מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מצריף לבית

שרה ונכדה גיא
שרה (משמאל) כילדה עם משפחתה
הזיכרונות שלי מתחלקים לשני חלקים: זיכרונות לפני קום המדינה וזיכרונות אחרי קום המדינה.
זיכרונות לפני קום המדינה
בשנת 1946, בזמן שהמנדט הבריטי שלט בארץ, עברה משפחתי לגור בשכונת מחלול – שכונה שנבנתה מגרוטאות וכולם גרו  בה בצריפים דלים. הצריף שלנו ניצב אחרון בשורה ממש על חוף הים, מחלון חדרי ראיתי רק את המים והגלים. התנאים היו קשים מאד, בלי חשמל, ללא תאורה, בלי חדר אמבטיה, שירותים מאולתרים בחצר, אבל המשפחה שלנו הייתה משפחה חמה, ולמרות הקשיים הרבים אימי יצרה אוירה חמה ונעימה.
הזיכרון הבא הוא מה-29  (כ"ט) בנובמבר 1947, היום שבו התקבלה ההחלטה על תכנית החלוקה. אני זוכרת זאת בהתרגשות רבה, איזה שמחה וצהלה היו ברחובות, כולם מקטן ועד גדול רקדו וצהלו "תהיה לנו מדינה". למחרת פרצה המלחמה, הערבים לא רצו לקבל את ההחלטה שלנו תהיה מדינה. ב-14 במאי 1948 פינו הבריטים את הארץ. ביום זה, בתאריך העברי ה'  באייר, הכרזנו על הקמת מדינת ישראל. למחרת בבוקר המצרים הפגיזו את תל אביב. רוב המטוסים הגיעו מכיוון הים, כך שאנחנו ספגנו את ההפגזה הראשונה. לפני שהבריטים עזבו את הארץ הם אסרו על יהודים לעלות לארץ , לכן אוניות המעפילים היו מגיעות לארץ, עוגנות באחד החופים והיהודים שהיו בארץ היו מורידים אותם בסתר מהאוניות. לא פעם ראיתי את אבא שלי ממהר למקום כלשהו בכדי לעזור בהורדת הפליטים ופיזורם.
הזיכרונות של סבתא אחרי הכרזת המדינה
באחד מלילות יוני 1948, בהיותי ילדה בת -6 הלכתי לישון, כשלפתע שמעתי רעשים משונים הבאים מכיוון הים. שמעתי את הורי מדברים בהתרגשות רבה, מיד מיהרתי להתלבש ורצתי לחדר השני, שם מצאתי את השכנים וכולם בהתרגשות רבה. מהים נשמעו צעקות "תקשור את החבל, תשליך את העוגן". החדר היה מלא שכנים וההמולה הייתה רבה סביב. הבנתי שמעפילים הגיעו וצריך לפזר אותם. הגברים ירדו לים ומיד הבינו שלא כך הדבר.  אבי חזר ואמר לאימי תארזי בגדים ונעבור לגור אצל סבתא בדרום העיר עד יעבור הזעם. יצאנו לדרך ועזבנו את הצריף, כאשר יצאנו החוצה ראיתי שהוא מוקף באנשי צבא. אחרי כמה ימים החליטו הורי שאפשר כבר לחזור, אני לא הבנתי בדיוק מה מתרחש. כאשר ניסינו לחזור הביתה והגענו לרחוב גורדון, עצרו אותנו חיילים ואמרו לנו שאפשר לחזור רק דרך שדרות קרן קיימת. כאשר צעדנו בשדרה לכיוון הבית לפתע ניתך עלינו מטח של פגזים, והתחלנו לברוח כפופים ומפוחדים. אימי החזיקה בזרועותיה את אחותי הקטנה, כשלפתע נפתחה הדלת ומאחד הבתים יצאה פולה בן גוריון וצעקה: "גברת בואי תכנסי לבית". כך התארחנו בביתה של פולה בן גוריון לשעה קלה. כאשר נרגע קצת בחוץ חזרנו וגרנו אצל סבתא בדרום העיר. לימים הבנתי שזאת לא הייתה אונית מעפילים, זאת הייתה "אלטלנה" – אוניה שארגון האצ"ל הביא לארץ עם מעפילים ונשק. האונייה עגנה על יד כפר ויתקין, הורידה  שם מעפילים והייתה אמורה לפרוק גם נשק, אולם בעקבות חילוקי דעות בין האצ"ל, שבראשו עמד מנחם בגין, לבין הממשלה, שבראשה עמד דוד בן גוריון, נערכו חילופי אש, והאונייה נמלטה לחופי תל אביב, עלתה על שרטון מול הצריף שלנו ושם נפגעה מפגז, עלתה באש ופגזים התעופפו לכל עבר. בגין נתן הוראה לפנות את האונייה, לא להשיב אש ולמנוע מלחמת אחים. לאחר פינוי האנייה ארגון האצ"ל השתלב  בצה"ל.
כאשר הסתיימה המלחמה והחלה תנופת בניה בארץ, המצב הכלכלי הוטב והורי הצליחו לקנות בית. ארזנו את מעט המטלטלים שלנו, הורי הזמינו עגלון שהביא איתו סוס רתום לעגלה, אני ישבתי על העגלה דמעות זולגות מעיני, אני נפרדת מהשכונה, מהצריף, מהים הרוח והגלים ועוברת סוף כל סוף לגור בבית מאבן עם חשמל, מקלחת ותנאים משופרים. עברנו לבית בדרום תל-אביב בשכונת ותיקי ההסתדרות קרית שלום.

מילון

צנע
לחיות בצניעות ולהסתפק במועט

ציטוטים

”לא פעם ראיתי את אבא שלי ממהר למקום כלשהו בכדי לעזור בהורדת הפליטים ופיזורם“