מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מעברים

חיוך משותף
תזמורת קהילתית - גוש קטיף
מעבר ממקום למקום

בית ילדים

שמי מרים, נולדתי בקבוצת יבנה בשנת 1958. גדלתי בבית ילדים באווירה נעימה וחוויתית. הלינה בבית הילדים הייתה בשבילי חוויה נעימה, למרות שיש שחושבים שזה ממש לא נכון, שהילדים לא ישנו עם ההורים שלהם. אנחנו כילדים לא חשבנו ככה. והיה לנו מאוד נחמד להיות ביחד בבית ילדים באותו חדר, בלי השגחה של ההורים. רק שומרת הלילה הייתה נמצאת ובדקה  שכולנו במיטות. לפעמים היינו "משגעים" את השומרת, ואחרי שהיא הלכה היינו קמים מהמיטות ועושים צחוקים. כששמענו שהיא מגיעה מיד קפצנו למיטות ועשינו את עצמנו ישנים. אני זוכרת זאת כחוויה ממש מצחיקה ונעימה.

ליידי

מאז שהייתי בכיתה ג'  הייתה לי כלבה חמודה שקראו לה ליידי. את ליידי קיבלתי מאיזה ילד שלא רצה אותה. וגידלתי אותה מגיל 3 חודשים בחדר שלי בבית ילדים. כל הילדים אהבו אותה ופינקו אותה. ונתנו  לה הרבה סוכר. חופן סוכר כל פעם כי רצינו שהיא תלקק לנו את הידיים. ולא ידענו שזה ממש לא טוב לה. בגלל זה נרקבו לה כל השיניים, והיא הייתה כמעט בלי שיניים. כדי שהיא תוכל לאכול היינו מורידים את שאריות העוף מהעצמות, ומכינים לה אוכל קל לעיכול. את ליידי גידלתי עד כיתה י"ב. במשך  10 שנים. במהלך השנים האלו ליידי המליטה 93 גורים. כל פעם 8 בערך. המורה שלי ידעה שכל פעם שליידי ממליטה אני יוצאת מהשיעור והולכת לבדוק כמה גורים נולדו. ומכריזה בכיתה – נולדו לי 8 גורים!! וכולם היו שותפים בשמחה שלי. את הגורים חילקנו  למי שרצה אותם. ורק גורה אחת – אוריאנה, גידלנו ביחד עם ליידי. לחלק מהגורים נתנו שמות אבל לא מצאנו כל כך הרבה שמות לכל כך הרבה גורים.

ליידי הייתה איתי הרבה שנים ולעת זקנה – היא פשוט נעלמה. לא ידענו איפה היא. חיפשנו אותה כמה ימים ובסוף מצאנו שהיא הלכה לה למות במקום רחוק. כדי לא לצער אותנו.

המעבר לגדיד

אחרי שנים רבות ויפות בקיבוץ. התחתנתי עם פנחס  שבא ממושב שובה, והחיים בקיבוץ לא התאימו לו. חיפשנו מקום לגור. כך ראינו מודעה קטנה בעיתון – גוש קטיף. נסענו לראות את המקום, וראינו רק חול וחול  וחול. ועוד קצת חול. אנחנו מיד אהבנו את המקום הזה שבעצם אין בו כלום. ושם הקמנו ישוב חדש – מושב גדיד.  גרנו במושב גדיד 25 שנה. בנינו חממות, התפרנסו מהעבודה בחקלאות. גידלנו ירקות, פרחים, ירק ללא חרקים, חלק ליצוא וחלק לשוק המקומי.

בגדיד

 

בגדיד נולדו לנו חמישה ילדים. יצאנו איתם להרבה טיולים,  באחד הטיולים נסענו למצפה רמון לפסטיבל כדורים פורחים. זו הייתה חוויה מיוחדת.

במצפה רמון עם הכדורים הפורחים

הילדים למדו בבתי הספר בגוש קטיף – והיו לנו חיים מאד נעימים, אווירה קהילתית שכולם  למען כולם, כמו משפחה אחת גדולה.

המעבר לניצן

בשנת 2005 – היה הגירוש מגוש קטיף. בצער רב ובכאב גדול, נאלצנו לעזוב את גדיד. הגירוש היה לנו מאוד קשה. כל מה שבנינו  והקמנו נהרס. הבית היפה, החממות הפורחות, הקהילה – הכל התפרק לנו.

וכך הגענו לקרווילה בניצן. מבית  גדול ומרווח הצטופפנו בקרווילה קטנה, בה אין כמעט מקום לכלום. שני ילדים יחד בחדר,  היה להם קשה לגור ביחד. מטבח קטנטן, אין מקום לארח חברים, הרגשה של סוף.

אך כל סוף הוא התחלה חדשה…

לאחר 8 שנים בקרווילות, זכינו סוף סוף לבנות את בית הקבע שלנו בישוב באר גנים. בישוב החדש מתגבשת קהילת גדיד, מתחזק הקשר בין המשפחות הוותיקות למשפחות הצעירות ובין משפחות חדשות שבונות את ביתן בבאר גנים.

הזוית האישית

לירון מכיר את הסיפור, מקפל ניירות תוך כדי, אך קשוב ומחובר. חוויה נעימה להעביר זכרונות.

מילון

בית ילדים
הילדים בקיבוץ ישנים בבית הילדים ולא בבית ההורים

ציטוטים

”גוש קטיף - חלקת גן עדן נפלאה שנותרה מאחור“