מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מצנחי רחיפה, גרפיטי וחביתה

משפחת שחם
הילדים
משפחת שחם: מירי ויהודה

על משפחת שחם 

מירי האישה ד"ר בתחום החינוך. מרצה בכירה במכללת בראודה, מנחה דוקטורנטים וחונכת מנהלי בי"ס בפריפריה. ליאור נולד בשנת 1973 נשוי ללימור ואב לעידו, עלמה, איה ועומר (בת). תואר שני בפסיכולוגיה. גר ברמת השופט. סטרטאפיסט. יעל נולדה בשנת 1977 נשואה לדגי. אם לעופרי, נעמה ואיתן. תואר שני בניהול ושיווק. גרה בעולש. סמנ"כלית שיווק בחברת משקאות בריאים. רותם נולדה בשנת 1982 .נשואה לניר. אם לענבר, נגה, אלון וברק. תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית. גרה במנוף. שכירה ועצמאית  בשיקום נפגעי ראש.

המשפחה

הקדמה

הכל החל בכישלון במבחן בסטטיסטיקה במועד א', בסוף שנה ראשונה בחוג לפסיכולוגיה. חבר שאף הוא נכשל, הזמין אותי ללמוד עמו למועד ב' אצל סטודנטית שלא הכרתי בשם מירי. הנימוק המשכנע היה: "מירי גרה בתל אביב והוריה נמצאים בחו"ל". שלושתנו עברנו בהצלחה את הבחינה וכעבור שנה מירי ואני נישאנו.

הבן הזהיר של הצנחן לשעבר

ליאור נולד כחודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים. כשהיה בן שישה שבועות נותח בגלל חסימה במעי ואת אבא שלו הכיר ממש רק כשהיה בן אחד עשר חודשים. הנה לכם הסבר פסיכולוגי מוצק מדוע כשהילד בן שבע הוא חושש לטפס על מתקנים גבוהים במגרש המשחקים, בעוד אחותו יעל בת השלוש וחצי מטפסת עליהם ללא מורא כמו קופיפה. אז זהו, שלמרות הרקע המקצועי, לאבא שלו היה קשה להשלים עם ההסבר הזה. ניסיתי בכל דרך וללא הצלחה לעודד אותו לעלות עמי לגשר החבלים ולמגלשות הגבוהות. האסימון נפל לי כשיום אחד ליאור שאל אותי: "אבא, באיזה חיל אפשר לשרת בצבא בלי שאצטרך לטפס למקומות גבוהים?". מירי לחשה לי באוזן בציניות "הצנחן המתוסכל", וזהו. התביישתי לי בשקט והשלמתי עם "העובדה המכאיבה".

חלפו תשע שנים, ויום אחד מירי מספרת לי שהמוסכניק שלנו, גם הוא צנחן לשעבר, עושה קורס מצנחי רחיפה. מיד הכרזתי ש me too, ואז להפתעתנו ליאור בן השש עשרה מכריז גם הוא me too. כמובן שמירי נחרדה וניהלנו לא מעט דיונים. היא:" יש לילד עוד שנתיים לגיוס, מה בוער, יספיק לצנוח בצבא"… אני :"יש לנו הזדמנות לעזור לבנינו הבכור לעשות תיקון, לחזק את בטחונו העצמי".. מחאותיה של מירי לא הועילו. השלב הראשון של הקורס התקיים במצוק שעל שפת הים בנתניה מול קריית צאנז. ליאור היה הנער היחיד בקבוצה של בני 30 ומעלה. אימוני הנפת המצנחים משכו קהל של אימהות ודרדקים חרדים שהשתאו לנוכח המחזה הצבעוני. אחד הילדים חד עין במיוחד התבונן ארוכות בליאור, הצביע עליו והכריז בקול : "אמא תראי, זה ילד האיש הזה".

האיש הזה בן 45 היום, השלים את הקורס. תקופה מסוימת עסקנו בספורט הזה יחד ותאמינו לי שלראות את הבן שלי מיטלטל על סמרטוט צבעוני מעל המצוק במבוא חמה זה לא תענוג גדול. מי שגאלה אותי מהחרדות הללו הייתה לימור, לימים אשתו של ליאור ואימא לארבעה מנכדיי. לימור עשתה סיבוב חד בעת שנהגה בטרקטורון, ליאור שישב מאחוריה, עף ללא מצנח ופרק את הכתף ובכך תם הפרק המרחף בחייו…

גראפיטי בביה"ס ועישון במחתרת

יעלי נולדה בשנת 1977 ועד גיל ההתבגרות היא כלל לא אתגרה אותנו. ילדה חמודה, אחראית, חברותית, תלמידה טובה ופעילה בסיור וניווט, מה עוד אפשר לבקש? מגיל ההתבגרות לא חששנו. הרי במשך ארבע שנים מירי ואני הדרכנו  בפנימיה. גידלנו 35 חניכות וחניכים מגיל 14-18 ובנוסף לזאת ליאור בכורינו ממש הלך בתלם.

אז לא פלא שהופתענו כשהגענו ליום הורים באמצע כיתה ט' ונשאלנו 'מה קורה ליעלי שהיא צריכה להעדר ימים רבים כל כך מביה"ס?'. המורה הופתעה לא פחות מאתנו בראותה את מבטינו המשתאים, שכן אנחנו "חתמנו" על פתקים שיעל הביאה ואשר אישרו בדיעבד את העדרויותיה הרבות. בטח חשבתם שבנקודה זו שלפנו איזשהו טריק פסיכולוגי מבריק שהחזיר את יעלי צ'יק צאק לתלם. אז זהו, שלא! עם כל המקצועיות והניסיון עברנו תקופת מרד של כמה חודשים. בנוסף להיעדרויות התברר לנו, שיעלי הנהיגה חבורת פוחזים שציירו גראפיטי על קירות ביה"ס.

"לא עשיתי גרפיטי בבי"ס. ציירנו ציורים יפים ורשמנו ציטוטים של הביטלס. זו הייתה אמנות מחאה". לא הצלחנו לשכנע אותה להימנע מעישון סיגריות "אני יודעת שזה לא בריא אבל זה נורא cool" ועוד כהנה וכהנה. טוב, משהו אחד כן עזר: דבקנו בעיקרון שלא נפוצץ את היחסים בינינו. בהמון מקרים הסכמנו שלא להסכים ובכל פעם שהמורדת הטיחה בפנינו: "אתם כאלה מיושנים עלובים" או ביטויים חריפים אף יותר, הכרזתי "יעלי, גם אני אוהב אותך".

בתיכון יעלי עברה ללמוד במשגב, שם להיות פריקית יחפה עם חולצות גזורות זו נורמה, מה שייתר את הצורך למרוד. יעלי סיימה תיכון בהצלחה, שרתה כמ"כית בנים של נערי רפול והיום, אחרי עוד שני תארים ושלושה ילדים, היא לגמרי בתלם.

מפי הטף

שיטות אמריקאיות: כשרותם  בתנו הצעירה הייתה בת 4, ארוחת הבוקר בשבת הייתה אירוע משפחתי כיפי. אחד הפינוקים היה שלכל אחד מילדינו ניתנה האפשרות להזמין ביצה לפי טעמו: קשה, רכה, עין, אומלט… באותה תקופה גם עבדתי הרבה והשתלמתי בשיטות טיפול חדשניות אצל שני מומחים מארה"ב שהעבירו קורס בירושלים, דבר שהצריך נסיעות ארוכות והיעדרויות ממושכות במהלך השבוע, כך שארוחות שבת בבוקר היו ממש מוסד מנחם.

הכל הלך למישרין עד שרותם פיתחה הרגל להזמין ביצה מסוג אחד, נגיד עין, ואח"כ להכריז בבכי שאינה רוצה אותה. בעצם היא רוצה מקושקשת, כמו שיעלי קיבלה. אחרי כמה בקרי שבת כאלה, בהם לא עזרו השכנועים הלוגיים מסוג "חמודל'ה, הרי הזמנת עין, את רוצה שנזרוק אותה עכשיו?". החלטתי לנסות אם השיטות הפארדוקסאליות, שלמדתי לאחרונה שאכן עובדות:  שבת בבוקר יום יפה… אני אוסף הזמנות וכשאני מגיע לרותם אני שואל: "רותם איזו ביצה את רוצה להזמין כדי שאחרי שאכין לך, תאמרי לי שאת רוצה ביצה אחרת?", לרגע הלסת קצת נשמטה לה, אבל היא התאוששה מיד ואמרה: "אבא תפסיק עם השיטות האמריקאיות שלך!!". קלטה אותי הממזרה הקטנה. אבל, תופעת ההזמנות המבוטלות נעלמה כלא הייתה.

הלכות אבלות

שנה אחר כך, היה לנו סידור עם משפחת שכנים שאחד מבניה הלך עם רותם לגן. אב המשפחה היה אוסף את שני הזאטוטים מהגן ורותם הייתה שוהה עימם עד שמירי או אני היינו חוזרים מהעבודה. יום אחד כשבאתי לאסוף את רותם, פונה אלי השכן בסבר פנים רציני:"שמעתי שדודתך לילי נפטרה. אני משתתף בצערך". הבנתי שרותם סיפרה על כך ומיהרתי להרגיע את השכן, שדודתי לילי נפטרה בארה"ב בגיל תשעים ושלוש וממילא בעשר השנים האחרונות הייתה בבית אבות במצב דמנטי. "זה מוזר," משיב לי השכן: "חשבתי שאתם באבל עמוק, כי רותם אמרה בבכי, שבגלל שדודה לילי מתה היא לא תוכל לשטוף כלים. שמעתי על כל מיני מנהגי אבלות ועל מנהג כזה עדיין לא שמעתי".

באותה תקופה עסקתי הרבה בהתמודדות עם מצבי לחץ, אסונות ואובדנים ומיד התחלתי לפשפש בזכרוני אם הזכרתי אי פעם בבית מנהג כזה ולא מצאתי. אז קראתי לרותם, שעדיין שיחקה עם החבר, ושאלתי אותה למה היא חושבת שלא תוכל לשטוף כלים בגלל שדודה לילי מתה? והזאטוטה השיבה בעצב: "לליאור ויעל יש תורנות שטיפת כלים והם אפילו חותמים בטבלה שתלויה במטבח ואני נורא רציתי להיות גדולה כמותם וגם לשטוף כלים, כי אני עדיין לא יכולה אפילו כשאני עומדת על שרפרף. ועכשיו שדודה לילי מתה והורישה לנו אלף דולר כמו שאמרתם ושתיקנו מדיח כלים, אז תורי לעולם לא יגיע…"

תענוג לראות שבביתה של רותם, היום פסיכולוגית שיקומית, שני ההורים משתמשים בהצלחה ובחיוך בשיטות האמריקאיות מול שלושת ילדיהם הגדולים. מי יודע – אולי הקטנציק, שהוא רק בן חודשיים, יוכיח שהשיטות הללו אינן עובדות עליו.

ובאשר להלכות אבלות, גם בעניין זה הם לא משאירים מקום לטעויות. אחד השירים שהילדות הכי אוהבות לראות ביוטיוב לפני השינה, מכין אותן למה שצפוי: "סבא רק נפטר הוא ידע מתי ללכת" של להקת ג'יין בורדו.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 2: התפוח לא נופל רחוק מהצנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

יהודה שחם תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

"לא יוצלח" ומורה מיתולוגית"

התגנבות יחידים

איור של אריה טופור

מילון

חיילי מקא"ם
חיילי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) אלו חיילים שמסיבות שונות הוחלט לאחר מיונם בצו ראשון כי הם יהיו בעלי קשיי הסתגלות גבוהים למערכת הצבאית (עולים חדשים, בעלי דירוג פסיכוטכני ראשוני נמוך, מוטיבציה נמוכה, רישומים פליליים ועוד). מרבית חיילי המקא"ם מגיעים מרקע של מצוקה, הזנחה, ניתוק חברתי וחשיפה מתמשכת למצבי סיכון. רבים מהם התקשו בעברם להשתלב ולשרוד במסגרות חינוכיות ותעסוקתיות. בתנאים מסוימים, נערי מקא"ם בעלי רישום פלילי זוכים לאחר שירות צבאי מלא למחיקת רישום פלילי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבא, באיזה חיל אפשר לשרת בצבא בלי שאצטרך לטפס למקומות גבוהים?-“

”רותם אמרה בבכי שבגלל שדודה לילי מתה היא לא תוכל לשטוף כלים. שמעתי על כל מיני מנהגי אבלות ועל מנהג כזה עדיין לא שמעתי“