות שקבלו ולא מגרשים את הנשים והילדים אלא שומרים עליהם מכנופיות אנשי מפלגת צלב החץ.

הרחוב בכניסה לגטו היה חסום בחומת קרשים ובה שער קטן. הדבר הראשון שראיתי בגטו היה יהודי עם זקן שוכב על המדרכה בשלולית של דם, מכוסה חלקית בנייר אריזה חום. בפעם הראשונה ראיתי אדם שנרצח והבנתי שהגעתי למקום של מוות.

התחילה הפגזה של הצבא הרוסי על בודפשט. הפגזים נפלו בכל מקום, ללא אבחנה. מפחד ההפגזות היהודים הסתתרו במרתפים בגטו, ששמשו כמקלטים. התנאים במרתפים היו קשים מאוד. הצפיפות הייתה רבה ובגללה פרצו מריבות קשות שהגיעו אף לידי מכות. לא היה אוכל, לא שירותים, לא מים ולא חשמל., ופרצו מחלות קשות. בנוסף כנופיות צלב החץ ידעו איפה אפשר למצוא יהודים בגטו וכשהתחשק להם חרדו למקלט, חטפו יהודים, הובילו אותם לשפת הדנובה וירו בהם. כך הם חסכו את הטרחה להיפטר מהגופות.

אמי החליטה שאנחנו לא נרד למקלט. דירות ריקות לא היו חסרות בגטו. היא מצאה דירה שהייתה מופרדת מהחצר הפנימית בחומת לבנים ואמרה שחומה זו תגן עלינו מהרסיסים שעפו לכל עבר מההפגזות. היא צדקה והחומה הזו הצילה אותנו לא פעם.

אני סבלתי בעיקר משעמום ומרעב. אי אפשר היה לצאת מהדירה, לא היו ילדים אחרים, לא היו צעצועים וימים שלמים לא היה מה לעשות. התעסוקה העיקרית שלי הייתה לעמוד ליד החלון ולהשקיף על הפגזים שנפלו על כל הגגות מסביב והעיפו את שברי הרעפים לכל עבר. אמי צעקה עלי שזה מסוכן ושאתרחק מהחלון, אבל המחזה היה מרתק וקשה היה לי להתנתק ממנו.

הרעב היה גרוע יותר. ימים ושבועות שלמים לא היה לנו מה לאכול. היו אמנם בגטו כמה מטבחים ציבוריים בהם אפשר היה להשיג מרק ממוצרים יבשים כמו שעועית יבשה, אפונה יבשה או עדשים, אך ללכת למטבחים אלה היתה סכנת נפשות. גם בגלל ההפגזות ובעיקר בגלל כנופיות צלב החץ שהסתובבו ברחובות וחפשו הזדמנות לרצוח יהודים. אני לא יודע איך הצלחתי לשכנע את אמי לתת לי יום אחד להתלוות לאיש שהלך למטבח המרכזי להביא מרק. היה לנו בבניין עגלה מאולתרת מקרשים וגלגלים של עגלת תינוק. על העגלה הנחנו שני כדי חלב גדולים בשביל המרק. איש מבוגר משך את העגלה והתפקיד שלי היה לדחוף מאחור ולתמוך בכדי החלב שלא יפלו. הדרך למטבח עבר עלינו בשלום, אבל בדרך בחזרה תפסה אותנו הפגזה קשה. רצנו  בין פגז לפגז מכניסת בנין אחד למשנהו. אני תמכתי בכדים עם המרק הלוהט והידיים שלי נשרפו  לגמרי. יותר לא העזתי לצאת מהבניין.

איתנו בדירה הייתה עוד אישה עם תינוקת כבת שלש. לא היה לה מה לתת לתינוקת לאכול אז היא המשיכה להניק אותה. זה כמובן לא סיפק את התינוקת והיא בכתה כל הזמן שהיא רעבה. גם האימא בכתה ואמרה שנגמר לה החלב והתינוקת יונקת ממנה דם.

בינואר 1945 הרוסים כבשו את בודפשט ואנחנו יצאנו מהגטו. אבל התלאות שלנו עוד לא נגמרו. המראות שנגלו לעיני מחוץ לגטו היו קשים מאוד. דבר ראשון  ראיתי חנות איטליז שהפכו אותו למחסן גוויות. החנות הייתה מלאה גופות מסודרות שכבות שכבות כמו קרשים. הרעב שלט עכשיו בבודפשט כולה ולא רק ביהודים. ראיתי ברחובות פגרי סוסים שעליהם עמדו אנשים עם מסורים וגרזנים וקצצו  מהם חתיכות בשר קפוא כדי לאכול. עברנו ליד מפעל לממתקים שלידו היה מחסן עם שקי סוכר וטבלאות גדולות של שוקולד מוכן לעיבוד. הצבא הרוסי כמובן השתלט על האוצר הזה. עמדה שם משאית רוסית וחיילים העמיסו עליה שקי סוכר וטבלאות שוקולד. מסביב עמדו המוני אנשים רעבים שניסו לחטוף משהו מהשלל. ראיתי שאיש אחד ניסה לעלות על המשאית ולגנוב מהשלל. חייל רוסי הרים טבלה גדולה של שוקולד וזרק לא בראש. האיש נפל ואני לא יודע אם הוא יצא בחיים מהתקרית.

אמי ואני עברנו ליד מטבח שדה רוסי. הטבח בישל מרק כרוב. נעמדנו שנינו, שיכורים מהריח. כנראה שמצאתי חן בעיני הטבח והוא ריחם עלינו. הוא הגיש לי מסטינג עם מרק כרוב חם. אחרי חדשים של רעב מתמיד בפעם הראשונה אכלתי לשובע. מאותו יום אני אוהב מרק כרוב. אני גם לא זורק אוכל ולא מסוגל להשאיר אוכל בצלחת. אם נשאר לנו אוכל משבת אני יכול לאכול את אותו האוכל כל השבוע.

אמי התחילה לחפש מי נשאר לה מהמשפחה. נודע לה שאת אבי שלחו לקראת סוף המלחמה למחנה הריכוז מאוטהאוזן. היא פגשה רופא שיניים שהיה עם אבי והוא העיד שניסה לטפל בו כשהוא חלה בטיפוס אך לא הצליח להציל אותו. לא ברור לי אם זה היה בדרך למחנה הריכוז או במחנה עצמו. היא עברה את הדנובה (אני לא יודע איך כי הגשרים היו מפוצצים) והלכה לדירה של סבתא וסבא שלי שהייתה בבודה. בדירה היא מצאה דיירים גויים ושום זכר לאמה ואביה. אף אחד לא היה יכול  או לא רצה להגיד לה מה קרה איתם. עד היום לא ידוע לי היכן ואיך הם נרצחו והיכן עצמותיהם. הדבר היחיד שנשאר מהם הוא אלבום תמונות ישן וקרוע, עם כמה תמונות ישנות, אותו היא מצאה זרוק בערימת זבל מחוץ לבית. היא החליטה שאין לה יותר מה לחפש בהונגריה ובחורף 45/46, לפני שהגבולות נסגרו ברחנו מבודפשט, בעזרת ארגון "הבריחה" לאוסטריה. תמו תולדותיי כהונגרי והתחילו נדודי כפליט בדרכי למולדת.

 

קישור לסיפור: עלייתי ארצה

 

הזוית האישית

כמספר, נהניתי מההקשבה של המתעד והעניין שגילה בסיפורי. כמתעד, התעניינתי בסיפור חיים של המספר ומה שעבר בתור ילד.

מילון

הצלב האדום
ארגון בין לאומי שהוקם למטרות טיפול בקורבנות מלחמות

ציטוטים

” "אפילו כילד קטן, הבנתי והרגשתי שהכוונה היא להשפיל ולהפריד בין היהודי לשאר האוכלוסייה."“