מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מפולין לאמריקה ולבית אל

בקי פינסקי ומלאכי גואטה
משפחתי, שחלקה נספתה בשואה
סיפורה של בקי רבקה פינסקי

קוראים לי בקי פינסקי, או בשמי המלא, רבקה פייגה, לבית משפחת זייפמן, על שם שתי סבתותיי שנספו בשואה, יטה רבקה זייפמן ופייגה נחה שפרן, הי"ד. נולדתי בארה"ב בשנת תשי"א 1951 למניינם. הוריי, אברהם געצל זייפמן ז"ל ושרה לבית שפרן ז"ל היו מפולין, ועברו את כל השואה, מתחילתה ועד סופה, אבי היה אחד מעשרה ילדים, ורק הוא ובן אחיו שרדו. אמי הייתה אחת מתוך 8 אחים, ושלושה שרדו.

משפחת שפרן, אימא שלי שלישית מימין. יושבת באמצע, סבתא פייגה נחה, הי"ד, שאני קרויה גם על שמה. כולם נרצחו ע"י הנאצים חוץ מאמי, אחות אחת ואח אחד.

הוריי התחתנו בקנדה בבית של בת דודה שהיגרה לשם לפני השואה. בחתונתה, אמי סרבה ללבוש שמלת כלה כי טענה שגם היא וגם בעלה יתומים ולכן, אחרי כל מה שהם עברו לא הרגישה כי מתאים לה להתחתן לבושה בשמלת כלה. רק באותו הבוקר של החתונה, יצאה לקניות ורכשה בגדים יפים לחתונה.

אמי בשמלה פשוטה בחתונתה

כשאני התחתנתי, קנו לי פמוטי כסף,  אבל כשהוריי התחתנו הם לא יכלו לרכוש פמוטי כסף וגם לא היה מי שיקנה להם, אז הם קנו פשוטים, מנירוסטה.פמוטים אלו הן מזכרת מהוריי, ועל אף פשטותם הם משמעותיים וחשובים לי, הם מונחים אצלי בבית, צמוד לפמוטי הכסף שלי.

פמוטי הכסף של הוריי

נולדתי בבית חולים רמב"ם בניו יורק. בשכונה הראשונה גרתי עם הרבה ניצולי שואה.

אבי עבד כספר ואיפינו אותו תכונות של חריצות, דייקנות, וניקיון, הוא היה פדנט (מטוקטק), מפנק ואוהב מאוד. אמי היתה עקרת בית היא הייתה בשלנית מעולה, כל מה שהגיע לידיה, היא ידעה להפוך לטוב, היא הייתה תופרת ובעיקר מפנקת ללא הרף.

בילדותי אהבתי לשחק פאנצ'בול, מונופול, ג'קס. קראתי הרבה ספרים בצעירותי וכך גם היום. בית הספר הראשון שלמדתי בו היה בית יעקב בניו יורק. אח"כ בכתה ה', עברתי לישיבה רמב"ם. בתיכון למדתי באולפנא של ישיבה אוניברסיטה. בכל המוסדות הללו, למדתי תורה וגם עברית.

בצעירותי, הייתי חברה ואחר כך גם מדריכה בתנועת בני עקיבא. כשהייתי בשביעית, פרצה מלחמת ששת הימים.  בדרכי לאולפנא, כשנסעתי בתחבורה ציבורית בניו יורק, ביום רביעי, שמעתי ברדיו מבזק חדשות: "ירושלים העתיקה בידי חיילי צבא ההגנה לישראל!". התחלתי לצרוח ולחבק את חברותיי שהיו איתי. היה שם גוי ששאל אותי מה קרה? עניתי לו שירושלים העתיקה בידיים יהודיות. הוא רצה לברך אותי בעברית, אז אמר לי "מזל טוב מזל טוב" במבטא אמריקאי.

ההתיישבות בבית אל

בשנת תש"ל התחתנתי עם יהודה שלמה פינסקי. נולדו לנו 4 ילדים באמריקה ואז עלינו ארצה ופה, ברוך ה',  נולד לנו עוד בן. בהתחלה גרנו במרכז הקליטה במבשרת ירושלים. משם עברנו לדירה ברמות, בשנת תשמ"ב עברנו לישובינו האהוב והיקר, בית אל.

עוד כשהיינו במרכז הקליטה, היו כמה עולים אחרים שהצהירו שבאו "לנסות" איך זה לחיות בארץ. לצערי, כמעט כל אלה שבאו לניסיון, בסוף, חזרו לארץ מולדתם. אנחנו עלינו תוך החלטה נחושה שארץ ישראל היא מקומינו,  ואין דרך חזרה. אנחנו נעשה הכל כדי שעלייתנו תהיה מוצלחת. אין אופציה אחרת. חשוב לציין שלא באנו ארצה מתוך שום מצוקה, החיים שלנו בארה"ב היו טובים. בעלי היה רב קהילה אהוב ומכובד, היה לנו בית גדול ויפה.  אף פעם לא סבלנו מאנטישמיות. עלינו ארצה פשוט, כי ארץ ישראל היא של העם היהודי, ואם אנחנו זכינו לחיות בדור כזה, דור שבו יש לנו מדינה וכל יהודי בעולם יכול להגיע לארץ ישראל, אז זאת מקומנו. במיוחד כדור שני לשורדי השואה, עם כל מה שמשפחתי עברה, זוהי זכותי ואף חובתי לבנות בית נאמן בישראל, בכל המובנים.

גם כשבחרנו להצטרף להתיישבות בבית אל, באנו עם אותה נחישות חיובית. התחלנו לבנות את בית הקבע שלנו עוד לפני שעלינו ליישוב. חברים שלנו חשבו שהשתגענו! איך התחלנו לבנות לפני שאנחנו מכירים היטב את היישוב? ולמה בחרנו יישוב עם כל כך מעט אמריקאים? תשובותינו היו:

א.  אם היינו רוצים לגור בסביבה אמריקאית, יכולנו להישאר באמריקה!

ב. מה יקרה אם לא נסתדר בבית אל? התשובה הייתה חד משמעית: אז כן נסתדר!

אני מרגישה ששתי הדוגמאות הללו ממחישות שכאשר בן אדם מחליט שהוא רוצה ללכת בכיוון מסויים והוא גם מחליט שהוא יצליח, אז ה' מצליח את דרכו. מיותר לציין שמדובר במחשבות ומעשים טובים.

יהודה עבד בתפקידים שונים בחינוך, בפיקוח ובהובלת מינהל במשרד החינוך. הוא גם שימש כסגן ראש מועצת בנימין. אני עבדתי כגננת בבית אל במשך 15 שנה, ואח"כ כמפקחת על גני ילדים בבנימין ובית אל, וחלק מהזמן גם במעלה אדומים, במשך 16 שנה.

יצאנו לפנסיה לפני כחמש שנים.

יש לנו, ברוך ה',  עד כה,  26 נכדים, חלקם בפסגות, חלקם ברמת גן, ברמת הגולן ובירוחם. כל ילדינו עובדים ומתנדבים במישרות המשרתות את עם ישראל; בניהול, חינוך, רפואה וטיפול.

ההחלטות שלנו לעלות ארצה בכלל ולבית אל בפרט היו מבין ההחלטות הכי משמעותיות בחיינו.

סיפור עץ התאנה

כשקיבלנו את המגרש לבניה בבית אל, שמחנו לגלות שיש שם עץ תאנה. ביקשנו מהקבלן שינחה את הפועלים שלו לשמור על העץ למרות שהוא נמצא באתר בנייה.

יום אחד, באנו, אימא שלי, (ניצולת השואה), ואני לבדוק מה מתקדם בבנייה. גילינו שעץ התאנה שרוף כולו! אני נורא כעסתי, צעקתי. איך שורפים עץ?! אימא שלי שמרה על קור רוח, הזיזה כל מיני סלעים ואבנים וגילתה ענף אחד שלא נשרף! היא לא התייאשה. אמרה: "בקי, נשאר ענף אחד, אוד מוצל מהאש!" ממש כמוה! פינינו מקום לענף הזה לנשום ולצמוח, ואכן, צמח עץ שלם.

הסוף טוב, הכל טוב? זה לא הסוף. היה חורף מאוד קשה כאן בבית אל, עם שלגים, וחלק מהעץ נשבר. חששנו שהעץ לא ישרוד את השבר הזה. אבל, הוא שוב צמח.

בשנה אחרת, היתה סערה, ושוב, העץ ניזוק קשות. היינו צריכים לגזום אותו לגמרי, זאת אומרת, הגזע כבר היה לגמרי שטוח עם האדמה ושוב צמח העץ! ומה עם פירותיו של עץ התאנה שלנו? ובכן, כל שנה, התאנים היו נושרות כשהם עדיין בוסר. לא יכולנו להנות מהפירות. עד…

שבערב שנת שמיטה, לפני 4 שמיטות, הבן הבכור שלי שיחק עם אחיו הקטן, והרים אותו גבוה גבוה מתחת לעץ.  פתאום… נטף חלב תאנים על ראשו של הבן הקטן! לא רק שהעץ שרד, אלא סופסוף גם הניב פירות מתוקים!

כל כמה זמן קורה משהו קטן לעץ שלנו, אבל הוא תמיד מתאושש. לפני כחמש שנים, נשבר צד אחד שלו, ומה שנוצר מהשבר הזה הוא מין ספסל קטן, מקום בגזע הענק לנכד קטן לשבת וליהנות מצלו הרחב של התאנה שלנו.

עץ התאנה – על גזעו מעין ספסל קטן

הזוית האישית

בקי: מאוד שמחתי להכיר את "הבנים שלי", מלאכי, אלישיב ומשה אהרון. נהניתי לספר להם ויותר מזה, ראיתי שהם ממש מתעניינים בסיפורים. אני מרגישה שהקשר בינינו ע"יהסיפורים משמעותי. תודה רבה, ילדים מקסימים!

מלאכי אלישיב ומשה אהרון: אנחנו נהנו מאד לעבוד עם הוותיקה שלנו בקי וללמוד על חייה ועל עלייתה לארץ, אנחנו מרגישים קשורים אליה ולסיפור שלה, תודה רבה לך בקי. בנוסף אנו מודים על ההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי. המפגשים היו משמעותיים בעיננו.

מילון

אוד מוצל מאש
גזיר עץ הנשאר מן השרפה, ובנמשל כינוי לפליט או לניצול. בתקופתינו לרוב, משמש ביטוי זה לניצולי השואה.

ציטוטים

”בן אדם המחליט שהוא רוצה ללכת בכיוון מסויים ומחליט שהוא יצליח, ה' מצליח את דרכו. “