מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מצדיעה בגאווה להוריי

רותם נכדתי במפגש הפתיחה בפרוייקט
אחיי ואני
סיפור על עלייה

אבא שלי נולד בעיר ברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1924.כילד חווה את עליית הנאצים, את הפגיעה וההשפלה כילד יהודי ספג מכות כשהלך ברחוב. אביו נפטר כשהיה ילד והוא חי עם אמו ושני אחיו. אמו הייתה מוטרדת מאד וחשבה איך להשיג אישורים לעלות לארץ (סרטיפיקט) . היא הצליחה להשיג אישור אחד בלבד והחליטה לתת אותו לבן הצעיר שהוא אבי משה. במהלך הבריחה מאירופה הבוערת הגיעו לטורקיה. אבא וחבריו ירדו מהרכבת ומרב התרגשות החלו לרקוד. שמחו שעזבו את המלחמה הנוראה והרגישו שמתקרבים אל ארץ ישראל, הגשמת חלומם.

בדקות נרגשות אלו גנבו מאבא את המזוודה ובה קופסת הפח שקבל מאמו ובה היו תמונות משפחתיות, כסף וכתובת של חברה בשוויץ. אימו, סבתא ארנקה קיוותה שיוכלו להתכתב ולהעביר מידע באמצעותה. אבא עלה בשנת 1941 לארץ עם עליית הנוער כתלמיד והחל את לימודיו בפנימיית "מקווה ישראל". שם סיים את לימודי התיכון שלו. הפנימייה הייתה הבית הראשון שלו בישראל ללא אחיו ואמו. בתקופת השואה ניספו אמו (במקום לא ידוע) ושני אחיו (נספו באושוויץ).

אמי נולדה באיטליה בעיר הנמל טריאסטה בשנת 1928. בחמשת שנות ילדותה הראשונות גדלה ללא אמא שלה שהייתה חולת שחפת והייתה מאושפזת בעיר דבוס שבשוויץ.

בשנת 1933 עלה היטלר לשלטון וסבא הבין את חומרת הסכנה ליהודים באירופה. הוא החליט שצריך להתחיל להתארגן ולעלות לארץ. הוא קנה מגרש ברחוב שינקין 35 בתל-אביב ועליו בנה בית עבור אשתו ושתי בנותיו. הוא עזר כלכלית גם להוריו ולאחיו לצאת מפולין ולעלות ארצה. המעשה הזה של סבא היה בעצם מבצע הצלה גדול של כל משפחתו שעזבו לפני מלחמת העולם השנייה, לפני התחלת השואה האיומה.

סבא היה איש של חזון ויוזמה ותמיד ידע לעזור לכולם. לשמחתי הרבה, אמא ומשפחתה עלו לארץ בשנת 1937, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. למזלם, לא סבלו באיטליה מגילויי אנטישמיות וברחו בזמן לפני תחילת ההשמדה והמשלוחים למחנות הריכוז.

סבתי לאה ואימי רחל

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%99-%d7%a8%d7%97%d7%9c

אמי מאד שמחה לשנות את שמה מקלרטה באיטלקית לרחל בעברית. היא למדה מהר מאד עברית. למדה בתל אביב בבית ספר יסודי "תלפיות" ובית ספר תיכון "גאולה".כתלמידה אהבה מאד ללכת לפעילויות בצופים הדתיים. היתה מדריכה ואפילו היתה רשגד"ית (ראש גדוד). בגיל שש עשרה אמי גויסה ל"הגנה" ועברה קורסים של שימוש בנשק, פירוק נשק וקרב מקלות פנים מול פנים. באותם ימים שלט המנדט הבריטי בארץ.

ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי המרכזי של הישוב היהודי. הם עסקו בתפקידי שמירה על ישובים יהודיים והקימו היאחזויות באזורים נחוצים מבחינה ביטחונית. כשקמה המדינה ההגנה הפכה להיות חלק מצה"ל. כשאמא סיימה את לימודיה בשנת 1946 החליטה להצטרף עם גרעין מהצופים הדתיים לתגבר את הישוב "בירייה" שליד צפת. שם הבנות עבדו בבישול, כביסה, נטיעת עצים ביער בירייה וכן בשמירה והגנה על הישוב. באותה תקופה היה בברייה מחסור באוכל ובבגדים חמים לימי החורף הקרים. סבא וסבתא שלי עזרו להם בקניית דברי מזון ואף ציידו אותם בבגדים חמים.

בינתיים,  בשנת 1943, סיים  אבי את לימודי התיכון שלו במקווה ישראל.  משם עבר ללמוד בישיבת" מרכז הרב". בתקופה זו כבר הגיעו ידיעות קשות על השואה ועל המשרפות באושוויץ. כשאבא הבין שגם אמו ואחיו בין הנספים ביקש ללמוד בישיבה לזכרם. לאחר מכן הצטרף לגרעין הצ'כי של "בני עקיבא" והם הקימו את הישוב "משואות יצחק" בגוש עציון. אבי הקים את בית ההבראה בקיבוץ, בשליחות התנועה ביקשו מאבא לעלות להתיישבות בבירייה ולהדריך שם כמדריך חברתי. אבא ואמא התאהבו זה בזו במהלך שירותם בבירייה ואף התארסו במהלך שהותם שם. אמא נשלחה ללמוד טיפול ילדים בבית החולים ה"עמק" בעפולה. הכוונה הייתה שבסיום לימודיה תטפל בילדי הקיבוץ.

אחרי תקופת בירייה אבי חזר לגוש עציון לתקופה קשה של לחימה כשהגוש היה נצור ואלפי ערבים מקיפים אותם. גוש עציון- גוש של ארבעה קיבוצים יושב על אדמות מדרום לירושלים. בין בית לחם לחברון. יושב על אדמה שאבותינו אברהם יצחק ויעקב הלכו עליה והרבה מסיפורי התנ"ך התרחשו על אדמה זו.

%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%94%d7%a8%d7%99-%d7%a6%d7%a4%d7%aa-1946
בירייה בהרי צפת ב1946

תפקיד חברי הגוש היה למנוע  את כיבוש האזור ולהגן על קיבוץ רמת רחל וכל דרום ירושלים. הם סבלו ממחסור באוכל ובנשק. נשלחו לכיוון הגוש תגבורת של שיירות אך הערבים פגעו בשיירות, נשלחו ל"ה לוחמי פלמ"ח לכיוון הגוש אך הם התגלו ונרצחו. לפעמים מטוסים קטנים הצליחו להצניח להם נשק ומזון. לוחמי גוש עציון לחמו בגבורה רבה. ביום הקמת המדינה הסתערו עליהם אלפי ערבים חמושים והרגו רבים מאד. מי שניצל נלקח בשבי לירדן. אימי דאגה מאד לאבי במהלך תקופת השבי כשכל הקשר התאפשר באמצעות הצלב האדום. אני מאד גאה באומץ של אבי וחבריו מגוש עציון. בן גוריון אמר על לוחמי גוש עציון: "אם קיימת ירושלים עברית אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש וראשונה ללוחמי גוש עציון"….. אבי היה בשבי במשך עשרה חודשים. מחנה השבויים היה במפרק שנמצא בעבר הירדן המזרחי, חיו באוהלים בקור גדול. פעם בשבוע אבא שלי לקח את כוס התה ובמקום לשתות אותה התקלח בה. הם חיו באוהלים בתנאים קשים. הם חיו עם מעט מים ומעט אוכל בתנאי חום נוראי ביום וקור מקפיא בלילה. מדי פעם באו אנשי הצלב האדום לבקר אותם ואז אישרו להם לכתוב גלויות למשפחות.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%99
גלויה שנשלחה מאבי לאימי מתוך השבי

אחרי עשרה חודשים דאגו אנשי הצלב האדום להחלפת שבויים ואבא שוחרר בעסקה כזו. ישראל שחררה שבויים ירדניים והם שחררו את אבא וחבריו. חילוף השבויים התבצע במעבר מנדלבאום במרץ 1949. במעבר הגבול חיכתה לאבי אימי עם הוריה (הסבים שלי) בהתרגשות עצומה. אבי זכה לאהבה, דאגה ותמיכה רבה ממשפחת אימי שאימצה אותו בחום רב.

בפורים 1949 התחתנו הוריי בחתונה גדולה ושמחה בתל אביב. אחרי חתונתם נשארו שנה בתל-עריש לטפל בילדים ניצולי שואה. ב1950 החליטו הוריי לעבור לירושלים וללמוד באוניברסיטה העברית. נולדו להם שלושה ילדים: אריה,לאה וישי. גדלנו בירושלים הקטנה של שנות החמישים והשישים, כשהייתי ילדת בת-מצווה הייתה מלחמת ששת הימים וירושלים אוחדה והפכה לעיר גדולה.

אימי הייתה מורה לעברית ולימדה עולים חדשים. אבי למד ולמד עד שהגיע להיות פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן. כתב מאמרים וספרים. הוא היה מרצה אהוד מאד על תלמידיו. אני מאד גאה בהוריי. אשר היו חלוצים ומאד ציונים. לימדו אותנו לאהוב את המדינה ותמיד לתרום לה..הסיפור של הוריי קשור לשואה, לעלייה ולתקומה. חייהם שלובים בהקמת המדינה.

אני גדלתי בלי סבתא ודודים שניספו בשואה. מעולם לא ראיתי תמונה של סבתי (זוכרים את קופסת הפח עם התמונות שנגנבה לאבי). אני מדמיינת את פניה ומצטערת צער רב שלא זכיתי להכיר את סבתא ארנקה (אמא של אבא) וגם לא זכיתי להכיר את סבתא לאה (אמא של אמא). שתי סבתות יקרות שלא הכרתי וההפסד כולו שלי.

לכן, תודה לאל, שאני כן זכיתי להיות סבתא מאושרת…בארץ ישראל.

img-20161218-wa0108
ארבעת דורות למשפחת בר

img-20170113-wa0004
נכדתי רותם ואני בסיור בבית התפוצות 

הזוית האישית

סבתא: המפגשים תרמו לנו מאוד וחיזקו את הקשר בינינו. אנו ממליצות לכל ילד או ילדה להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי".

רותם: למדתי מסבתא על ההיסטוריה המשפחתית ונהניתי מאוד להיות עם סבתא במפגשים.

מילון

מעבר מנדלבאום
היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן, ומעבר הגבול היחיד בין שני חלקיה של ירושלים, בין השנים 1948–1967. השם \\\\\\\"מנדלבאום\\\\\\\" הוא על שם ביתם של בני הזוג אסתר ושמחה מנדלבאום (מנדלבוים) - בית שהיה סמוך למעבר, בשטח ההפקר בין ישראל לבין ממלכת ירדן.

ציטוטים

”אני מאד גאה בהוריי, אשר היו חלוצים ומאד ציונים. “