מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מפולין סיביר ובסוף לישראל

שרון ושרה בתכנית הקשר הרב דורי
העיר שדליץ שבפולין
סיפורה של שרה רוזנפלד
מלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ועיר הולדתי "שדליץ" הופצצה על ידי הצבא הגרמני. הורי עזבו את הבית, לקחו אותי וברחו לכפרים.
לאחר כמה זמן, הצבא הרוסי כבש את שטח הכפרים ומשם הוגלינו לסיביר ושהינו שם כפליטי מלחמה כשנתיים. החיים שם היו קשים ומכבידים מאוד, סבלנו מרעב ומקור ביערות-עד, שלא היו מיושבים באדם מעולם ודובים לבנים דפקו בלילות על חלונות הצריפים שבנו הפליטים שהגיעו למקום.
שהינו שם כשנתיים ומשם עברנו לקזחסטן והתחלתי ללמוד בכיתה א' בשפה הפולנית ולאחר מכן גם סיימתי את כיתה ב'.
גמר מלחמת העולם
בשנת 1945- כאשר נגמרה מלחמת העולם השנייה- הורשנו לעזוב את רוסיה ולחזור לארץ הולדתי, לפולין. הנסיעה הייתה ארוכה וכואבת, ברכבות משא כששה שבועות בתנאים מאוד קשים.
הגענו לפולין לעיר "ורוצלב" שננטשה על ידי הגרמנים אחרי המלחמה.
קיבלנו דירה בחצר גדולה ולאחר זמן מה ירו לנו בחלונות הבית, פולנים אנטישמים שהיו בקשרים עם הגרמנים ולא סבלו את היהודים שחזרו לפולין. דבר זה היה מאוד מבהיל, מכיוון שקרה לאחר המלחמה.
אחרי מקרה זה הוריי פנו לקהילה היהודית שקמה לאחר המלחמה וטיפלה בפליטים היהודים. אנשי הקהילה היהודית קישרו בין הוריי ובין שליחי הארץ שהגיעו לפולין לעזור בעליית הפליטים לארץ.
הוריי החליטו לעשות עלייה לארץ שהייתה מאוד לא קלה. עברנו גבולות בלילות קרים ובשלגים כי העלייה הייתה בלתי לגאלית שלא אושרה על ידי הארצות שעברנו בהן כגון: יוגוסלביה, וצ'כיה.
הגענו לאוסטריה לעיר בשם "וולס" ושיכנו אותנו עם כל הפליטים במחנה של הג'וינט. שהינו שם שלוש שנים. לאחר זמן מה, הגיעו למחנה שליחי הארץ שארגנו בית ספר עברי ושם המשכתי בלימודיי מכיתה ג' עד ה' בשפה העברית שהייתה מאוד מאוד קשה לאחר לימודיי בפולנית.
סוף סוף – ישראל
ב-1948 קמה מדינת ישראל. שליחי הארץ ארגנו חגיגה לכבוד עצמאות המדינה וצעדה חגיגית, הייתה שמחה רבה והתרגשנו מאוד לקראת העלייה לארץ משלנו. 

באותה שנה החלה עלייתנו לארץ, שעוקבה בחודש ימים במחנה נוסף בעיר בשם "טרני" באיטליה ולאחר כחודש העבירו אותנו לעיר נמל בשם "בארי" ועלינו לאנייה בשם "העצמאות".

בזמן שהפלגנו באנייה מלאו לי 12 שנה.

לאחר ארבעה ימים שהפלגנו באנייה הגענו לחוף נמל חיפה.

הועברנו במשאיות למחנה עלייה שהאנגלים נטשו אותו וקראו למחנה "סנט-לוקס" – שער העלייה.

שם שהינו שלושה שבועות מכיוון שאבדו לנו המזוודות וחיכינו שימצאו אותן, לאחר שקיבלנו את המזוודות שלנו עברנו משער העלייה למעברה בנתניה ליד שכונה ששמה עין-התכלת.

בנתניה למדתי בבית ספר של זרם העובדים ושם סיימתי את כיתה ו'.

נשארנו שם כ-18 חודשים ועברנו לשיכון ליד תל אביב ששמו הדר-יוסף שעוד לא היה קשור לחשמל והשתמשנו במנורות נפט כדי להאיר.

בשנת 1951 נרשמתי לבית ספר "אלחריזי" בתל ברוך כי לא הייתה כיתה ז' בהדר יוסף, שמה סיימתי גם את כיתה ח'. המשכתי את לימודיי בתיכון בתל אביב בו סיימתי את לימודיי. 

צה"ל הגיע

בשנת 1954 התגייסתי לצה"ל ושרתתי שנתיים במטה חיל-הנדסה.

בשנת 1956 השתחררתי מצה"ל ויצאתי לעבודה במחלקת החינוך בתור פקידה של עיריית תל אביב.

אחרי שנתיים עברתי לעבוד בוועד הפועל של ההסתדרות.

החיים החדשים

 

בשנת 1967 נישאתי ליהושע רוזנפלד ומאז אני גברת רוזנפלד.

 

ליהושע היה ילד מנישואיו הראשונים בשם דובי שנולד לי מהלב. שאותו אני מאוד אוהבת.

 

בשנת 1968 נולד בני הבכור בועז ובשנת 1970 נולדה בתי רותי אמה של שרון נכדתי.

 

כאשר רותי בתי הייתה בת 3 חודשים עברנו מתל אביב לגבעתיים ושם נשארנו 38 שנה.

 

עוד כשהיינו בגבעתיים נולדו לנו שבעה נכדים וביניהם יובל ושרון.

 

בשנת 2008 עברנו לצהלה ושם אנו חיים עד היום.

 

כיום יובל אחרי בר מצווה ושרון אחרי בת מצווה, שניהם מצטיינים בלימודיהם, בהתנהגותם וביחסם החם והאוהב לסבא יהושע ולסבתא שורה.

 

מילון

ג'וינט
ארגון צדקה שמסייע ליהודים

ציטוטים

”הצבא הרוסי כבש את שטח הכפרים ומשם הוגלינו לסיביר ושהינו שם כפליטי מלחמה כשנתיים.“