מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מעשור בצריף לבית מאושר

אני וסבתי לצד פרוייקט בית ספרי שבצעתי
סבתי ביום אירוסיה, גיל 19
תקציר קורות חייה של סבתא תקווה

ילדות

נולדתי בשנת 1938 למשפחה חמה ואוהבת בעלת 7 ילדים. הורי קראו לי בשם 'תקווה', על שם סבתא מצד אבא שלי. גרנו בשכונה שקטה ונעימה בשם "תחתקה". השכנים היו ערבים ויהודים, אך בכל זאת הצלחנו להסתדר נפלא והיינו חברים מאוד טובים. רמת הניקיון והסדר בשכונה הייתה מאוד גבוהה, והאנשים שם היו אנשים טובים ונחמדים מאוד. בנוסף, גרנו גם ממש קרוב לבית ספר הנקרא  "אל ניץ", וליד בית כנסת בשם "טוק". הייתי בת הזקונים, לכן נתנו לי בעיקר פינוקים מיוחדים. בכל זאת נשמר יחס שווה בין האחים. לאחר 4 שנים של חום ואהבה, נכנסתי לגן ילדים ולאחר מכן – לבית הספר היסודי עד כיתה ג' (עד שעליתי לארץ, והמשכתי ללמוד בכיתה ד').

עליה

עליתי מעיראק לארץ בשנת 1950, בגיל 9- 10 עם משפחתי המצומצמת. כאשר הגענו לארץ, שמחים ומרוצים, נישקנו את אדמת הקודש – ארץ ישראל, וממש 'עפנו משמחה'. למרות כל הקשיים והתקלות שהתלוו לעלייה – לא ידענו עברית, עדיין לא היה לנו בית, אלא צריף מפח שגרנו בו 10 שנים (משנת 1950- עד שנת 1960) שלא לא כלל מים, חשמל או שירותים-בכל זאת שמחנו מאוד להיות בארצנו הקדושה. רצינו להגיע למדינת ישראל – אל המולדת, כמו שאדם רוצה חמצן.

בגרות

לאחר ההתאקלמות, המשכתי ללמוד בכיתה ד' עד ח'. לאחר מכן, רציתי ללמוד תפירה. למדתי בקורס לתפירה 4 שנים, עד שהגעתי להישגים של תופרת מקצועית וקיבלתי תעודת מומחית לתפירה רגילה, לתפירת דוגמאות (אופן תפירה קשה ומדויק מאוד) ולתפירה סלונית (כמו תפירה מחויטת)- ונהפכתי לתופרת מקצועית (עד היום).

הקמת משפחה

בשנת 1964 התחתנתי עם בעלי, רחמים שמו. ולאחר 4 שנים נולדו לנו 4 ילדים (במהלך שש שנים): ענת (1968), לימור, אמא של רון (1971), סיגל (1973), אברהם (1974). האווירה בבית הייתה נעימה, חמה ואוהבת. אני לא זוכרת שום ריב! כל בוקר הייתי מעירה את הילדים מחדש בשמחה, כל ילד וילדה היינו מגדלים בחום ובאהבה והיינו אוכלים ומשוחחים ביחד כל בוקר, צהריים וערב. לפי דעתי, הזמן המשפחתי שהיה הכי כיף בשבוע כולו, היה בשבת בבוקר: היינו מתחילים את היום בארוחה משובחת עם קידוש ויין. הארוחה כללה: ביצה חומה, חציל מטוגן, סלט ערבי וכמובן- פיתות עירקיות. לאחר הארוחה המפנקת, היינו יושבים ביחד בסלון ושותים כוס תה (צ'אי מח'דר- תה עלים עם הל) עם קעקע-מעין לחם בעבודת יד.

עבודה

המשכתי בעבודתי הרגילה, הנעימה והכיפית: תפירה. תפרתי ועבדתי בבית חרושת לתפירה (של חברת- "קוברה") עד שנת 1998. לאחר מכן פרשתי מהמפעל, אבל המשכתי לתקן בגדים ולתפור בבית למשפחתי ולשכונה עד היום הזה.

הזוית האישית

נהנינו מאוד מהשתתפותנו בתכנית "הקשר הרב דורי", למדנו הרבה אחד על השני והתרגשנו ביחד ביום העיון החוויתי בבית התפוצות – היה כיף!

מילון

בן זקונים
הבן הצעיר ביותר במשפחה.

פיתה עיראקית
סוג של לאפה

ציטוטים

”"רצינו להגיע למדינת ישראל - אל המולדת, כמו שאדם רוצה חמצן"“