מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מעיר מולדתי קרמאנשאה עד ישראל

קבלת אות בבית הנשיא
אמיר בגיל 17
החיים במעברה ותרומתי לארץ ישראל

הימים הם ימי החורף המושלגים של חודש דצמבר 1951. שיירה של 16 אוטובוסים אשר יצאה מטהרן למסע בן שבועיים של תלאות, שלגים וקור עז ללא מזון מתאים מורידה את מטענה האנושי בנמל  ארזרום שבתורכיה. כ-500 עולים ובתוכם משפחתי צועדים בכבדות לכיוון אניית "ירושלים" העוגנת בנמל. בנמל חיפה בתאריך 10.2.1952 אנחנו  פוגשים לראשונה בישראלים המדברים בשפת הקודש. אבי ואנשים נוספים משתחווים ומנשקים את אדמת הקודש  וכבר זוכים בחיטוי הדי די טי המפורסם.

שער העלייה 

דרומית לחיפה הוקם מחנה מעבר לקליטת אלפי עולים. משפחתי מובלת לאוהל בו נמצאים עולים ממדינות ושפות שונות, מהומה מכל פינה ולכל אדם מיטה ועליה משטח עץ. בארוחת צהריים זכינו ללחם וריבה נוזלית ללא צלחות. במעטפת נייר שהיה ברשותי מזגנו את הריבה אך המעטפה נקרעה וכל לבושי מכוסה ריבה. לאחר שהייה בת שבוע ימים בתנאים המחרידים הובלנו בלילה חשוך במשאיות צפונה לבלתי נודע. 

החיים במעברה 

בגשם העז והחושך המפחיד נצטווינו  לרדת והובלנו לצריפים בודדים, הבנויים מפחונים בגודל 10מ"ר, עם מיטות ברזל ומשטח עץ לכל משפחה וללא שום ציוד נוסף. למחרת עינינו רואות והלב אינו מאמין, נמצאים אי שם בגבעת טרשים ללא מים, שירותים, חשמל ומקלחת. הרחק מהצריף שירותים  ציבוריים ושולחן עם ברזים. צרכנייה שנפתחת  פעמיים בשבוע, צריף מעץ המשמש לשכת עבודה וכן חדר לטיפול בילדים. בשביל טיפולים רפואיים חייבים להגיע לעיר נהריה, מרחק נסיעה של חצי שעה.

שם המעברה "כברי " בגליל המערבי בסמוך לקיבוץ כברי נכלל ביישובי מ.א. געתון. כשמונים צריפים מפוזרים בשטח. התושבים הם יוצאי איראן, כורדיסטן, עיראק, ואשכנזי אחד שהוא מנהל המעברה. תעסוקת התושבים: עבודת בנייה, חקלאות, גאולת קרקעות ומשתלה בקיבוצים ובמושבים הסמוכים. חוסר העבודה גרם לדמורליזציה, מריבות וחוסר פרנסה בקרב התושבים. היו בממוצע עשרה ימי עבודה לראש המשפחה. אנשים הסתובבו בשטח המעברה ללא מעש ואף ללא תכלית לחיים ולפעמים בשיא של אפטיות וייאוש. צרכנייה: כאשר פתוחה אין לקנות דברים כרצונך כי הכל מחולק לפי "קופונים" שהוקצבו לכל משפחה ע"י השלטונות,  כגון ביצה אחת לשבוע, בשר מספר גרמים בשבוע, אורז לבישול אין, יש רק אורז "בן גוריון"העשוי מקמח, פרט לתפוזים בקופונים  אין שום פירות. הרגשנו את משמעות הצנע. להלן סיפור קצר לפשר ה"צנע".

הבאנו מאיראן גרעיני ירקות לזריעה כגון  גרעיני מלפפונים. אחי זרע בשטח מצומצם של אדמה בין אבני הסלע שהייתה בסמוך לצריפו זרעי מלפפונים ובמזל זרע אחד נקלט ועליו גדל מלפפון אחד. בכל יום ליטפנו את הפרי עד שגדל לגודלו הטבעי. בליל שבת אחד התאספנו כל המשפחה ישובים על אבני הסלע ואחי קוטף את המלפפון בהדרת כבוד רב והוא מחלק את המלפפון בעונג ובשירה ומחלק מלפפון אחד לארבע עשר הנוכחים והטעם ממש גן-עדן. 

תרבות: היות ובעירי קרמאנשאה עסקתי בארגון ה"חלוץ" וידעתי במקצת עברית התחברתי עם נציג המועצה ובעזרתו  ארגנו עם עוד כמה חברים קבוצת תרבות של מפגשים, משחקים ואף תאטרון. בשפה פרסית את חגי ישראל חגגנו כמצוות אבותינו לפי דרישתנו מהמועצה האזורית. מציאות עגומה: חלפו חודשים ואין שינויים. הדבר גרם להעצמת ייאוש, מריבות במשפחות והיעלמות הציונות והתקוות. משפחות לא מעטות מצאו את דרכם חזרה לאירן או מצאו מזלם אצל קרוביהן בערים ובמושבות. הורי ואחי החליטו לעזוב את הארץ – החלטה אשר התנגדתי אליה, למרות שהבנתי את מצוקתם. לא פעם בלילות התעוררתי מהבכי של אימא  והייתי מודע היטב לדאגותיהם של הורי. נעזרתי בנציג המועצה נגד ההחלטה ולבקשתי נפגש עם משפחתי וסידר את העברתנו לגבעת אולגה שבחדרה ואף סודרו לנו מקומות עבודה. ייתכן וזאת היה גם הודות לפנקס האדום שהשתייכתי למקורו. וכך לאחר שהות של שנתיים במעברה עברנו לגור בבתים אנושיים.

ב-1954התגייסתי לצבא, המשכתי בשירות קבע, עליתי בדרגות פיקוד עד דרגת סא"ל  ובשנת 1978 סיימתי 25 שנות שירות. במשך 22 שנים נוספות עבדתי במשרד הפנים בתפקידים בכירים בנושאי חירום. התנדבויות: משנת 1978 התנדבתי לארגון יוצאי אירן בישראל. במהלך השנים נבחרתי לממלא מקום יו"ר הארגון וכן שנים לא מעטות הייתי יו"ר הארגון בעיר פ"ת. גאוותי במשפחתי המאושרת לצידה של רעייתי כאשת חיל, אמא מסורה וסבתא אוהבת, עם ילדים  ונכדים מוצלחים; עם חמישה קצינים אשר תורמים עדיין לביטחון המדינה ובחלקם ביחידות מובחרות של צה"ל. מזה כעשר שנים אני יו"ר גמלאי צה"ל ["צוות"] בעירי ראש העין וכן חבר מועצת העירייה ובתקווה שאמשיך להתנדב ולתרום עוד, כל עוד כוחי במותני. 

מילון

קרמאנשאה
עיר באיראן

מעברת "כברי"
מעברה שהייתה בגליל המערבי בסמוך לקיבוץ "כברי"

ציטוטים

”עליית עולים לישראל, והתרומה שהעניקו לחברה ולמדינה“