מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מפי סבא – על העלייה מתימן

אני עם סבא ציון וסבתא אריאלה
סבי עם הוריו בתימן

יהודים עלו מתימן לארץ ישראל כל הזמן. אבל בשנת 1924 בא המופתי של ירושלים והסית את המלך שלא ירשה ליהודים לעלות לארץ ישראל. סבא שלי וסבתא שלי וארבעת ילדיהם הצליחו להתגנב ועלו לארץ בשנת 1935. סבא ציון מספר:  הוריי נותרו בצנעא (בירת תימן) כדי שלא ירגישו המוסלמים שהמשפחה ברחה. קראו לי ציון כי משאת נפשם של הוריי היתה לזכות גם הם לעלות לירושלים. אני התחלתי ללמוד לקרוא ולכתוב כבר בגיל 3. למדנו כל היום, מבוקר עד ערב. לא היינו משחקים – רק לומדים. על כן בגיל שלוש שנים וחצי כבר ידעתי לעלות לתורה ולקרוא בה.

 

בשנת 1944 התיר המלך ליהודים לעזוב את תימן בתנאי שאת ביתם ואת רכושם הנשאר יתנו למלך. בסוף חג החנוכה תש"ד 1944 עזבנו את צנעא, אנו ויהודים רבים מכל רחבי תימן. להוותנו, כשהגענו לנקודת הגבול נאסר עלינו לעבור והצטווינו לחזור לתימן. אבל לא היה לאן לחזור כי אין לנו בית או רכוש. אחרי דין ודברים עם שומרי הגבול הצלחנו לעבור לשטח שבין עדן (שהייתה מושבה בריטית וממנה עולים דרך ים סוף לישראל) לתימן. נותרנו שם, במדבר שאין בו עץ או צמח, רק חולות נודדים. שם נשארנו  מחכים לרישיון (סרטיפיקט) מטעם הממשלה הבריטית לעלות לארץ. החיים בשממה היו קשים מאוד ורבים חלו ומתו. שני ניסיונות ניסו הוריי לעבור ולהגיע לעדן. בראשונה התגנבנו דרך בית קולנוע של החיילים הבריטים שהיה על הגבול – אבל נתפסנו והוחזרנו למדבר. בפעם השנית הצלחנו והגענו בלילה חשוך לעיירה שמעבר לגבול, שם קיווינו למצוא מחסה אצל יהודים. מקום אחד היה מואר וצעדנו אליו. התברר שזאת הייתה משטרה. בבושת פנים החזרנו שוב לשממה.

 

בסוף קיבלנו אישור עלייה עם כל המחנה. הסיעו אותנו לנמל של עדן שם חיכינו לאנייה שתשיט אותנו לארץ ישראל. אבל מסיבה לא ידועה לנו האנייה שטה בלעדינו ואנו נאלצנו לחזור בפחי נפש. אחרי חודש בושרנו כי יש לנו רשות לעלות. העלונו על אניית בהמות, 300 נפש, אנייה שאין בה חדרים, רק סיפון ובטן אנייה. כל הנוסעים חלו במחלת ים והקיאו את נשמתם. היה זה חג השבועות שהיינו על הים. ביום השלישי ראינו שהמלחים מלאי פחד, לבשו חגורות הצלה והלבישו גם אותנו. כששאלנו אותם מה הפחד הזה ענו כי כאן מקום מסוכן מאוד וכאן טבעו פרעה וחילו.

לאחר שבעה ימי שיט הגענו לנמל פורט סעיד שבמצרים. משם הוסענו לעתלית, למחנה הסגר. אחרי שבוע שולחנו לחופשי וזכינו אחרי כששה חודשי נדודים להגיע לירושלים ולהתחבר עם כל המשפחה.

מילון

צנעא
בירת תימן

סרטיפיקט
רישיון עליה

עדן
מושבה בריטית בקצה ים סוף

להוותנו
לצערנו

ציטוטים

”קראו לי ציון כי משאת נפשם של הוריי היתה לזכות לעלות לירושלים“

”בגיל שלוש וחצי כבר ידעתי לקרוא בתורה!“