מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מפריז לרעננה – ילדותו של סבא צבי

סבא צבי עם נכדיו התאומים
תמונת מחזור בביהס בפריז
ילדותו של סבא צבי - חלק א'

קרקוב בפולין. כדי ללדת אותי אמא שלי הייתה צריכה להתאשפז בבית חולים, דבר שהיה מסוכן מאוד ליהודים. היא ילדה אותי ולמחרת באה אחותה ולקחה אותה ואותי עם מונית חזרה למקום המסתור.

כאן נוצרה בעיה מה לתת לי לאכול כי לאמא שלי לא היה חלב בגלל שהיא הייתה בתת תזונה בשנים של חיים במסתור וברעב . מצאו לי מינקת צרפתיה שהסכימה להניק אותי מעט ואת שאר המזון קיבלתי מגזרים שהורתחו במים. את המים האלה נתנו לי בבקבוק וזה היה מזוני בשנה הראשונה לחיי. פריז שוחררה מהנאצים כשנה לאחר הולדתי ואז היה יותר מזון וביטחון לכולם. אני מצרף את עדותה של דודתי טוני, אחות אימי, המסבירה את התנאים ששררו אז.
היא כיום בת 93 וחיה בפאריס. המשפחה הייתה מאוד מלוכדת אני זוכר שבארוחות משפחתיות נושא השיחה היה תמיד על מאורעות המלחמה, סיפורים של הניצולים שחזרו ממחנות ריכוז, סיפורים של פצועים, סיפורים על אנשים שנעלמו או נהרגו, סיפורים על משפחות שנפוצו לכל חלקי תבל, סיפורים על עולם שנעלם בסערת המלחמה. סיפורים עצובים.
הוריי ומשפחתי היו ציונים נלהבים וחלמו על עליה לארץ ישראל. הם התבססו בפריז ומצבם היה טוב. ברקע הטלאי הצהוב שהורי היו מחוייבים לתפור על הבגדים בזמן הכיבוש הנאצי. עיצוב האותיות דומה לכתב העיברי. המילה juif  פירושה "יהודי" בצרפתית. אני גם זוכר את הביקורים בבית הכנסת המפואר של הקהילה היהודית בפריז. בית הכנסת היה מפואר מאוד ובחגים הייתה מקהלה שהייתה מלווה את הקהל תוך כדי תפילה. התפילה הייתה בעברית בהברה אשכנזית והניגונים היו חזנות אשכנזית. אחרי המלחמה גרנו בהתחלה בדירה קטנה בקומה חמישית בלי מעלית באזור לא כל כך יפה ואני זוכר את אמא שלי עולה איתי ועם מצרכים חמש קומות ברגל.
יותר מאוחר עברנו לדירה של שלושה חדרים באזור יפה של פריז. אבא שלי עבד בבניית ההסתדרות הציונית באירופה ונעדר הרבה מהבית. אמא שלי עזרה לאבא שלה בעסק שלו. מצבנו היה טוב. הבית היה מרוהט יפה והייתה לנו עוזרת. בדירה זו נולד גם אחי זאב כשהייתי בן ארבע.  השפה המדוברת בבית הייתה כמובן צרפתית. אבל שמעתי גם את אבי מדבר עברית עם החברים שלו שכולם היו ציונים נלהבים ועודדו את השימוש בשפה העברית. לא לשכוח שאנחנו בתקופה זו לפני קום המדינה.
תמונה זו צולמה כשהייתי בן שלוש. לא סיפרו אותי מאז שנולדתי, אמי החליטה לספר אותי. לא רציתי להסתפר וגם בצילום לפני התספורת, לא רציתי לחייך. שמעתי גם הרבה את השפה הגרמנית בבית כי סבתא שלי הייתה גרמניה והיא דיברה עם ילדיה גרמנית. כשנולדתי קיבלתי את השם armand rid ובעברית קראו לי צבי על שם סבא של אמא שלי שלא יצא לי להכיר אותו. שמו היה הרשל שפרושו בגרמנית "אייל". אבל היהודים באירופה זיהו את האייל האירופי כאילו הוא ה"צבי" של התנ"ך. צבאים יש בארץ ישראל אך לא באירופה. כולם במשפחה ובבית הספר קראו לי rid . עד היום משפחתי בצרפת קוראת לי כך. כשעלינו לארץ , כולם החליטו שעוברים לשמות עבריים והחלו לקרוא לי "צבי". אמי תמיד קראה לי rid והמשיכה בזה עד יום מותה. אבא שלי קרא לי תמיד צביקה וכך זה נישאר.
היינו הנכדים הראשונים של סבא וסבתא והיו לנו גם שתי דודות אחיות של אמא ז'נט וטוני ואח של אמא דויד, שהיו קונים לנו כל הזמן מתנות ומפנקים אותנו מאוד. הייתה לנו עוד דודה מצד אבא, בלה, היא הייתה נשואה לדוד של אבא שהיה איש עסקים והיה טס הרבה בכל העולם והיא הייתה כל הזמן לבד. היא הייתה גם קונה לנו מתנות וגם לוקחת אותי לסרטים. בזכותה ראיתי את כל הסרטים המצויירים של וולט דיסני. במבי, אליס בארץ הפלאות , שילגיה, פנטזיה מיקי מאוס, דונלד דק וכל החברה. הסרטים האלה מאוד השפיעו עליי ועד היום אני אוהב לראות אותם וכל מיני סרטי אנימציה.
בגיל ארבע לימדו אותי לפני פסח לשיר את "מה נישתנה" ואני זוכר שהעמידו אותי על כיסא בליל הסדר ושרתי את כל ה"מה נישתנה"  בקול חזק וצלול וכולם התלהבו מאוד. אמי מאוד התגאתה בי והחליטה שאני אהיה זמר, אבל לפני זה צריך ללמוד מוזיקה. אז התחלתי לקבל שיעורים בפסנתר וגם בשירה וקנו לי פסנתר הייתי במקהלה של בית הספר ואת הקטעים של הסולו אני שרתי. היה לי כנראה קול יפה ודומיננטי, זאת אומרת כששרנו במקהלה הקול שלי נשמע הכי חזק.
כאמור מצבנו בפריז היה טוב. הייתה לנו דירה נאה באיזור טוב מרוהטת יפה. עוזרת הייתה לאמי כל היום שדאגה לנו, לי ולאחי, ודאגה לבית. היה לנו אפילו טלפון ורדיו גדול ויפה עם פטיפון לתקליטים. לא הייתה אז טלוויזיה. היו לי גם הרבה משחקים והרבה ספרים וגם רכבת חשמלית. בילדותי לא היו מחשבים ולא אינטרנט. אם רציתי לדעת משהו הייתי צריך לחפש בספרים וכאלה היו הרבה בבית. להורי הייתה ספריה ענקית כולל אנציקלופדיות ומילונים. מאחר והייתי ילד מאד סקרן וצמא דעת, ביליתי הרבה מזמני בקריאה. אהבתי מאד ספרי הרפתקאות, ספרי מדע בדיוני, ספרי מסעות בארצות רחוקות ולא נודעות ואנציקלופדיות בתמונות. בלעתי הרבה ספרים על אסטרונומיה, פיזיקה, בוטניקה, זואולוגיה וגיאוגרפיה. אהבתי להסתכל במפות של אטלסים ולעשות כל מיני ניסויים בכימיה. קראתי גם הרבה שנים בארץ את בטאון חיל האויר שם היו מאמרים על חדשות מעולם התעופה והחלל.
סבא וסבתא שלי גרו בפריז אבל היה להם גם בית מחוץ לעיר בכפר קטן וציורי ואני זוכר בגעגועים רבים את השדות הענקיים היערות העבותים, נחלים זורמים שהיינו מתרחצים בהם. היינו מבקרים שם כל קיץ ולפעמים גם בסופי שבוע וחגים. דוד שלי דויד, אח של אמא היה החבר הכי טוב שלי. הוא היה מבוגר ממני ב 12 שנה והיה תמיד משחק איתי, מלמד אותי כל מיני דברים וממנו רכשתי מיומנות טכנית מצוינת והתמצאות במרחב, דברים שאני טוב בהם עד היום. הוא לא עלה איתנו ארצה אבל המשיך לקנות בשבילי כל שבוע  את הקומיקס שאהבתי. כל כמה חודשים הוא היה שולח לי בחבילות בדואר וכמובן נשארנו בקשר מכתבים. הוא נפטר צעיר בן 52 וביום מותו הייתי מאוד נרגש ועצוב ואמא שלכם גלית, יכולה להעיד כמה בכיתי עליו.
הורי לא שלחו אותי לגן. הם טענו שאין לי מה לחפש שם כי מרביצים. הייתי ילד מאוד סקרן ולמזלי הורי והדודים שלי וסבא וסבתא שלי תמיד השתדלו לענות לי על כל מה ששאלתי וסיפקו תמיד את סקרנותי ונתנו לי הסברים הגיוניים לכל שאלותי. בגיל שש הם היו חייבים לשלוח אותי לבית הספר. זה החוק. אז שם בפעם הראשונה הייתי בחברת ילדים זרים וזה קצת הלחיץ אותי. גיליתי ענין רב  בלימודים ואיך שלמדתי לקרוא, התחלתי לבלוע ספרים, בעיקר ספרי הרפתקאות, קומיקס ומדע בידיוני. אפילו את התנ"ך קראתי בצרפתית וגם את הברית החדשה.
כיתה א' לא היתה כמו שאתם מכירים. לא היו לנו מחברות, כל ילד קיבל לוח שחור עם מסגרת עץ, עליו הוא כתב בגיר לבן וכשבאים למחוק את הגיר כל הבגדים מתלכלכים באבקת גיר לבנה. לכן כל ילד קיבל סינר אותו הוא לבש בשיעורים. המורה היה כותב על הלוח של הכיתה והתלמידים היו צריכים לכתוב על הלוחות הקטנים שלהם את מה שהם רואים. רק בכיתה ב' והלאה היו לנו מחברות וכתבנו בעפרונות. מאוחר יותר כשהתחלנו לכתוב בדיו קיבלנו כיתה עם שולחנות מיוחדים שהיה  בהם חור קטן בפינה עם כוסית שנקראת קסת והשרת היה עובר וממלא בהם דיו בתחילת השיעור ואנחנו היינו כותבים עם ציפורן ממתכת הקשורה למקל קטן כמו מכחול. טובלים את הציפורן בדיו וכותבים. אחרי כמה אותיות הדיו נגמר בציפורן וצריך לטבול מחדש. כך כתבנו בכיתה במחברות שלנו. מיותר לציין שהשולחנות היו מלאים בכתמים של דיו וגם אנחנו.
המורים היו בעיקר מורים גברים. כולם היו חמורי סבר ורציניים מאוד. עונשים גופניים היו מעשים של יום יום. מה זה עונשים גופניים? סטירות לחי, משיכות באוזן, מכות עם סרגל על קצות האצבעות, במקרים חמורים על התחת, משיכות בשיער. הם האמינו שכך מחנכים ילדים. גם ההורים חשבו כך. עוד עונש ציורי: לעמוד בפינת הכיתה חבוש בכובע עם שתי אוזניים על הראש ועל הכובע כתוב "חמור".
תמונת מחזור משנת 1951 כיתה ג' בבית ספר בפריז. אני יושב למטה מימין.
מצרפת לישראל באנייה מולדת
היו עולים מהאונייה מהעיר מרסיי שם יש נמל גדול . מרסיי נמצאת בדרום צרפת לחופי הים התיכון במרחק כשמונה מאות קילומטר מפאריס. את הדרך עשינו במכונית של סבא כשהוא ואמא שלי נוהגים. ביקרנו בכל מיני מקומות מעניינים בצרפת ובמרסיי נפרדנו מסבא. עלינו על אוניה בשם "מולדת" והגענו אחרי שבוע הפלגה לנמל חיפה.
בחיפה חיכה לנו הדוד הנרי ונסענו במונית  לנהריה. אני זוכר, כשיצאתי מהמונית היה ריח חזק של העץ אלת המסטיק. זה היה הריח הראשון של ארץ ישראל שנחרט לי בראש. עד היום כשאני מריח את הריח הזה אני נזכר ברגע הזה שירדתי מהמונית בנהריה. חצי שנה גרנו בנהריה אחר כך עברנו לדירה קטנה בקריית ביאליק. שם הלכתי לבית ספר "ביאליק".
בשנת 1954 נסענו לג'יבוטי שבאפריקה ושם למדתי כמה חודשים בבית ספר צרפתי. בג'יבוטי, שהייתה בשליטת צרפת שנקראה סומליה הצרפתית, התייחסו ללבנים כמו למלכים ולאמא שלי היה משרת סומלי בשם עוסמן שהיה עוזר לה בבישול ובניקיון. קיבלנו בית גדול ומרווח עם גינה ענקית. אבא שלי עבד בבית מטבחיים והוא לקח אותי כמה פעמים לראות איך שוחטים את הפרות ואיך הוא בודק אם הבשר בריא למאכל.
יום אחד אבי הביא לי צב ענק והוא טייל בחצר. הוא היה כל כך כבד וגדול שרק המשרת היה מסוגל להרים אותו. מדי פעם הייתי רוכב עליו. אחרי זה אבא שלי הביא לי קוף שהיה כל כך צעקן והוא שרט והשתולל על העצים שהיה בלתי נסבל. התפטרנו ממנו מהר מאוד. מזג האויר שם היה חם מאוד ולח מאוד ולא ירד גשם בכלל. היינו גרים לחוף האוקיינוס ההודי ושם היה גאות ושפל שלמעלה מקילומטר. כשהיה שפל אחי ואני היינו אוספים צדפים ענקיים. 
אחרי כעשרה חודשים חזרנו ארצה דרך צרפת. ביקרנו את המשפחה שעזבנו שלוש שנים קודם. כשחזרנו ארצה בשנת 1955 נולד אחי עופר. כמה חודשים לאחר מכן עברנו לגור בירושלים, שם למדתי בבית ספר "בדרום" כיתה ו' ו – ז'. בירושלים חגגתי בר מצווה בבית הכנסת "אוהל רבקה ".

יש לי תמונה שבה אני יושב במרכז.  בשני צידיי יושבים דוד ודודה של אמא חווה לוצקי ובעלה ,אחי זאב יושב על דודה חווה, בצד שמאל למטה גברת אלברשטיין, חברה של אמא, מעליה הילדה חווה אלברשטיין, מר אלברשטיין הוא הגבוה ביותר, לידו חבר שלי יורם, אבא שלי עומד במרכז ובצד ימין למעלה צבי לוצקי.

אחרי כשנתיים בירושלים עברנו לרמלה. שם נכנסתי לכיתה ח' וגמרתי בית ספר יסודי. המשכתי ללמוד בבית ספר תיכון ברמלה . בחופשות של התיכון הצטרף לגדנ"ע אוויר. שם בנינו טיסנים, הייתי גם מדריך בנייה של טיסנים. בגיל 16 בחופשת קיץ יצאתי לקורס דאייה בדאונים בשדה תעופה בעין שמר ליד חדרה . שנה לאחר מכן יצאתי לקורס טייס  ושם הטסנו פייפרים בשדה תעופה בכפר סירקין. אהבתי מאוד את הקורסים האלה ואת כל הנושא הטכני מסביב. אז בגיל 16 הטסתי דאון  ובגיל 17 הטסתי פייפר, הרבה שנים לפני שהוצאתי רשיון נהיגה בגיל עשרים ושתיים. 

התגיסתי לחיל האוויר. למדתי שנה בבית ספר טכני של חיל האוויר. שם למדתי אלקטרוניקה ומכשירנות מטוסים . בצבא שירתתי בטייסת בתל נוף כטכנאי של אלקטרוניקה למטוסים. אחרי הצבא עבדתי בכל מיני עבודות ועבדתי כדייל באל על וטסתי הרבה ברחבי העולם.

אחרי הפרק של אל על הצטרפתי לחבר שהלך לעבוד באילת . המשכורות היו טובות מאוד שם, אך העבודה הייתה קשה . אבי לחץ עליי שאמשיך ללמוד ונירשמתי לאוניברסיטה בירושליים ולמדתי מדעי המדינה. שם הכרתי את מלכה (מלי) מרכוס, שנהייתה אישתי ואם בנותי. גרנו כזוג צעיר בגיבעתיים ושם נולדו בנותינו גלית, אורנה ושירלי. לאחר מכן עברנו לגור ברעננה .

משפחתה של אישתי הציעה לי להצטרף איתם לענף היהלומים. בשנת 1971 נכנסתי לבורסת היהלומים ובשנת 1975 התקבלתי כחבר בבורסה. עד היום אני עדיין עובד שם. 

בשנות השלושים לחיי חזרתי לתחביב הדאייה. בשבתות הייתי נוסע לטוס בדאונים והתמדי עד גיל חמישים. בין לבין אהבתי מאוד לטייל בארץ ובחלק גדול של טיולי לקחתי את משפחתי הצעירה וזה היה כיף גדול ביחד.

תכנית הקשר הרב דורי 
סבא צבי פרי מספר את סיפורו לנכדיו התאומים טל ונגה

סיפורו של סבא צבי פרי תועד בשלושה חלקים:

 

חלק א –  מפריז לרעננה – ילדותו של סבא צבי

 

חלק ב – מגרמניה לרמלה – סיפורה של סבתא רבתא

 

חלק ג – מקרקוב לרמלה – המשפחה של סבא רבא

 

תשע"ו

מילון

גטו
טו (בעבר רווח הכתיב גיטו מאיטלקית: ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: ghetto), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה.

ציטוטים

”העמידו אותי על כיסא בליל הסדר ושרתי "מה נישתנה" בקול חזק וצלול וכולם התלהבו“