מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מצאו את ההבדלים

סבתא ואני 2014
משפחת פרידגוט
מסע במנהרת הזמן. אז...והיום. במערכת החינוך וחיי השכונה והקהילה

בית הספר בעבר ובהווה
 
אבי משה נולד בירושלים בעיר העתיקה. הסבא רבא שלי היה מתלמידיו של "החתם סופר".
המשפחה גרה בעיר העתיקה ולאחר מכן יצאו מן החומות וייסדו את שכונת "בית ישראל" שמהווה המשך לשכונה החרדית "מאה שערים".
המשפחה עלתה לארץ בשנת 1856 מהיישוב פרשבורג שבסלובקיה, לפני 158 שנים. אני דור שביעי בארץ.
אמי עלתה לארץ עם אחותה הבכורה שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם עלו מפולין ללא ההורים. ההורים הגיעו מאוחר יותר. אני הבת הבכורה. יש לי אח יעקב שהוא עורך דין ויועץ משפטי ואחות אלה שהיא מורה כמוני.
 
בית הספר
למדתי בבית ספר "אמונים" ממלכתי דתי ה בגבעתיים. בית הספר נבנה לפני 75 שנה.
 
לכיתה א' נכנסתי בגיל 5 וחצי. אהבתי את המורות, את הווי ביה"ס ובמיוחד את חברותיי בכיתה. כבר בילדותי החלטתי שאהיה מורה כשאהיה גדולה. אכן, המורה מבטן ומלידה הפכה למחנכת כיתה בבגרותה. הייתי מאושרת וגאה על הגשמת חלומי זה. מחנך הכיתה שלי לימד אותי מכיתה ג' עד כיתה ח', אל המורה פנינו בכינוי "המורה" או "המורה" ודיברנו אליו בגוף שלישי מתוך יחס של דרך-ארץ, נימוס ויראת כבוד, לדוגמא: " המורה יכול לתת לי את הספר"? ולא " אתה יכול לתת לי את הספר"? וכמובן, לא פנינו אל המורה בשמו הפרטי.זה היה סגנון הדיבור בין המורה לתלמיד, המורה נתפס כאדם סמכותי, בעל ידע, מוערך, מחנך, דמות מוערצת, אישיות רמת מעלה שהכל יראים מפניה. לעיתים, התלוננתי על מורה או על אירוע שארע בביה"ס, הורי תמיד היו בצד המורה ולעולם לא היו לצידי.
כשהמורה נכנס לכיתה עמדנו בשקט ובדממה במקומותנו עד שקיבלנו הוראה לשבת, כשישבנו שילבנו ידיים עד שעברנו לפעילות אחרת, דיברנו אל המורים בנימוס ויראת כבוד. סבתא חיה ממשיכה לספר על כיתתה. בכיתה ישבנו בטורים, מולנו היה תלוי לוח ירוק כהה עליו המורים כתבו בגיר לבן. מימין ללוח היה תלוי פלקט של כתיבה תמה וכיוון כתיבת האותיות. בביה"ס היה אולם, גינת ירק, מזכירות, חדר מורים, חדר מנהל, חדר אחות, מטבח לימודי ומסעדה לארוחות חמות, ריצת 60 מ' רצנו על הכביש.
מקצועות הלימוד:
חשבון, קריאה, עברית כתוב, חיבור, חשבון, תנ"ך, היסטוריה, דקדוק, אנגלית, זמרה, חקלאות, מלאכה לבנות, מלאכה לבנים, תזונה בישול והתעמלות.
 
דרך הלימוד:
שינון, חזרה, לימוד בע"פ של פסוקים, פרקי תנ"ך אותם אני זוכרת עד היום. לא נעשה שימוש באמצעים אורקוליים. הפסקת האוכל קיבלנו יום יום כוס קקאו בכוסות מתכת וכן קיבלנו שמן דגים ששימש כויטמין לחיזוק העצמות. באספות ההורים, ההורים קיבלו הוראה מהמורה להכין לילדים כריכים עממיים ביותר, לחם עם מרגרינה, עם ריבה או גבינה.
 
אסרו עלינו להביא כריכים עם נקניק ששימש מוצר יקר באותה תקופה ולא הייתה אפשרות לכל ילד לאכול, כנ"ל היה לגבי פירות יקרים כמו ענבים, בננות, אגסים, ושזיפים. כל הפירות אותם אכלנו בביה"ס היו תפוזים בלבד. בצהריים, ניפתח חדר האוכל של ביה"ס אותו הפעילו תלמידים תורנים מכיתות ז'-ח'. התורנים לבשו סינרים לבנים וכובעיי שפים. ביום התורנות לא למדנו בכיתה אלא במטבח הלימודי.
 
סיום בית הספר בכיתה ח':
לקראת סיום בית הספר רקמנו חולצות מחזור לבנות בחוטי רקמה צבעוניים .בסיום כיתה ח' קיבלתי תעודת גמר ששימשה מסמך ללימודים בבית ספר תיכון. כמו כן, בכיתה ח' עברתי מבחני סקר שמטרתם הייתה לבדוק את רמת הידע בכל המקצועות. תלמיד שנכשל במבחנים לא זכה ללמוד בבית ספר תיכון. חלק מחברותיי בכיתה נאלצו לצאת לעבודה או ללמוד בתיכון ערב.
 
אירועים וחגיגות: הצגות בנושאים תנכ"ים ולימודיים.
 
טיולים:
כלי התחבורה בטיולים היה משאית. אל המשאית טיפסנו דרך סולם קטן. במשאית היו ארבע טורי ספסלים מעץ, זה מול זה. בכיתות ז'-ח' נסעתי ליומיים. טיילנו בסדום, עין גדי, מצדה וכן בצפון הארץ. הלינה הייתה על הרצפה בבתי ספר. הבאנו קופסאות שימורים וזה האוכל שאכלתי בטיול.
 
אל הטיול יצאתי בלבוש חאקי וכאפיה על הראש. עיקר החוויה שזכורה לי היא צביעת הפנים בלילה במשחת שיניים, משחת נעליים ואודם. הדרך אל בית הספר אל בית הספר הגעתי רק ברגל. בדרך חזרה הביתה "המסע" ארך מספר שעות לפחות, כי בכל מקום עצרנו, שיחקנו וטיפסנו על עצים כדי לקטוף פירות. במיוחד אהבתי לטפס על עץ הדומים. 
 
משחקים וחיי חברה
השכונה שלי בגבעתיים הייתה חולית, היו בתים בודדים. ברחוב, תנועת המכוניות הייתה דלילה ביותר וכל ילדי השכונה נהגו לשחק בחוץ רוב שעות היום. היינו חבורה מאוד מלוכדת. שיחקנו במשחקי תופסת, סימני דרך, מחבואים, קלאס, קפיצה בחבל, גולות וחמש אבנים. התחביבים היו אוספים כגון: אוסף "זהבים", פרסים מנייר, קופסאות גפרורים, ייבוש פרחים, צמחים, חרקים ובמיוחד פרפרים.
 
מקום אהוב נוסף היה הקיוסק על יד בית הספר. קנינו בחצי גרוש סוכריות על מקל בצורת תרנגול אדום, סוכריות מחליפות צבעים ומסטיקים עגולים. בחורף אהבתי לקנות בקיוסק גלידה חמה ובקיץ אהבתי ללקק אסקימו לימון. בקיוסק אהבנו לשתות גזוז בטעמים וצבעים שונים.   
 
קצת על תכנית הקשר הרב דורי:
כל שבוע חיכיתי בשמחה להגיע לבית ספר בית אב"י , כדי להשתתף במפגשי התכנית החשובה  "הקשר הרב דורי ". המפגשים הללו קירבו אותנו יותר והדקו את קשר האהבה וההערכה בין הילה לביני. בחרנו בנושא שאהוב על שתינו : "ביה"ס אז והיום". 
 
מטרתי הייתה דרך עבודה זו לקחת את הילה למסע במנהרת הזמן לעבר בית הספר בו אני למדתי בילדותי. רציתי שתחווה את בית הספר של אז לפני 60 שנה. לא הייתה לי תקופה קלה. חייתי בתקופה קשה של צנע , עוני ומחסור. מבחינה חומרית היה לנו מעט מאוד.
 
אולם, הייתי מסכמת במשפט: "לא היה לנו כלום והיה לנו הכל ". למה אני מתכוונת? היינו חבורה מלוכדת, מאושרת ושמחה. הסתפקנו במועט,היינו צנועים בדרישותנו ומאושרים בנפשנו. היינו תמיד בצוותא. חבר היה חבר. הדלתות תמיד היו פתוחות. את המעט שהיה לנו חילקנו תמיד עם האחרים, ותמיד הייתה תחושת יחד במשפחה, בבית הספר ובחברה.
 
ספר דיגיטלי– הסיפור שלנו
 
http://www.flipsnack.com/ariellaka/ftpmg9ph2.html 

מילון

גוגואים
גלעיני משמש ששימשו למשחק כשהמטרה היא לצבור כמה שיותר

ציטוטים

”"לא היה לנו כלום והיה לנו הכל"“