מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסר לחיים מסיפורה של אלכסנדרה

אלכסנדרה מספרת
הבנות מתעדות
למרות גילי הצעיר נאלצתי ללכת לעבוד כדי להביא אוכל הביתה

שמי, אלכסנדרה מוסטיבלסקר, נולדתי באוקראינה שברוסיה להוריי איבגניה ויצחק, היום אני בת שמונים, שנת הולדתי היא 1936, היה זה בשנה בה פרצה מלחמת העולם  השנייה, אבי גויס לצבא הרוסי שנלחם נגד הגרמנים. אבי נפל בחזית המלחמה, בשדה הקרב ממוקש שהניחו הגרמנים נגד הצבא הרוסי. איבדתי את אבי כשהייתי תינוקת ואת אמי איבדתי כשהייתי בגיל חמש, לאחר שהיא חלתה במחלה קשה מאוד ממנה לא קמה.

התייתמתי משני הוריי בגיל צעיר מאוד. ולכן אני זוכרת  רק מעט מאוד  איך נראו הוריי ,  אולם,אני זוכרת היטב את אמי מבשלת ודואגת לכולנו, האוכל היחיד שהיא תמיד הייתה מכינה היה מרק, כי לא היה לנו מספיק כסף ומצרכים בבית לתבשילים אחרים, עבורנו מרק ולחם נחשב לסעודה שלמה.
לאחר שאמי נפטרה סבי גידל אותי ואת אחיותיי בצריף קטן, עברנו מאוקראינה ומשם לאיזור אחר. למרות גילי הצעיר נאלצתי ללכת לעבוד כדי להביא אוכל הביתה, מצאתי עבודה במקום שמאכילים ודואגים לציפורים, זאת לא הייתה עבודה הכי טובה  אבל  מועילה בעניין הכספי, העבודה בכללותה הייתה בהחלט חוויה, לא עבדתי שם תקופה ארוכה, משום שהייתי צריכה להתחיל ללמוד.
התחלתי ללמוד בבית הספר, שם פגשתי המון חברים וחברות. אכלנו יחד, צחקנו יחד ובילינו הרבה  יחד, המקצוע שאהבתי  ללמוד במיוחד היה מתמטיקה, הייתה לי שליטה טובה מאוד  בחומר הנלמד, לעיתים קרובות עזרתי לחברים שלי ושימשתי עבורם  מורה פרטית,עשיתי זאת באהבה רבה, בשאר המקצועות היה לי מעט קשה , כי  היו אלו מקצועות פחות מעניינים  מאשר מתמטיקה, אבל למרות זאת,  קיבלתי  ציונים גבוהים יחסית בכל המקצועות.
בקפטרייה של בית הספר היה אוכל ממש טעים, אני זוכרת במיוחד את הדייסה ואת המיץ שהיינו מקבלים שם, היינו אוכלים יחד כל חברי הכיתה ואחר כך היינו משחקים בכל מיני משחקים, אני לא זוכרת במדויק מה שיחקנו אבל אני כן זוכרת שהיה לי כיף.
עברה תקופה ארוכה ולקראת סיום לימודיי, אחותי הגדולה שהייתה כבר נשואה, החליטה  שהיא רוצה לחזור חזרה לארץ בה נולדנו – לאוקריאנה יחד עם בעלה, אני וסבא הלכנו ללוות אותם לשדה תעופה ולהיפרד מהם. אחותי הזהירה אותי להשמר מאנשים זרים ומאנשים רעים, הקשבתי לדבריה בקשב רב, ועד היום אני זוכרת את המעמד הזה בשדה התעופה.
אני מתגעגעת לאחותי הגדולה מאוד, אני חושבת שלא ראיתי אותה מאז ועד היום הזה,  אמנם, היינו מדברות בטלפון מידי פעם,אולם זו כבר תקופה ארוכה שהפסקנו כמעט לדבר..
בשנת 1956  עליתי עם סבא לארץ ישראל, התגוררנו אצל דודה שלי,אנסהור שהייתה אחותה של אימי. הארץ נראתה כל כך שונה לעומת רוסיה, היא יותר קטנה אבל יפהפה, הבית של דודה שלי אומנם לא היה ענק אבל הספיק והיה נוח, האוכל היה גם הרבה יותר טעים וקל למאכל, התחלתי גם לאכול אוכל כשר, אבל עדיין היה לי קשה לקלוט את השפה העברית, אני יודעת פה ושם כמה מילים בודדות.
ולאחר מספר שנים, סבי היקר נפטר  ונשארתי לבד אצל דודתי.
ביום חורפי, סוער וגשום מאוד,החלקתי בגשם ונפגעתי בצורה די רצינית ברגליי, האחיין שלי שהיה באותה תקופה בארץ לביקור לקח אותי לבית הרפואה. שם עברתי מספר טיפולים רציניים וקשים, ואחרי שהייה של תקופה ארוכה בבית הרפואה. העבירו אותי לבית האבות " אחוזת אייל", שהוא מקום מקסים עם אנשים טובים וצוות מסור, לצערי עד היום איני יודעת את השפה העברית, למרות שהייתי מאוד שמחה לדעת.
אני לא נשואה ואין לי ילדים, האחיות שלי רחוקות  ממני מאוד ואני לא יכולה לבקר אותם משום שאני חולה, אני מתגעגעת לסבא שלי שטיפל בי ודאג לי  כשנשארתי לבד.
תעריכו את המשפחה שלכן ואת החברות שלכן, אני מקווה ומאחלת לכן שתמצאו רק אושר בחיים, בעל וילדים מקסימים, תעריכו את החיים ותאהבו כל רגע בו.
משוב על תכנית הקשר הרב דורי
כמה מילים משלנו:
בתחילה, הרעיון של התנדבות  לפעילות של "קשר רב דורי"בבית אבות כלל לא קסם לנו, העדפנו להתנדב לפעילות עם אנשים בני גילנו או אנשים שאנו מכירים. אחרי שיחות ארוכות שאולי אפשר לשנות את זה, הסכמנו ללכת, הגענו לבית אבות והמקום היה נראה טוב ונקי.
שאלו אותנו אם יש בנות שמבינות עוד שפות חוץ מעברית, אמרנו שכן אנחנו יודעות גם רוסית אך לא שוטף, אמרו לנו על אישה קשישה נחמדה ששמה אלכסנדרה, הכירו לנו אותה, ראינו אישה על כיסא גלגלים עם פרקינסון, פחדנו בהתחלה לגשת אליה, כשניגשנו והצגנו את עצמנו , גם היא הציגה את עצמה ולאט לאט נפתחה אלינו.
התחלנו לשאול אותה שאלות והרגשנו שהשיחה איתה היא כמו אל סבתא שלנו, היא סיפרה לנו את סיפור חייה, הקשבנו באופן מלא למרות שהיא דיברה רוסית ספרותית הצלחנו להבין כמעט את רוב המילים, סיפור חייה אינו פשוט, ואנו מודות שבאיזשהו שלב דמעות עלו על פנינו, פשוט רצינו לקחת אותה ולחבק אותה, הסיפור שלה נגע ללבינו, היא באמת ממש לבד בישראל, האחיות שלה נמצאות באוקראינה והיא לא רוצה ללכת לשם, כי היא לא רוצה להפריע להן. היא באמת אישה מדהימה  ואכפתית שעברה חיים לא פשוטים בכלל, אהבנו לשמוע אותה ולדבר איתה, זאת הייתה שיחה טובה ומעוררת השראה לגבי החיים, וזה פשוט עשה לנו חשק ללכת לסבים ולסבתות שלנו ולשמוע את הסיפור שלהם.
באחד מהמפגשים שהיו לנו ביחד הביאו לנו פלסטלינה כדי לעשות איתה יצירה, המבוגרות היו צריכות לתאר לנו את מראה הבית שבו הן גרו פעם, אלכסנדה תארה אותו כבית רגיל ונורמלי אך לא זכרה איך הוא נראה מבחוץ, אז היא הציעה שנצייר את בית האבות שהיא נמצאת בו עכשיו כי זהו ביתה כעת, עשינו את מה שהיא רצתה והיא אהבה את זה, השארנו לה אותו, אולי  היא תתלה אותו בחדר שלה, היא ביקשה מאיתנו שנלמד אותה קצת עברית, אמרנו לה כמה מילים והיא חזרה אחרינו. היא מידי פעם צחקה  כשהיא לא הבינה מה היא אומרת, היא גם ביקשה מאיתנו להביא לה ספר נחמד שנכתב ברוסית וגם בעברית, לצערנו, לא מצאנו ספר כזה אז הבאנו לה ספר ילדים חמוד מאוד ברוסית והיא אהבה אותו מאוד.
הייתה עוד פעילות נחמדה שקשורה לחנוכה, הבאנו להם סופגניות, הבאנו מערכת הגברה עם שירי חנוכה ופתחנו בריקוד לצללי המוזיקה, הם מחאו כפיים, חייכו וצחקו,אנחנו נהנו לראות אותם שמחים קצת ומאושרים, הם באמת אנשים מדהימים עם סיפור חיים מרגש וכואב, זאת הייתה באמת חוויה שאנחנו אישית נהנו בה מאוד, ואנחנו בטוחות שכל אדם שילך לשם יהנה קצת לשמוע היסטוריה.
העשרה
נאות אבי- אחוזת אייל אור יהודה, קישור לאתר בית האבות – אחוזת אייל, שהוא מקבוצת 'נאות אבי', הינו בית כפרי ממוקם במרכז השקט של בקעת אונו. בית האבות משתרע על מפלס אחד עם חצר גדולה, מטופחת ומרווחת. השירות הרפואי הוא ברמה גבוהה ובעל שירות מסור".
תשע"ו

מילון

קפיטריה
מזנון או מסעדה בשירות עצמי.

בית אבות - אחוזת איל
הוא מקבוצת 'נאות אבי' הינו בית כפרי ממוקם במרכז השקט של בקעת אונו. בית האבות משתרע על מפלס אחד עם חצר גדולה, מטופחת ומרווחת. השירות הרפואי הוא ברמה גבוהה ובעל שירות מסור.

ציטוטים

”תעריכו את המשפחה והחברות שלכן,מקווה שתמצאו רק אושר בחיים ובעל וילדים מקסימים.“