מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מעגל החיים

סבתא חנה ואני רותם
סבתא בת שנתיים משחקת בחולות
לחיות ביחד באחדות

סבתא חנה

סבתא חנה (פרי) נולדה בפרס בעיר טהרן בתאריך 21/4/49. בגיל שנה היתה עליה מסיבית (גדולה מאד) למדינת ישראל, כינסו אותנו במחנות עולים ואז סבתא, אחיה יעקב והמשפחה שלה עלו למטוס וטסו למדינת ישראל. ובישראל הם גרו באוהלים במחנה מעבר "שער העלייה" – בעזור עתלית. זה היה בחורף, היה קר ושלג ירד לראשונה בישראל. לאחר תקופה עברנו לגור בפחונים (בתים קטנים שעשויים מי פח) ולאחר מכן עברנו לגור בדירת קבע בישוב קדימה בשרון עם חדר אחד ושרותים בחוץ.

תמונה סבתא חנה היום 2019

חוזרים אחורה בזמן

"נולדתי לאבי, בנימין ולאימא חורשיד ביום שני של פסח בפרס. אבא שלי הגיע לבית החולים עם מצות ומיד סילקו את אמא שלי ואותי אחרי הלידה –מאחר ואנחנו יהודים.

בגן הייתה תקופה שהחליפו לנו את השמות לשמות עיבריים. השם שניתן לי במקור היה פרי והמשמעות בפרסית של השם היא מלאך שומר. ואת השם הזה החליפו לי ל-חנה. בהתחלה לא התייחסתי להחלפת השם, אך בהמשך הבנתי את המשמעות של השם המקורי שלי, אבל כבר היה מאוחר לחזור לשם זה. בכיתה היינו 5 "חנות".

ילדות בגן

הגן היה מרוחק כ- 2 ק"מ מהבית ומסביב היו רק חולות. היה לי חבר, אבנר שהיינו הולכים ביחד יד ביד לגן. פעם אחת הגננת הענישה אותי והכניסה אותי כעונש לשרותים. אבנר הצליח לפתוח את הדלת ושנינו הצלחנו לברוח. חיפשו אותי ומצאו אחרי זמן רב. כשמלאו לי שלוש נולדה אחותי רחל ולאחר מכן אחי – שמואל ולבסוף אחי הקטן אסי-יצחק.

1950, העלייה לארץ מטהרן, מעברת שער-עליה

אני בתמונה בגיל 8 חודשים

1951, תמונה שנשלחה לקרובים שנשארו בטהרן עם פרי הארץ מקדימה

כולנו ישנו בחדר אחד ראש רגל.

בשנת 1956 החל "מבצע קדש" וחיילים רבים התאכסנו בקדימה בה גרנו. אנחנו כילדים היינו הולכים לראות אותם ולקבל מהם שוקולדים, לחם, מרק, סוכריות. זו היתה תקופת הצנע והיה מעט מאד אוכל והישתמשנו בתלושים וקיבלנו מזון לפי מספר הנפשות בבית. בתקופה זו ביישוב קדימה היו שני בתי ספר. בכיתה ד' איחדו אותנו עם בית הספר השני. אנחנו היינו בני עולים ובבית הספר השני היו בני הותיקים וקראו לזה אינטגרציה-שילוב תלמידים מי רקע שונה מי בחינה אתנית וסוציו-אקונומית.

1951, יחפה בחולות ליד הבית בקדימה

בית ספר היסודי בקדימה

הייתי ספורטאית מאד טובה וגם שרתי במקהלה. בתקופה זו אימי ואבי עבדו מאד קשה. שהייתי בוגרת יותר עזרתי להוריי במגוון מטלות כגון: להלביש את האחים שלי, להכין להם סנדוויצ'ים ולשלוח אותם לבית הספר. הייתי אלופה בקליעה למטרה, ובקפיצה לגובה.

כל חופש גדול היינו נוסעים לעזור לדודים שלנו ,שגרו במושב מסלול ליד אופקים, בבציר  ענבים ,קטיף עגבניות ומלפפונים. הנסיעה היתה ארוכה ומיגעת(קשה) .ואני ילדה בת 10 נוסעת באוטובוסים עם 4 אחיי למושב. הבציר היה חוויה בפני עצמה. השכמנו בשעה 3 לפנות בוקר כדי לבצור ענבים, עם כל המשפחות במושב. בסוף היום היינו מקבלים דלי מלא ענבים הביתה. הנסיעה היא חוויה שנמשכה כמעט כל חופש גדול.

בכיתה ד' הצטרפנו לתנועת "הנוער העובד והלומד" ויצאנו להמון טיולים, היכרנו את הארץ דרך הרגליים. אירוע מיוחד היה בי"א באדר, עליינו לתל חי ("פסל האריה השואג") ברגל בגשם זלעפות. נרטבנו מאד וישנו ברפת עם הפרות. בקיצור, חוויה לא נעימה.

במהלך השנים הדרכתי בתנועת "הנוער העובד והלומד"

כיתה ח'

היה סקר מבחן ארצי עם שאלות לא קלות וגם שאלות בידע כללי ולפי הציונים שלנו החליטו לאיזה בית ספר תיכון נלך. אירוע שובבי מאד יחד עם חבורה של בנים  ביום שישי בערב במקום לבלות בעונג שבת. "התלבשנו" על מקשת אבטיחים  פוצצנו כמעט את כל האבטיחים על הכביש ואכלנו את התוכן. כמובן שביום א' נענשנו בבית הספר.כי משהוא הלשין עלנו.

תחביבים: שירה (עד כיתה ח'), קריאת ספרים. סריגה והמון (מכיתה ד'). כשהייתי בת 9 הלכתי לעבוד בצרכניה. שקלתי סוכר, קמח, גבינה צהובה ועוד… וקיבלתי משכורת ובה קניתי את 12 כרכי התנ"ך "גורדון". כל פעם קניתי כרך אחד וגם שילמתי על שעורים פרטיים באנגלית.

בית ספר תיכון

למדתי בתיכון רופין, בית ספר אזורי, אליו הגיעו תלמידים מכל האזור, בהסעות. שם למדנו מקצועות כגון: גידול עופות, גדול ירקות  ועוד. עד כיתה י"ב לא היו ארועים מיוחדים.למדתי במגמה ביולוגית. בחינות הבגרות החלו עם פרוץ מלחמת ששת הימים.התותחים רעמו ואנחנו נבחנו. המורה לביולוגיה החליט תוך כדי הבחינה לצפר אותנו בארטיקים כדי להוריד את רמת החרדה. למזלנו, המלחמה הסתימה מהר. אז יצאנו כל אחד בהתנדבות לעזור במשקים מסביב. אני נשלחתי למושב סמוך לקטוף עגבניות וקשואים.החקלאי שהגענו אליו היה מגויס.

בית ספר תיכון רופין, כיתה ט' עם המורה לספרות, תמר, שנת 1964

בית ספר תיכון רופין, כיתה י"א 

כל הבנות על הדשא

בית-ספר לאחיות

בסוף מלחמת ששת הימים התקבלתי לבית ספר לאחיות בי"ח מאיר מחזור ד' המפגש עם המטופלים היה מלא עניין.להפגש עם מגוון רחב של מחלות,ללמוד, לטפל ולהבין את הקושי לעסוק במקצוע שתמיד שאפתי לעסוק בו.

סוף שנה שניה בבי"ס לאחיות במסיבת פורים הכרתי את בעלי דודו שחיזר אחרי זמן רב.יצאנו כשנתיים עם פרדות וחזרות.ולבסוף נישאנו בספטמבר 1971. בסוף לימודי עבדתי במחלקה פנימית ומשם עברתי לפתיחה של מחלקת טיפול נמרץ לב. ואז נולדה בתי הבכורה יפעת (אמו של רותם), ילדה מקסימה שקטה ונינוחה, עם עניים גדולות וירוקות. כמובן שעבדתי במחלקות נוספות, פתחתי קרירה ובמשך השנים נולדו ילדי שרון, דיקלה ומתן. בשנת 1991 לאחר נהול מחלקה, עברתי ללמד בבי"ס לאחיות במשך 15 שנה.

1970, סיום בית ספר לאחיות וקבלת הסמכה לאחות מוסמכת.

בית ספר לאחיות מאיר, שנה ראשונה בחצר בית הספר, שנת 1968

הקמת משפחה

בשנה הראשונה לנישואנו,גרנו בצופית אצל ההורים .על מיטת סוכנות, בקושי היה מקום לזוז. משם עברנו לגור בבית מושכר בכ"ס.במשך הזמן קבלנו אישור מהמועצה לבנות בית בשדה-ורבורג. דודו עסק בחקלאות, בגדול ת"א ופרדס. כמובן שאני הייתי עזר כנגו וכל שבת הייתי מצטרפת לנקש עשבים בשדה ת"א, וביום א' הייתי חוזרת למחלקה עם ידיים נפוחות ואדומות מניקוש סרפדים.

במשך השנים דודו גידל גידולים נוספים כגון: ענפים ירוקים, אבטיחים ועוד. כ-3 שנים לאחר נישואנו בנינו את בתנו בשדה-ורבורג בו אנו גרים עד היום. בתחילת בנית בתינו נולדה שרון. ילדה מקסימה שובבה חיכנית עם עניים כחולות. כיום היא אשת ברזל (טראטלוניסטית ועוסקת בתחום הספורט). בשנה האחרונה השתתפה בתחרות איש ברזל הכי קשה בעולם בנורווגיה, האישה היחידה מישראל שלקחה חלק בתחרות קשה ביותר ושמה: NORSEMEN.

דיקלה נולדה לאחר 4 שנים עם צליל מנדולינה בלב ילדה שמחה ומאושרת, כיום היא נשואה אם שני ילדים ועוסקת בקוסמטיקה.מתן נולד לאחר 7 שנים ילד מקסים שאחיותו אימצו אותו כתינוק שלהם. רחצו האכילו שיחקו ואפילו החליפו חתולים. כיום מתן נשוי אבא לשני ילדים.

25 בספטמבר 1971, חתונה עם דוד אלמגור (סבא דודו)

כיום

היום אנחנו משפחה גדולה סבא סבתא ילדים ונכדים לפני כ-25 שנה אירוע מכונן ששינה את כיוון המקצוע שלי הייתה לי בלט דיסק (פריצת דיסק) הייתי מרותקת למיטה מספר שבועות ודרך הרפואה המשלב רפלקסולוגיה ,ופלדנקרייז אחרי שטופלתי חזרתי לתפקד. הבטחתי לעצמי שאני אלך ללמוד אחת מהמקצועות הנ"ל. ומאז ועד היום פתחתי קליניקה לרפואה משלימה. למדתי הדרכתי קורסים ברפואה משלימה ועד היום ממשיכה לטפל. עיקר הטיפולים הם בנושאים של פוריות הריון ולידה, גם נושאים אחרים כמו: צוואר רגליים, גב בקיצור בעיות שלד ושרירים ועוד.

אנחנו מטליים הרבה בארץ ובעולם. כזוג וגם כמשפחה וחברים. "חורשים" את הארץ לאורכה ולרוחבה. ארוחות שישי הם חווית בפניי עצמה סבא דודו מקדש הנכדים עוזרים לסבא לברך ועל השולחן פרוסים מטעמים שכל אחד טרח להכין. וכמובן שכולם מחכים לקינוחים הכי טעימים שרותם אוהב.

ט"ו בשבט עץ הרימון

בבית שגדלתי בו – בקדימה, אבי גידל בוסתן שהכיל עצי פרי רבים, מנגו, אבוקדו, שזיפים, פרי הדר וגם עץ רימון. בפרס רימונים נחשבו לפרי מועדף. לכל עץ בבוסתן, הייתה גומה אני ואחי יעקב היינו אחראים על ההשקיה של העצים. העץ המועדף על שנינו היה הרימון. מרגע שהנצו הפרחים הינו סופרים את הפרחים שהצליחו לחנות וליצור פרי. ובגודל מסוים הינו עוטפים את הפרי בשקיות נייר, כדי להגן מפני מזיקים, כמו תולעים שפוגעות בפרי. מפה היינו סופרים שוב את מספר הפרות. לקראת חג הסוכות הפרות התחילו להבשיל. היינו מחלקים את העץ לשני חלקים ,כל אחד והחלק שלו. חלילה וחס שמשהו יקטוף רימון מהצד של האחר. הפרי היה חמוץ מתוק ומרענן. הכנו צלחת מיוחדת לקראת ט"ו בשבט ומסביב רימונים, תפוזים, ופרות יבשים.

העץ היה של שנינו. טיפחנו השקנו עדרנו וזבלנו. לצערי הרב אחי נהרג בתאונת רכבת בשנת 1978 השאיר אישה וארבע ילדים. והשאיר לי את עץ הרימון בודד ועצוב. במשך השנים, העץ עדיין הניב פרות, אני כבר לא הייתי בבית הורי. אחי ואני הינו חברים טובים. יצאנו יחד למסיבות ואני הייתי בת הזוג שלו לריקודים.

מאז העץ הלך וקמל, הוא לא קיבל תשומת לב שהייתה לו עד אז. זה סיפור על עץ הרימון שלנו.

לאחר נשואי בעלי שתל עץ רימון בחצר שלנו, הדומה בטיבו ובטעמו לעץ הרימון בבית הוריי. המשפחה שלי על ילדיי ונכדיי אוהבים מאד רימונים ואוכלים הרבה.

אהבת נעורים-אהבת בוסר

כתלמידה בכיתה ז' בבי"ס יסודי בישוב קדימה, התפתחו חברויות בין בנים לבנות. בכיתה אני יושבת בספסל לפני האחרון הוא מאחורי יושב בן חתיך אדמוני (גרי) יפה עניים ובישן. אבל יודע קצת רומנטיקה, מידי פעם מושך לי בצמה כדאי למשוך צומת לב, מידי פעם שולח מכתבים המוחבאים היטב בקלמר: בסוף המכתב הוא כתב "אל תראי זאת לאף אחד". אט אט אנחנו מגלים אחד את השני. לו יש אופנים הכי אופנתיים-אופני ספורט. הוא מציע לי מידי פעם לקחת אותי לרכיבה על "הרמה" (רמה-זה החלק הקדמי שמחבר בין הכיסא לכידון), כמובן שאני מסכימה. אנחנו לא אוחזים ידיים ולא מתקרבים, אבל הישיבה על הרמה מביאה לקירבה (אני מפרשת היום).

אמו שימשה כמזכירת בית הספר. היא מגלה כלפיי חיבה רבה או לעיתים מזמינה אותי אליהם הביתה. משפחה זו מאזינה למוזיקה קלאסית, שאליה לא נחשפתי עד אז. אני באה מתרבות אחרת-מזרחית. גרי לימד אותי להאזין למוזיקה קלאסית, מוצארט צ'ייקובסקי ובאך. בחצר שלהם הייתה בריכה דבר שלא היה קיים בחצרות בשנות 50-60. כמובן שהוזמנתי גם לבריכה. בתנועת הנוער העובד בילנו הרבה ביחד. אחד מהמצבים הניפלאים שקרו לי ולאחי יעקוב, אני הייתי החברה של גרי ואחי היה חבר של אחות של גרי. אני ואחי היינו הדוורים, העברנו מכתבים אחד לשני. החברות פסקה באמצע התיכון. היום אין לי מידע עליו.

כיתה ז', בית ספר יסודי, קדימה

מכתב מגרי, החבר הראשון

הזוית האישית

רותם: מאד נהנתי לעבוד עם סבתא התרגשתי, הקשבתי, צחקתי ובעיקר נהנתי. גיליתי המון דברים על סבתא אני עדיין חוקר ומתעניין בסיפורים של סבתא. ולבסוף אני מאד ממליץ לכולם להשתתף בתכנית זו. תודה לרונאת ולכל מארגני הקשר הרב דורי. מאחל לעוד סבים סבתות נכדים נכדות לחוות את חוויה זו.

סבתא חנה: בתחילה לא יעדתי לאן מובילה אותי תוכנית זו. לשמחתי הבנתי שהגעתי למקום שזמן רב לא נגעתי בו. ילדות, בגרות חזרתי למקורות. העבודה עם רותם הייתה מעניינת ומעצימה ברמות של צחוק ובכי ואהבה רבה וכמובן הבנה ולהכיר את רותם טוב יותר מצדדים אחרים.

תודה רבה לרונאת ולמדריכת התכנית דליה שקד ולכל מארגני תכנית הקשר הרב דורי. מאחלת לעוד סבים סבתות נכדים נכדות לחוות את החוויה הזו.

מילון

אהבת נעורים
אהבת בוסר

ציטוטים

”"לחיות ביחד באחדות"“