מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מקזבלנקה לישראל: חיים ויקטור קסטיאל

הנכדה הדס זנו
הסבא חיים ויקטור קסטיאל
פתחתי לעצמי פנקס קטן ובו רשמתי מילים ומשפטים שלמדתי בעברית

הסבא חיים ויקטור קסטיאל מספר לנכדתו הדס זנו.

ילדות בקזבלנקה

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו להוריי פני וניסים קסטיאל. גרנו בעיר קזבלנקה ברחוב ראשי ומרכזי. שם גרנו בבית גדול עם חצר. מעלינו גרו שכנים יהודים ומסביבנו היו שכנים ערבים וחנויות של ערבים. בדרך כלל החיים היו שקטים ורגועים. הדודים שלי גרו לא רחוק מהבית שלנו. אבי עבד בעבודה מסודרת, ואמי עבדה בעבודות בית בבית. היינו בבית חמישה ילדים: שלושה בנים ושני בנות. בסביבה שלנו היו הרבה בתי כנסת והיו לנו חיי קהילה  מפותחים. בתי הכנסת בשבתות ובחגים היו מלאים במתפללים, אנשים, נשים וילדים. התפילה הייתה מלווה בהרבה קטעי פיוט  ושירה.

לעיתים התגלו חיכוכים בין ילדים יהודים ובין ילדים ערבים, לא אחת הם התפתחו להתגרויות מילוליות ופיזיות. למרות זאת, הלכתי ברגל לבית הספר היסודי עם כיפה על הראש. למדתי בבית ספר "אליאנס". בימי ראשון בשבוע, שהיו ימי חופש מבית הספר, למדתי לימודי קודש במסגרת פעילות חב"ד, שארגנו שליחי חב"ד במרוקו. מדי פעם למדנו גם בערב בבתי הכנסת.

ההתארגנות לעלייה

ארץ ישראל הייתה חקוקה בליבנו תמיד. התכנית המקורית שלנו הייתה לעלות לארץ ישראל כבר בשנות ה-50, אבל בגלל אילוצים שונים התכנית נדחתה לשנות ה-60. פעילי הסוכנות הגיעו לקזבלנקה, הם עברו בין הבתים היהודים, כדי לסייע ולארגן את היציאה ממרוקו ואת העלייה לארץ הקדש ארץ ישראל.

השמחה, התשוקה והרצון להקים בית בארץ הקודש התעצמו, וגרמו לשינוי בהנהגה היום יומית לקראת ההכנות לעלייה. ראשית, השתדלתי לדבר עם בני הדודים והמשפחה בעברית, למרות שהעברית שלי הייתה דלה. פתחתי לעצמי פנקס קטן ובו רשמתי מילים ומשפטים שלמדתי בעברית. התחלתי גם ללמוד עברית מתוך הסידור עם התרגום בצרפתית.

העלייה לארץ

העלייה לארץ התבצעה בשני שלבים. בתחילה יצאנו ממרוקו בטיסה לצרפת לעיר מרסי. שם שהינו כשלושה חודשים במחנה העולים ארנס. במחנה זה גרנו עם הרבה מאוד משפחות בצפיפות קשה בתוך צריפים. לקראת תום חדשי המתנה חיכינו שיודיעו לנו מתי יגיע זמן ההפלגה שלנו. עם היוודע מועד ההפלגה, כל אחד לקח את חפציו ועלה על ספינה גדולה. באונייה היו חדרים רבים. בכל חדר אכלסו משפחה אחת. כעבור הפלגה ארוכה של מספר שבועות, הגענו לארץ הקודש, "ארץ ישראל". לאחר שירדנו מהאונייה, נשקנו את האדמה הקדושה בהתרגשות, על הזכות להגיע ולחונן את ארץ אבותינו הקדושים. לאחר מכן כל אחד נשלח למקום שרצה (כפי יכולתו). אני ומשפחתי הלכנו לגור בנתניה. אבי הכין לנו שולחן מעץ ושלושה כיסאות, פקידי הסוכנות דאגו לנו למיטות. קיבלנו שש מיטות, לכל אחד הייתה מיטה (לא כל כך גדולה ולא כל כך קטנה).

ההתאקלמות בארץ

בחודש אוגוסט שנת 1964, בהיותי בגיל 10, הגעתי לארץ. אני נרשמתי לבית הספר, שהיה ממוקם במרחק של שני קילומטר מביתי. את כל המרחק הזה הייתי צועד יום יום ברגל הלוך וחזור. אבי היה הולך לעבוד בכל מיני עבודות, ואמי עבדה  בחקלאות ובעבודות הבית. הבנים למדו בבית ספר שבו אני למדתי. ואחיותיי למדו בבית ספר, שהיה די קרוב לביתנו. כך התאקלמנו בארץ הקודש ,"ארץ זבת חלב ודבש".

הזוית האישית

הדס: תודה לך סבא, ששיתפת אותי בסיפורי הילדות שלך. מאחלת לך הרבה בריאות ונחת.

מילון

אליאנס
בית ספר במרוקו השייך לארגון כל ישראל חברים (בראשי תיבות: כי"ח). זהו ארגון תרבותי יהודי הפועל במספר ארצות. הארגון הוקם על ידי קבוצת נכבדים יהודים צרפתים ב-1860, עם קבלת האמנציפציה, כדי לענות על הצורך במנהיגות מרכזית חברתית לקהילה היהודית. הקבוצה, בתמיכת אישים מהממשל הצרפתי, החליטה לקחת על עצמה להיות מרכז של תמיכה מורלית, אחווה תרבותית ודתית וכן הגנה על יהודים הסובלים בגלל היותם יהודים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ארץ ישראל הייתה חקוקה בליבנו תמיד: ארץ זבת חלב ודבש“