מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מפולין עד אורוגוואי וישראל

הנכד ליאור ביחד עם סבא שלמה
סבא שלמה בילדותו באורוגואי
שורשיי התחילו עוד בפולין...

סבא שלי שלא זכיתי להכיר אותו, נקרא שמחה ליברמן. הוא גר בפולין בסוף המאה ה- 19, תחילת המאה ה- 20, בעיירה בשם רווה-רוסקה, שנמצאת כיום באוקראינה.

העיירה רווה רוסקה הייתה כמו רוב העיירות הקטנות שבהם גרו היהודים בתקופה הזאת. לא הייתה שם מערכת ביוב ולא מערכת אספקת מי שתייה, וכמובן שלא היה חשמל, מכוניות, טלפונים, טלוויזיה וגם לא רדיו. שפת הדיבור בין התושבים היהודים בעיירה הייתה יידיש, והעברית הייתה לשון הקודש שאסור היה להשתמש בה לשווא.

סבי שמחה, התחתן עם איטה ונולדו להם ארבעה ילדים, בן ושלוש בנות. הבן הבכור אברהם, היה אבי, שנולד בשנת 1906. אחת מאחיותיו, נעמי, עליה אספר בהמשך, הגיעה לארץ לקיבוץ דגניה ישירות מפולין.

לאבי, אברהם היה שם חיבה ביידיש 'אברומצ'ה', שם שנותר לו לכל החיים. בילדותו הוא הלך במקום לבית ספר ל"חדר" בו הילדים למדו תורה. שיטת לימוד התורה הייתה שכל שבוע  לומדים פרשה שתורגמה ליידיש וחלקים מסוימים לומדים בעל פה. בשלבים מאוחרים יותר כשנזכר בתקופה זאת הוא היה אומר שהתרגום של התורה ליידיש היה חלק בלתי נפרד מהתורה עצמה. כשהם קראו את התורה ואת הברכות הם השתמשו בניב האשכנזי של השפה העברית. ניב שכעת לא בשימוש בשפת היום יום.

בעיירה היו גרים בתנאי עוני, המשפחה של סבי, שמחה גרה בקומה העליונה בביתו של למל אחיו הגדול. לקראת שבת,כשהתרחצו הם חיממו מים בתנור עץ ואותם שפכו לתוך גיגית מפח ששימשה את כולם. התרחצו לפי הסדר: קודם האב ואחר כך הילדים באותם המים.

שמחה היה עוזר לאחיו למכור בירה שאותה הם הביאו מוורשה.

כשאבי התבגר הוא הבין שלא יהיה לו עתיד בתנאי העוני של העיירה, ובנוסף הפולנים לא היו ידידותיים במיוחד אל היהודים ואפשר לומר ששנאו אותם. כדי להכין את אבי לחיים אחרים שלחו אותו ללמוד לתקן שעונים, אבל הוא לא הצליח בתחום זה. לאחר מכן שלחו אותו לוורשה ללמוד הנהלת חשבונות בבית ספר שהקים הברון רוטשילד עבור היהודים. חשוב לציין שבתקופה זו בפולין לא אפשרו ליהודים להיכנס באופן חופשי לבתי ספר מקצועיים או לאוניברסיטאות, אלא במספר מאוד מוגבל (Numerus Clausus). בעקבות כך הקים ומימן רוטשילד בתי ספר מיוחדים עבור היהודים בלבד.

לאור המצב הזה החליטו ההורים לשלוח את אבי ואת אחותו הצעירה בתיה לאורוגואי שבדרום אמריקה. כדי לקנות להם כרטיס להפלגה היו צריכים לחסוך מהמעט שהיה להם ואף להיעזר באחיו של סבי. זהו הסיפור של "היהודי הנודד" בתקופת הגלות, כאשר היה מצב קשה במדינה שבה הם חיו הם היו נודדים ועוברים למדינה אחרת.

אבי אברומצ'ה מתחיל חיים חדשים באורוגואי.

אבי נפרד מהוריו בגיל 21בשנת 1927,כאשר ידע בליבו שהוא לו יראה אותם עוד לעולם. הוא עלה לאוניה עם מנוע קיטור והגיע לעיר מונטבידאו, בירת אורוגואי יחד עם אחותו בת ה-17 שעליה היה אחראי. לשם הוא הגיע מבלי לדעת את השפה המדוברת (ספרדית)וכמעט ללא כסף. הוא נעזר בדודה לייצ'ה (לאה) שהייתה כבר שם.

הוא קנה סל קש, מילא אותו בסחורה ויצא למכור את הסחורה בכל מיני חוות ומקומות מרוחקים מעיר הבירה, בה הוא התיישב. בעקבות סחיבת הסל הוא כפף את גבו, ועם השנים נוצרה לו גיבנת.

פעם אחת בערב שבת יצא עם הסל למכירות ונזכר שבאותה עת בטח אביו יושב עם אמו ויתר המשפחה סביב השולחן ואוכלים מרק, ומזמרים שירים של שבת. תוך כדי מחשבות הוא התיישב על הרצפה והתחיל לבכות בכי מר. עוברי אורח שראו אותו ריחמו עליו והתחילו לתת לו נדבות, דבר ששבר אותו. הוא קם ואמר לכולם, "אל תתנו נדבות אני לא זקוק להם", והתחיל לחלק מתנות לכולם ממה שהיה לו בסל.

אבי גיבש תכנית פעולה והתחיל לחסוך, כדי להקים עסק רווחי יותר .אחת התכניות שבאו בחשבון היה להקים בית מלאכה למזוודות. היותו לא היה בעל מקצוע, הוא גייס שותף שמכיר את העבודה ועבד באותה עת אצל מישהו אחר. השותף העתידי מסר לו רשימה של ציוד חומרי גלם הנחוצים לעבודה. כשגייס את הסכום הנדרש של 50 דולר אמריקאים, שבאותה תקופה היה נחשב סכום כסף, קנה את הציוד ואת החומרים. לצערו בינתיים השותף התחרט ולא רצה להצטרף לעסק. מה לעשות??!  אבי לא ויתר והתחיל לתכנן בעצמו את הקמת בית המלאכה. הוא התמקם באחד המקומות העניים  בעיר קרוב למרכז, שכונה שבה התגוררו פושעים רבים, כייסים, וכדומה. גייס עובדים והתחיל לעבוד. המזוודות שייצר כללו שלד מעץ קל שעליו היה מקפל קרטון תוך יצירה קופסאות במידות הנדרשות. על הקרטון הדביק נייר צבעוני, חיזק את הפינות כדי למנוע שבירות, בנוסף בקצוות הקרטון שם פח דק מכופף גם לחיזוק, הוסיף ידיות אלמנטים קפיציים לסגירה והנה מזוודה מוכנה לתפארת. הוא הכין סטים בגדלים שונים, כך שמזוודות קטנות נכנסות לתוך מזוודות גדולות יותר והתחיל למכור לקהל הרחב וגם בסיטונאות לחנויות בכול אורוגוואי. עם הזמן הוא הצליח להכין דגמים שונים של מזוודות, תיקים מעור, חגורות, ארנקים ופריטים נוספים. בהמשך לחנות גדולה יותר באותה סביבה.

ההורים שלי בחנות

בתקופה זאת קר ולאבי כמה סיפורים מצחיקים שאחד מהם אתעד כאן. לקרת חג המולד באורוגוואי היה מנהג לייצר בובה על שם יהודה, התלמיד שבגד בישו, ולשרוף אותה ברחוב. את הבובה היו ממלאים קפצונים וחומרים נוספים שהיו גורמים ל"חגיגה" של ממש. אבל המשטרה החליטה לאסור חגיגות כאלה בגלל החשש להיווצרות שרפות . כשהגיע לילה נאסף קהל רב סביב הבובה, והתחילו לחגוג גדולים כקטנים. אבי שעבר שם במקרה ולא ידע על מה מדובר התחיל להתקרב כדי לראות ולהתרשם מקרוב. לאחר כמה דקות של מדורה עם אש של ממש הגיעה המשטרה וכולם ברחו. רק אחד נשאר שם, אבי שלא הבין עדיין מה כל ההמולה. ברור שהשוטרים לקחו אותו אל תחנת המשטרה וניסו להאשימו על הדלקת בובה של יהודה, עד ששמו לב עם מי יש להם עסק. הוא נאסר שלוש פעמים כל פעם מסיבה מצחיקה אחרת.

נישואי הוריי

בשנת 1937 התחתן אבי עם לאה אמי, שהגיעה מפולין באותן הנסיבות כמו שלו, ומעיירה קרובה יחסית לשלו.

ההורים שלי

הקהילה היהודית באורוגוואי התחילה לגדול לכמה אלפים כאשר רוב היהודים התיישבו בעיר הבירה מונטבידאו. היהודים הגיעו לאורוגואי מכל אירופה ובעיקר מרוסיה, פולין, הונגריה, גרמניה וטורקיה. כל קהילה כזאת הקימה בית כנסת משלה, ובאופן הדרגתי הוקמו במונטבידאו, מוסדות יהודים ששירתו את הקהילה כולה, כולל בתי ספר, ישיבות ללימוד תורה, וועדות פוליטיות המשתייכות לתנועה הציונית, ומוסדות נוספים.

אבי במפלגה יחד עם שגריר ישראל

אבי הצטרף לתנועה של פועלי ציון ישראל. בתמונה הוא נראה עם שגריר ישראל באורוגוואי.

בשנת 1938 נולד אליעזר (לואיס), אחי הגדול, הבן הראשון של הורי שהביא שמחה רבה לזוג.

באותה תקופה התחילה מלחמת העולם השנייה וחדשות מאד לא טובות החלו להגיע. אבי שמר על התכתבות פחות או יותר סדירה עם הוריו. בהתחשב במגבלות הקשות של הדואר של אז, אני מניח שהיה מדובר על כשניים עד ארבעה מכתבים בשנה. המכתבים האחרונים שקיבל היו מאד קשים עד שהמכתבים פסקו להגיע. הגרמנים הרגו את משפחתו שנותרה בפולין. שמחה סבו, איטה סבתו ובתם עמליה נרצחו במחנה השמדה.

בסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 אני נולדתי.

בשנת 1950 אורוגוואי זכתה בגביע העולם בכדורגל והפכה מפורסמת בכל העולם. המצב הכלכלי היה טוב, והיהודים עשו עסקים טובים. הקהילה היהודית שם הגיעה לכחמישים אלף איש. אבי המשיך עם הפעילות הפוליטית למען ישראל. הוא לא היה איש עסקים מפולפל, והתייחס לבית המלאכה שלו כמקור לפרנסה היום יומית שלו בלבד ולא כבסיס לעסקים גדולים. הוא היה אומר "האוצר שלי הוא לא הכסף, האוצר האמיתי שלי הם ילדי שאני גאה בהם".

הוא הקדיש הרבה זמן למשפחה ודאג שהילדים שלו ימשיכו בדרך של ערכים יהודיים. כל יום שישי בערב היה עורך טקס קבלת שבת. כל המשפחה הייתה נפגשת, ולאור שני הנרות היה מקדש. לאחר מכן הייתה מתקיימת סעודה חגיגית עם תפריט עשיר. היה אסור לפספס את הטקס הזה.

בערך בשנת 1960 אבי זכה בחלום חייו, הוא נבחר על ידי המפלגה להיות הנציג שלה לקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים.

 אבי בקונגרס היהודי

הוא הגיע לארץ ונפגש עם אחותו נעמי שהתגוררה בקיבוץ דגניה א' יותר משלושים שנה אחרי שנפרד ממנה. זאת הייתה חוויה גדולה מאד בשבילו.

אבי בביקורו בקיבוץ דגניה יחד עם אחותו והנכדים שלה.

ישראל, הבן של נעמי מספר שאבי היה משווה את המציאות עם הדמיון והציפיות מארץ הקודש. שהראו לו את הר תבור הוא אמר שזה לא יכול להיות, בתורה כתוב שמדובר על הר גדול, אותם הדברים על נהר הירדן שבקושי זרמו בו מים, זה לא יכול להיות בתורה כתוב אחרת. בכל אופן אבי חזר לאורוגוואי מלא חוויות, עם אהבה גדולה לארץ ישראל שגם העביר לכל הסובבים אותו.

ילדותי

נולדתי במונטבידאו, בירת אורוגואי, בשנת 1945. כשהייתי ילד גרתי עם הורי ואחי הגדול בדירה בת שלושה חדרים באזור המרכז המיושן של העיר. בשעות הבוקר הלכתי לבית ספר יהודי ואחר הצהריים הלכתי לבית הספר השכונתי. בית הספר השכונתי היה בית ספר ללימודים כלליים כמו: חשבון, היסטוריה וספרדית ובבית הספר היהודי למדתי יידיש, מסורת יהודית ולמדנו תורה בעברית.

 אני בתור ילד

מגיל ארבע הלכתי לגן היהודי בו למדתי יידיש, רק בגיל חמש הלכתי לגן שדיברו בו בספרדית. ביום הראשון ללימודים בגן שהיה בבית הספר הספרדי, הגננת שאלה מי יודע לשיר, ואני הצבעתי ושרתי שיר ביידיש. הגננת בהתחלה לא ידעה בדיוק מה לעשות, זה היה מצב מביך, אבל אחר כך הפסיקה אותי, אמרה תודה רבה ושלחה אותי לשבת.

בבית ספר הייתי תלמיד מצטיין וקיבלתי תמיד את הציונים הגבוהים ביותר. לתלמידים המצטיינים היו נותנים לשאת את דגל אורוגוואי באירועים  חגיגיים ואת התפקיד הזה אני קיבלתי.

אני בבית הספר השכונתי

בגיל עשר התחלתי ללכת לתנועת נוער יהודית בשם "איחוד הבונים". שם היינו נפגשים בסופי שבוע בקבוצות והיו מחנכים אותנו לאהבת ארץ ישראל תוך שימת דגש על התנועה החלוצית שמטרתה הייתה לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ. בראש התנועה עמד שליח מיוחד מישראל. אחרי שהייתי חניך התחלתי להדריך בשכבות הצעירות יותר, ולאחר מכן הפכתי למזכיר התנועה.

בסיום הלימודים בבית הספר היסודי למדנו בחטיבת ביניים במשך ארבע שנים. במקביל לחטיבה למדתי תורה בישיבת הרב קוק על ידי הרב בורשטיין. במסגרת זאת למדתי להתפלל, ספרי החומש, התנ"ך, וגם קצת מישנה ותלמוד בבלי. את ההכנה לבר מצווה עשיתי במסגרת לימודי בישיבה. מסיבת הבר מצווה הייתה בבניין הישיבה ואני נשאתי דרשה ביידיש שהכינו לי מראש.

אחרי ארבע שנים של לימוד בחטיבת הביניים היה צריך לעבור ללימודי בגרות למשך שנתיים. בחרתי ללמוד במגמת הנדסה. הלימודים התאפיינו בכך שבסוף השנה היה צריך לעבור מבחנים קשים. המשכתי להצטיין בלימודים ועברתי את כל המבחנים ללא קושי רב, היה די נדיר שתלמיד עובר את כל הבחינות בניסיון הראשון.

בגיל 18 ה"תנועה" ביקשה ממני לעלות לארץ, אבל דחיתי את העלייה כי החלטתי לסיים את הלימודים באורוגואי, שם הלימודים והאוניברסיטה היו בחינם.

בתנועה הכרתי את עדה, אשתי, והפכנו לחברים כשהיא הייתה בת 15 ואני הייתי בגיל 18. מאז לא נפרדנו מעולם, ועברנו את כל דרך חיינו יחד.

 אשתי עדה בצעירותה

כשהייתי צעיר נסעתי כל קיץ לעיר נופש הנמצאת במרחק של כ- 100 ק"מ מעיר הבירה. שם ביליתי עם קבוצה של בחורים ובחורות יהודיים בגילי. הלכנו לים, לשחק כדורסל, לרכב על סוסים, לטיולי אופניים, טיפסנו על ההרים שבסביבה ונהנינו מאד. אני זוכר את התקופה הזאת כאחת הטובות בחיי.

כדי לקבל תואר מהנדס באורוגואי היה צריך ללמוד שש שנים ולעבור מבחנים לא פשוטים כל שנה. הצטיינתי גם באוניברסיטה בה עברתי מעל שלושים מבחנים יחסית קשים מבלי להיכשל באף אחד מהם. הדרך לתואר הייתה קשה והייתי צריך להתאמץ וללמוד הרבה. בממוצע זה לקח לתלמידים כעשר שנים להגיע לסוף הדרך. אני סיימתי את הלימודים וקיבלתי את התואר בשש שנים.

לפני שסיימתי את הלימודים לימדתי פיסיקה, בחטיבה וגם במכינה לאוניברסיטה. קצת לפני סוף הלימודים וקבלת התואר המהנדס קיבלתי את התואר מורה לפיסיקה במכרז בו השתתפו כאלף מועמדים, ובסה"כ התקבלו רק ארבעה.

הכיתה ואני במכינה

נישואיי

בשנת 1970, התחתנתי עם עדה. החתונה כללה שני שלבים, חתונה אזרחית אצל שופטת מקומית, וחתונה דתית אצל רבי בבית הכנסת של הקהילה יהודית. לאחר מכן כל המוזמנים הלכו לסלון בו נערכה המסיבה עם תזמורת וריקודים עד מאוחר בלילה. מנהגים קצת שונים מאלה המקובלים בארץ.

 עדה ואני בחתונה

בירח הדבש נסענו לברזיל וביקרנו בערים SAN PABLO -ו RIO DE JANEIRO. זה היה חלום בשבילנו שאף פעם כמעט ולא טסנו ולא יצאנו מהמדינה.

עדה עבדה במשרד של יצוא ויבוא ואני לימדתי פיסיקה במשך הבוקר ועבדתי במשרד הנדסה אחרי הצהריים. בערבים היינו יוצאים לטייל, לקולנוע, נפגשנו עם חברים ונהנינו מאד.

בהמשך לפעילותינו בתנועת הנוער החלטנו שזה הזמן הנכון לעלות לארץ, כי רצינו שהילדים שלנו ייוולדו בישראל, שזאת המולדת הטבעית של עמנו, שילמדו היסטוריה יהודית ולא של עם אחר. זאת הייתה החלטה מאד עקרונית וחשובה שקיבלנו. נרשמנו בתנועת עלייה, שם קיבלנו מידע על סידורי הקליטה בארץ ובה פגשנו אנשים נוספים שהתכוננו לעלייה ויחד בררנו כמה שיותר פרטים על הארץ. בתקופה זאת הטיסות היו מאד יקרות ואנחנו לא ביקרנו בארץ לפני העלייה, לכן היינו צריכים להכין את עצמינו היטב כדי שלא נסבול מהרבה חבלי קליטה.

למשל המחיר של הדירות בארץ היה גבוה בהרבה מהמחיר באורווגואי באותה תקופה. אנחנו מכרנו את הדירה שלנו ב- 4000 דולר אמריקאים כאשר דירה בארץ עלתה פי כמה. בכל זאת לא נרתענו ודבקנו בעקשנות בהחלטה לעלות לארץ. הציעו לנו לא למכור את הדירה, לנסוע ולבדוק אם אחרי תקופה אפשר יהיה לקבל על הדירה מחיר יותר טוב. החלטנו לא לעשות זאת כדי לא להשאיר שום פתח חזרה מההחלטה שקיבלנו ושלא תהיה כל אפשרות שנרד מהארץ.

בקרב היהודים באורוגואי היה מקובל לחשוב שמי שעולה ארצה הוא אחד שנכשל והחליט לפתוח דף חדש בארץ. אחת הדודות של עדה שאלה אותנו, למה החלטתם לעלות? הרי לכם אין בעיות כלל, אתם במצב טוב כאן. היינו צריכים להסביר לה קצת על הציונות.

התחלנו בהכנות, מכרנו את הדירה, הרהיטים, וכמעט כל מה שהיה לנו, פרט לדברים שיכולנו לקחת אתנו. ארזנו מה שאפשר ושלחנו לארץ. הסוכנות היהודית דאגה לסדר את הכרטיסים לעולים לארץ בדרך כלל באנייה. ביקשנו להתקבל למעון לאקדמאים בחיפה לתקופה של שישה חודשים כדי ללמוד עברית ולהתכונן להמשך החיים שלנו בארץ.

למדנו עברית בעצמנו והצלחנו לסיים את הספר" חמש מאות מילים" ובמשך ההפלגה ניסינו ללמוד את הספר "אלף מילים".

 יום שישי אחרון לפני הנסיעה לארץ בבית של ההורים.

הדבר הקשה ביותר בשבילינו היה להיפרד מהמשפחה. חשבנו שלא נוכל להתראות יותר. ארוחת הערב אחרונה לפני הנסיעה הייתה קשה במיוחד. היום כשאני מסתכל על התמונה אני רואה כמה עצובים היינו כולם כשרגע הפרידה הגיע. לא יכולנו שלא לבכות. כאשר האנייה התחילה להתרחק מהנמל, נראה היה לנו שלא נוכל להחזיק מעמד מרוב געגועים. עדה בכתה במשך מספר ימים עד הנמל הקרוב בברזיל. אז דרשתי ממנה שלא לבכות יותר ולהתגבר, זה לא היה פשוט.

     אשתי ואני בטיול באירופה בדרך לארץ

ירדנו מהאנייה בנמל ליסבון בפורטוגל ועשינו טיול קצר באירופה, דרך ספרד, צרפת, שוויץ ואיטליה. נסענו ברכבות והתגוררנו במלונות זולים כאשר הקפדנו לא להוציא יותר מ-5 דולר ליום כל אחד.

את הדרך מרומא לארץ עשינו בטיסה עד לנמל התעופה בלוד (היום בן גוריון). שמעון בן דודי המתין לנו במקום ולקח אותנו עד למעון האקדמיים בחיפה.

כאן התחיל מבחינתנו מרוץ כנגד הזמן כדי ללמוד את השפה, לסדר לנו דירה, להשיג עבודה מתאימה, וכל הנחוץ כדי להקים משפחה בארץ. קבענו לעצמינו ללמוד לא פחות מחמישים מילים ביום. לא בזבזנו רגע, אפילו בנסיעות באוטובוסים, כשנסענו לבקר את הדודים, לקחנו רשימות של מילים ושאלנו אחד את השני את פירושם.

לאחר תקופה של כשלושה חדשים של לימודי שפה התחלנו לדאוג לעבודה. מהר מאד שמנו לב שלא נוכל להישאר בחיפה כי רוב רובם של הצעות העבודה למהנדסים היו בתל אביב, דבר שלא השאיר לנו ברירה. אני השגתי עבודה במשרד תכנון מוכר של תכנון קונסטרוקציות בשם "מילר שנבל" והתחלתי לעבוד. נסעתי כול יום מוקדם בבוקר ברכבת וחזרתי בערב. בשלב מסוים עדה הצטרפה אלי כאשר השיגה עבודה במשרד ליבוא ויצוא. ואז התחלנו לדאוג לדירה.

בעזרת הסוכנות היהודית יכולנו לשכור דירה בת שלושה חדרים בפרדס כץ, בעיר בני ברק. לשם עברנו כעבור חמישה חדשים לאחר הגעתנו לארץ.

לאחר פרק זמן שלא היו לנו כמעט רהיטים פרט למיטות, הצלחנו לרהט את הבית כולל מכשיר טלוויזיה בשחור לבן. היינו מוכנים לילדה הראשונה שהגיעה אלינו בשמחה, זאת הייתה ניבה.

עדה ואני היינו נוסעים כל יום לעבודה ומשאירים את ניבה אצל המטפלת ולאחר העבודה היינו אוספים אותה הביתה. המצב הכלכלי שלנו לא היה כל כך טוב אבל על ניבה לא חסכנו.  אני זוכר שהייתי נוסע לשוק הכרמל בתל אביב לקנות את התפוחים הכי יפים לניבה. בעבודה הציעו לי תפקיד חדש בפרס עבור פרויקט גדול שם, בתנאים כלכליים טובים מאוד אבל סירבתי בגלל רצוני הגדול להישאר בארץ.

החינוך בבתי הספר ובגנים בשכונה שגרנו בה לא היו טובים במיוחד, ולכן החלטנו לקנות דירה בכפר סבא. הדירה הייתה בת שלושה חדרים ובעורף של בניין חדש. כדי לכסות את התשלום עבור הדירה היינו צריכים להוציא משכנתא גדולה ולקבל הלוואות מהעבודה של עדה ושלי.

לאחר זמן מה , הציעו לי להצטרף לפרויקט אחר בדרום אמריקה, ליתר דיוק בסנטה קרוז שבבוליביה למשך שנה. הפיתוי היה גדול, הן מבחינה כספית והן באפשרות לחזור ולראות את המשפחה ואת ההורים שלי. בסופו של דבר הסכמתי להצעה זאת. לאחר שגרנו במשך מספר חודשים בדירה בכפר סבא עברנו לבוליביה בשנת 1975, אבל לפני זה נסענו לבקר את המשפחה באורוגואי. לניבה חגגנו יום הולדת ראשון עם המשפחה בחגיגה גדולה ובשמחה רבה.

התנאים בסנטה קרוז היו פרימיטיביים מאוד. אנחנו גרנו בשכונה של עשירים ובה החברה שבה עבדתי שכרה לנו בתים. אספקת החלב הייתה כל בוקר על ידי חלבן שהביא אותו בדליים והיה שופך את החלב לתוך בקבוקים שהיינו מביאים לו.

השנה הראשונה נגמרה והחברה לאחר ההצלחה בפרויקט הראשון קיבלה פרויקט נוסף והתבקשנו להישאר לשנתיים נוספות. התבססנו בסנטה קרוז בתנאים טובים יותר והחלטנו שהגיע הזמן להביא ילד נוסף. עדה נכנסה להריון ובתקופה הזאת לא ידעו להגיד אם ייוולד ילד או ילדה. היו התלבטויות רבות האם להביא מוהל או האם לנסוע לאורוגואי בזמן הלידה. לבסוף הוחלט שהתינוק ייולד בבוליביה, ואמנם כך קרה. בבית חולים הפרטי של סנטה קרוז נולדה לנו תינוקת יפיפייה שקראנו לה יפעת (אמא של ליאור), הבוליביאנית של המשפחה.

  יפעת ועדה בבוליביה

אנחנו המשכנו בחיים שלנו שם וגם התחלנו ליהנות מהמקום שהתפתח. נפתחו סופרמרקטים, בתי קולנוע, בתי מסחר וקנטרי קלאב. היו לנו משרתים אינדיאנים מקומיים שדאגו לנו לאוכל, לניקיון ולגינה. הילדות התפתחו וניבה הלכה לגן הצרפתי בעיר. שנגמר הפרויקט הציעו לי להישאר עוד שנה כמנהל סניף החברה, הצעה שהסכמתי לה. הכוונה להישאר שם לבצע עבודות קטנות עד שיגיע פרויקט חדש וגדול. בסוף הפרויקט עשינו טיול מולדת שבמסגרתו קנינו דירה בארץ.

בשלב מסוים החלטנו להרהר ולחשוב מתי אנחנו נחזור סופית לארץ. אם לא נקבל החלטה מהירה אז נתרגל לתנאים במקום ונישאר בדרום אמריקה. החלטנו שצריכים לחזור כמה שיותר מהר ואחרי חצי שנה מבלי להמתין לסוף החוזה של החברה חזרנו לארץ כאשר קודם ביקרנו שוב אצל המשפחה באורוגואי.

במהלך הביקור אצל המשפחה באורוגואי עשינו טיול בעיר קיט ושכרנו בית. כשנגמר הטיול, ארזנו וחזרנו לעיר ויפעת התחילה לבכות בנסיעה. כששאלנו אותה מה הסיבה לבכי היא אמרה לנו בעצב שעכשיו אין לנו יותר בית.

חזרנו לארץ בשנת 1979 לדירה הישנה שלנו בכפר סבא כי הדירה החדשה שקנינו לא הייתה מוכנה. הילדות הלכו לגן התחילו לדבר בעברית. בעבודה שלי הודיעו לי שבגלל משבר שנוצר עם המהפכה באירן הם לא יכולים לקבל אותי בחזרה לעבודה.

לאחר הפיטורים פנה אלי מהנדס שעבדתי אתו בחברה, כדי להקים חברה חדשה. בתוכניות שלי הייתה הכוונה להקים חברה אבל חשבתי שבזמן הזה ולאחר 4 שנים בבוליביה אף אחד כבר לא מכיר אותי בארץ ואתקשה להשיג עבודה. בכל זאת החלטנו להקים את חברת "ג.א.ש."- הנדסת בניין וגשרים בע"מ. החברה הזאת גם קיימת עד עצם היום הזה.

בתקופה זאת בגיל 36 התגייסתי לצבא. עשיתי חודש של טירונות (שלב ב') ומיד לאחר מכן חודש נוסף בקורס צנחנים.

לאחר שהתבססנו החלטנו שהגיעה הזמן לילד שלישי. עדה הייתה בחודש התשיעי של ההיריון שעברנו לרעננה לבניין שעדיין לא היה גמור לגמרי. אנחנו היינו בקומה שישית ולא הייתה עדיין מעלית. עמית נולד כשגרנו בדירה החדשה. בברית המילה הדוד שלי יצחק ביטנר מדגניה היה הסנדק וכך השלמנו את המשפחה בת שלושה ילדים.

הזוית האישית

שלמה: הפרויקט הזה גרם לנו להבין את הקשר הקיים בינינו עם ההיסטוריה של כלל העם. מהיהודי הנודד, במקרה שלנו שהתיישב במזרח אירופה, לאחר מכן עבר לאמריקה עד שהגיע לארץ המובטחת, או במקרים אחרים מצפון אמריקה או מתימן עד ישראל. פה אנחנו נמצאים ולכולם קשר אהבה לארץ הזאת ובוודאי גם לנכדים הנחמדים שלנו שהיה להם הזכות להיוולד כאן.

ליאור: הייתה לי חוויה קסומה, שבמהלכה הכרתי והתחברתי אל שורשי. הייתה לי לזכות להשתתף בפרויקט עם סבא ושנבלה, נהנה ונצחק ביחד.

מילון

הברון דה רוטשילד
הברון דה רוטשילד- (אדמונד ג'יימס דה רוטשילד) נולד ב19 באוגוסט 1845 ומת ב 2 בנובמבר 1934. רוטשילד היה נדבן ציוני שתמך בהקמת היישוב היהודי בתקופת העלייה הראשונה. רוטשילד נודע בכינויים רבים כגון "הנדיב הידוע " ו"אבי היישוב" מפני שתרם רבות להקמתם של יישובים כמו פתח תקווה, ראשון לציון, זיכרון יעקב ועוד...

גלות
גלות- גלות היא היעדרותו של עם ישראל מארץ ישראל שנחשבת למולדתו ההיסטורית. על פי האמונה הדתית הגלות היא העונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהיו. גם כיום רוב יהודי העולם חיים בגולה.

פועלי ציון
פועלי ציון- פועלי ציון הייתה מפלגה ציונית שהוקמה בשנת 1900.  מפלגת פועלי ציון הייתה הבורג המרכזי של הציונות הסוציאליסטית בארץ ומנהיגיה המשיכו למפלגות נוספות עד הקמת המדינה ואחריה.

הקונגרס הציוני
הקונגרס הציוני- הקונגרס הציוני הוא כינוס פומבי של מנהיגי היהדות הציונית ממדינות שונות והוא היה נחבש למוסד העליון מבחינת חקיקת חוקים של ההסתדרות הציונית העולמית. מהקונגרס הראשון ועד החמישי התכנס הקונגרס מידי שנה אבל לאחר מכן מידי שנתיים. הקונגרס הראשון התכנס בבאזל בהנהגתו של בנימין זאב הרצל.

ציטוטים

”"האוצר שלי הוא לא הכסף, האוצר האמתי שלי הוא הילדים, שאני גאה בהם" (אברומצ'ה)“