מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מעושר במצרים לאושר בישראל

ביה"ס מעיינות חיה
.אופקים
אלה היו הרגעים הכי איומים בחיי.

פלורה לישע, נולדתי במצרים באלכסנדריה.

נולדתי בשנת 1933 אני בת יחידה להוריי, אבי נפטר כשהייתי תינוקת ולא הכרתי אותו. גרנו באלכסנדריה
ברחוב המלך פרוק. במצריים רוב היהודים היו עשירים מאד. הם עסקו במכירת זהב ובתכשיטים וכולם כבדו
אותם מאד. אנחנו גרנו בבית של ארבע קומות מפואר מאד. גם הבית- ספר שלנו היה מפואר מאוד.
אלכסנדריה הייתה עיר יפה ומפותחת היו בה הרבה בתי חולים, יהודי, איטלקי, צרפתי ומוסלמי ששירתו את
כל האוכלוסייה המגוונת. כשהייתי בת תשע בערך, הגרמניים נכנסו לגבול מצרים וכל היהודים שגרו
באלכסנדריה ברחו מפחד הגרמנים. לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה חזרו היהודים לאלכסנדריה.
בשנת 1948 לאחר קום המדינה, היה חג של המוסלמים אני זוכרת שבאמצע החג שלהם נשמע פיצוץ חזק
ולאחריו אזעקה. המוסלמים טענו שהיהודים עשו זאת ולכן  המוסלמים בקשו להשיב ליהודים והתחילו כל
הפוגרומים נגד היהודים, ההם הפציצו את רחובות של היהודים ביניהם הייתה גם סבתא שלי זיכרונה לברכה.
בשנת 1952 התחתנתי.
בשנת 1956 התחילו שוב מהומות. אני זוכרת, שיום אחד המוסלמים הגיעו לבתי הספר ולקחו את רשימות
התלמידים והמורים למוסלמים והאשימו את כולם בריגול. המוסלמים קראו גם לנו מרגלים, הם הכריחו את
היהודים לעזוב תוך שלושה ימים את מצרים.
לילה אחד נקשו על ביתנו יהודים והם שאלו אותי אם אמא שלי מסכימה שאני אעלה איתם לארץ ישראל.
שאלתי את אמי,  אך אמי סירבה היא לא הסכימה שאעלה לארץ ישראל, כי הייתי  בתה היחידה וגם לא היו לי
שום קרובי משפחה בישראל ופחדה שלא יהיה לי היכן להיות. לאחר ימים מלאי פחדים אמי אמרה שאין
ברירה וחייבים לעזוב את מצרים. התחלנו לארוז את המזוודות, כל אחד היה יכול לקחת אתו רק מזוודה אחת
ולכן היינו צריכים לארוז רק את הדברים הכי חשובים. רגעים אלו היו הרגעים הכי איומים בחיי. אני זוכרת, את
אמי שנראתה מפוחדת ודואגת. עד היום אני זוכרת את מראה הפנים של אמי וכשאני נזכרת בהם היום, אני
מרגישה כאילו זה קרה עכשיו. ארזנו מהר את החפצים ומיד יום לאחר מכן התחלנו ללכת לכיוון הנמל לאוניה.
יצאנו אמי, בעלי, אני ותינוק קטן. כשהתקרבנו לנמל ראינו הרבה משפחות מפוחדות.
עלינו לאוניה כשליבנו שבור ועצוב, והגענו לאיטליה, ומאיטליה המשכנו לכיוון ישראל, וכאן הביאו אותנו ישר
לאופקים.
"אופקים נוסדה ב-19 באפריל 1955‏, תושביה הראשונים היו עולים ממרוקו ותוניסיה. ראשיתה של אופקים כתחנת טרקטורים של מושבי מועצה אזורית מרחבים‏, שיועד להתרחב ולהיות "מרכז אזורי", שיכלול בין השאר
מרפאה, בית ספר אזורי, אמפיתיאטרון ותחנת של תנובה לקליטת תוצרת חקלאית. אלא שגל העלייה הביא לכך
ש-400 משפחות נשלחו לאופקים ושוכנו במעברה שנבנתה במהירות והכילה צריפים, פחונים ואזבסטונים."
באופקים המצב היה קשה אך למרות המצב הקשה למדנו להסתדר, שנים אלו היו שנים של אהבה
ודאגה אחד לשני היה פשוט אהבת ישראל בשלמותה. במוצאי שבת כשהיינו צריכים לעשות הבדלה התקבצו
לביתנו עוד כמה משפחות ויחד עשינו הבדלה על חצי כוס בירה, כי לא היה יין. כשהיינו מתיישבים לאכול כולם יחד,
הסתפקנו בביצה ולמרות שלא היה לנו בשר ועופות  היינו כל כך מאושרים כאילו יש לנו ארוחה לתפארת.
המפגשים והארוחות המשפחתיות היו חשובים לנו מאד. את הקניות בצרכנייה קנינו בתלושים, בתלושים אלו
קנינו לחם, חלב וביצים מוקצבים לכל נפש. כמובן שמכונת כביסה גם לא היה לנו וכיבסנו ביד, למרות זאת היה
לנו כיף וטוב. גם חשמל לא היה לנו, אחת לשבוע, היה עובר אדם שמצלצל בפעמון ומוכר נפט עבור הפתילייה.
טלפונים לא היו ובכדי להתקשר היינו צריכים ללכת לדואר, שם היה טלפון ציבורי יחיד.
בארץ חווינו הרבה מלחמות, מלחמת סיני, מלחמת ששת ימים ,יום הכיפורים, ומלחמת המפרץ, גם בעלי
גויס לצבא. בתקופה זו ילדתי עוד חמישה ילדים. ב"ה יש לי שיש ילדים מקסימים, נכדים ונינים מתוקים.

מילון

.אופקים
אופקים היא עיר במחוז הדרום בישראל, השוכנת 24 ק"מ צפונית-מערבית לבאר שבע. היא הוכרזה כעיר בשנת 1995.

ציטוטים

”.בארץ חווינו הרבה מלחמות, מלחמת סיני, מלחמת ששת ימים ,יום הכיפורים, ומלחמת המפרץ.“