מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע חיים אישי – ילדות, צבא, עבודה ומשפחה

אמציה והקבוצה בקשר הרב דורי
אמציה בן 15
תקופות בחייו של אמציה כרמון

רקע כללי

ההורים (חנה ואלקנה) הכירו בשנת 1940 כאשר אלקנה הגיע לרמת יוחנן מבית אלפא עם קבוצת חברים במסגרת חילופי אוכלוסין בין שני הקיבוצים, וכאן פגש את חנה והתחתנו. זו היתה תקופת מלחה"ע ה-2 , אלקנה התגייס לצבא הבריטי וחנה נשארה בקיבוץ. בינואר 1945 אמציה נולד, בסיום המלחמה אלקנה חזר לקיבוץ ובדצמבר 1947 נולד אחיו יהודה.

שני ההורים בשנים אלה עבדו בקיבוץ, אלקנה (להלן: אבא) עבד בענף הצאן, וחנה (להלן: אמא) עבדה בענף הרפת. אני (אמציה) בשנות הילדות העברתי שעות רבות של כיף ברפת עם אמא, וגם בדיר הצאן עם אבא.  אולם הילדות בקיבוץ בשנים ההן לא היתה רק בילוי במקומות העבודה של ההורים, אלא התרכזה בעיקר בפעילות היום-יום במערכת החינוך של הקיבוץ. בבית הילדים, בביה"ס (בית החינוך גוש זבולון) בשעות הלימודים, ובפעילויות חברת ילדים במסגרות הגילים המתאימים. באותן שנים של ילדות והתבגרות, הלינה בקיבוץ היתה לינה משותפת, כלומר הילדים לא ישנו בבית ההורים (שנקרא "חדר"), אלא בבית הילדים. כך זה היה עד כיתה י"א, ובכיתה י"ב כבר קיבלנו מסגרות לינה יותר נוחות: 2 נערים (או נערות) בחדר.

ילדות ונעורים

ברמת יוחנן הנשים שהיו צריכות ללדת נשלחו לצורך זה לבית החולים בעפולה (שנקרא היום "העמק") וכך גם אני נולדתי שם. לאחר מכן אמא חזרה איתי לקיבוץ וכמובן שהוכנסתי לבית התינוקות של הקיבוץ והיינו שם מספר תינוקות בני אותו מחזור. ככל הידוע לי (כי הזיכרון מאז לא כ"כ בהיר…) האמהות היו מגיעות לבית התינוקות להיניק וגם קצת לשהות עם ילדיהן, וחוץ מזה העבירו את זמנן ביום בעבודה ואחה"צ ובערב שוב קצת  עם ילדיהן בחדר עד שהגיעה שעת ה'השכבה' ואז היו מביאים את התינוק ואח"כ הילד ללינה בבית הילדים.

אמציה בן 11

בהמשך שגדלנו המסגרות שלפני ביה"ס נקראו פעוטונים וגנים. אבל באופן כולל "בתי הילדים". בית הילדים היה בעצם מרכז החיים והפעילות החברתית שלנו, ואנחנו מאד אהבנו את צורת החיים הזאת (טוב, היו כאלה שלא אהבו אבל רבים כמוני – כן). בכל בית ילדים היה צוות של 2-3 מטפלות והן היו אחראיות לשמור עלינו ולדאוג לשלומנו ולבריאותנו וכמובן גם ל"חינוכנו". מסיבות ארגוניות ועקב מיעוט ילדים ומיעוט בתי ילדים, בד"כ צירפו 2 גילאים לבית ילדים אחד עם צוות מטפלות קבוע.

סדר היום בתקופת הילדות המוקדמת (עד כתה א') היה די קבוע: הלינה כאמור בבית הילדים, בבוקר המטפלות מעירות אותנו ואח"כ ארוחת הבוקר, קצת פעילות שכללה הקראת סיפור (ע"י מטפלת), ו/או טיול בחצר הקיבוץ (והיה הרבה מה לראות וגם מהנה מאד), אחרי זה ארוחת צהרים, ויאללה למנוחת הצהריים (חובה) חדרי בית הילדים. היינו מספר ילדים בחדר, וברור שלא ממש נחנו. בסביבות 4 אחה"צ קמים, יש ארוחת ארבע (לחם, ריבה, פרי) וההורים באים לקחת אותנו ל"חדרים המשפחתיים" לזמן המשפחתי. כשקצת יותר גדולים כבר כל ילד הולך לבדו ל"חדר" של הוריו. בסביבות 7-8 בערב ההורים היו מחזירים אותנו לבית הילדים ללינה. זה היה נקרא כאמור 'השכבה', ושעה קלה זו כללה הקראת סיפור לילד/ה עד שהחליטו לעשות 'כיבוי אורות' לשינה. זה לא אומר שמייד נרדמים, כי אחרי שההורים הלכו בד"כ היינו מדליקים את האורות ומתרוצצים ומשחקים. נזכיר בחיוך שהקראת הסיפורים לילדים המקשיבים במיטותיהם יצרה לעתים מצב כל ילד שמע גם את ההורים של המיטות השכנות וכך שמע את 'כיפה אדומה' מתערבבת עם 'הכבשה האובדת' ו'הסייח המשתולל' והשמחה גדולה … זמן מה לאחר כיבוי האורות היתה בקיבוץ מסתובבת בין בתי הילדים הקטנים שומרת הלילה שתפקידה היה לוודא שאין בעיה כלשהי (ילד בוכה וכד').  הילדים בגילאים היותר מבוגרים (כיתות ד' ומעלה) כבר לא נזקקו לנושא של ה'השכבה' וביקורי שומרת הלילה, וגם הלכו לבד מבית ההורים ללינה בבית הילדים.

חיי הילדים בקיבוץ החל מגילאי הכיתות הנמוכות התאפיינו בעצמאות יחסית לילדים, ובשעות של אחרי ביה"ס היו מגוונות: בעיקר משחקים קבוצתיים אבל גם פעילויות חברתיות שונות חלקן מחוץ לבית הילדים בהתאם לגילאים. החל מכיתה ו' בערך היו מוטלות עלינו חובות עבודה שונות אחה"צ אותן מילאנו במשק החי של בית החינוך או גם בטיפול בחיות שהוחזקו בכלובי מעבדות הביולוגיה כגון אוגרים ועכברים לבנים (שהיו מיועדים להסתכלות ולא חלילה לנסיונות). משק החי של בית החינוך כלל עזים, ברווזים, ארנבות, ואפילו תן שהוחזק בכלוב מיוחד. מכיתה ח' בערך כבר נדרשנו לעבוד (תמיד אחרי הלימודים ולא במקומם) בענפים שונים בקיבוץ כגון דיר הצאן, רפת, לול, גן ירק, כמובן עם חברים מבוגרים ובהשגחתם.

מבחינה הפעילות החברתית היינו גם במסגרת תנועת נוער והיו פעולות (לפי גילאים) שתמיד נערכו בלילה. כמו-כן היו מחנות התנועה שאליהם יצאנו במסגרת חופשות הקיץ, ובגילאים הבוגרים יותר (י"א-י"ב) יצאנו ל'מחנות עבודה' בקיבוצים צעירים.

אם נחזור קצת לילדות המוקדמת יותר, נזכיר את פעילויות החורף שבד"כ כללו טיולים לחורשות 'יער רמת יוחנן' שם חיפשנו ומצאנו פטריות (אורניות) אותן היינו אוספים ומביאים לבית הילדים והמטפלות היו מבשלות לנו. היו גם סתם טיולים בחצר הקיבוץ שזה תמיד היה מעניין ומהנה.

בן 15, שקדן בלימודיו, מכין שיעורי בית

החגים בקיבוץ מבחינת הילדים (אז) היו בחלקם כמו היום, אבל היו חגים מיוחדים כמו ט"ו בשבט ול"ג בעומר. בט"ו בשבט היו יוצאים לנטיעות (בעיקר הכיתות הנמוכות) באיזורים שונים בקיבוץ להעשרת הצמחיה והנוי.  בל"ג בעומר לא היה עניין מדורות כמו היום, אלא היתה יציאה בית-ספרית  מרוכזת לחורשות 'יער רמת יוחנן' של כל הכיתות. הילדים והנערים נחלקו למספר שבטים כאשר ראש השבט היה נער מכתה י"ב ואנשי השבט היו מכל הכיתות שבין ד' עד י"א. היינו מקימים מחנות שבטיים התחומים באבנים, בונים מתקנים עם חבלים, ועורכים תחרויות היתוליות בין השבטים ובתוכם. את האירוע היינו מסיימים בארוחת "פיקניק" משותפת של כל השבטים.

עוד דבר חשוב בתקופת הילדות/נעורים היה נושא שנת הבר-מצווה. אירועי הבר-מצווה התאפיינו בפעולות בגישה כפרית ותנועתית. במהלך השנה הוטל עלינו 'משימות בר-מצווה' שהיו להכיר ולבצע פעולות עבודה חקלאית כגון לרתום סוס לעגלה, להעביר ולחבר קווי השקייה בשדה ועוד, וכמו כן טיולים ליליים באיזור הקיבוץ לנקודות שונות עם חובת תיאור מה עשינו. היה מעניין ומבגר. במהלך שנת הבר-מצווה היתה מסיבה של הקיבוץ ובמסגרתה קיבלנו שעוני יד (מחוגים וקפיץ) מה שבאמת  נתן הרגשה של בוגרים …

להזכיר את תקופת סוף הנעורים, נציין שבכיתה י"ב כבר יצאנו מבית הילדים ועברנו לחדרים משלנו – כל 2 קיבלו חדר (ברור שבנים/בנות בנפרד). זה היה עד שהתגייסנו לצבא.

תקופת הצבא

כפתיח לדברים אציין שכבר בכיתות י'-י"א התחלנו לדבר על הצבא. מאד רצינו להתגייס לצה"ל, וגם שמענו הרבה סיפורים מהחבר'ה שהיו מגיעים הביתה לשבתות וזה עוד הגביר את הרצון ללכת לצבא. כמובן ליחידות הקרביות. אני רציתי וגם הצלחתי להתקבל לצנחנים. התגייסתי במחזור נובמבר 1963, ובדצמבר כבר התחלנו את הטירונות בבסיס הצנחנים במחנה בית-ליד בשרון. המסגרת הארגונית היתה פלוגה שמורכבת מ-3 מחלקות ובכל מחלקה 3 כיתות.

הפלוגה שלנו נקראה פלוגה ג', ואני שובצתי לכיתה 1 במחלקה 1 . מפקד הפלוגה נקרא מ"פ, מפקד המחלקה נקרא מ"מ, ומפקד הכיתה נקרא מ"כ. אנחנו הטירונים נדרשנו לקרוא להם המפקד בכל פניה שלו אלינו או שלנו אליו. תקופת הטירונות היתה לא-קלה, תנאי המגורים בבסיס לא משהו (אוהלים "הודיים" – בכל אוהל 10-12). עשינו הרבה תרגילי סדר (ת"ס-תס"ח). האוכל כרגיל היה שגרתי ולא ממש טעים. עשינו הרבה אימוני כושר, בעיקר ריצות ארוכות, וגם תרגילי כושר לסוגיהם (גם טרטורים שונים כגון העברת מאהל באמצע ליל שימורים, נחשבו אצל מפקדינו כאימוני כושר). בתקופת הטירונות יצאנו גם לסדרות אימונים של שבוע עד 10 ימים באיזורי הארץ השונים. הסדרות הזכורות לי במיוחד הן סדרת המטווחים שבה למדנו לירות ולקלוע, וסדרת אימון הפרט שבה התאמנו להיות חיילי חי"ר (חיל רגלים), לנוע בשקט, להסתוות בשטח, לחפור שוחות, לסחוב פצוע על הכתפיים ויותר מאוחר פצוע על אלונקה. עשינו הרבה מסעות-אלונקה וזה גם היה חלק מאימוני הכושר שנדרשנו כדי להעלות את רמת החיילות.  סיום הטירונות היה קורס הצניחה שעשינו בבסיס ביה"ס לצניחה בתל נוף שבו צנחנו 7 צניחות (5 באור יום ו-2 בחושך-לילה) וקיבלנו כנפי צניחה שענדנו בגאווה על מדינו.

לאחר הטירונות עשינו את האימון המתקדם שכלל אימון כיתה, אימון מחלקה ובסוף אימון פלוגה.  במהלך האימון המתקדם עברנו הרבה תרגילים באיזורים שונים ומסעות להכרת הארץ ומסעות ניווטים (לצורך כך למדנו טופוגרפיה כולל קריאת מפה ויכולת לנוע על-פיה). יציאה למסע ניווט היתה בשיטה די פשוטה: התחלקנו לחוליות של 2-3 חיילים, קיבלנו מפות שבהן סומנו המקומות שצריך לנווט ולהגיע אליהם (כל חוליה קיבלה מקומות שונים מהחוליות האחרות).

בסיום מסע הניווט היינו עוברים תחקירים עם המפקדים שלנו לוודא שהיינו במקומות שסומנו. ואם החסרנו מקום (שזה קרה לפעמים), היינו צריכים לשוב אליו ולחזור ולספר עליו בתחקיר. היו גם ניווטי לילה כולל ניווט עיוור שבו הסיעו אותנו לאיזור כלשהו, נתנו לנו מפות של האיזור, והיינו צריכים לזהות את מקומנו, לסמן לנו ציר תנועה. לפי הציר הזה יצאנו לדרך חזרה למחנה שממנו יצאנו.

אציין שאהבנו את מסעות הניווטים והיו לנו הרבה חוויות בהם. חלק ממסעות הניווטים התקיימו לאחר צניחה, כלומר הצניחו אותנו במקום כלשהו שהוגדר כשטח צניחה, ואחרי התארגנות מהירה היינו יוצאים לתרגיל הניווט עם כל התהליך שתיארתי קודם.  השלב שלאחר האימון המתקדם היה קורס מ"כים (מפקדי כיתות) שבו הוכשרנו להנהיג כיתת לוחמים ולפקד עליה. במהלך תקופות אלה של האימון המתקדם וקורס המ"כים גם נשלחנו לעשות "קווים" כלומר להחזיק קוו גבול כלשהו בדרום, בצפון ובמזרח. זו היתה התקופה שלפני שנת 1967 וגבולות המדינה היו כמובן שונים מהיום. הניווטים שעשינו במהלך קורס המ"כים כללו גם ניווט של בודדים שכיום כבר לא עושים כאלה מסיבות ביטחון אישי. בסיום קורס המ"כים פיזרו אותנו לתפקידי המשך שונים כגון יציאה לקורס קצינים, הצטרפות לפלוגת הטירונים החדשה כמ"כים, יציאה לקורס מרגמות כבדות (מוצנחות), ועוד תפקידים שבהם נדרשו חיילים ותיקים ומאומנים (כמו שכבר היינו). היה גם קורס מש"קי קשר (מש"ק – מפקד שאינו קצין), שזה מה שאני בחרתי.

כשחזרתי לגדוד מקורס מש"קי הקשר (שהתקיים בבסיס של חיל הקשר), שובצתי במחלקת הקשר הגדודית וזה היה אמור להיות תפקידי בגדוד הצנחנים עד סיום השירות והשחרור מהצבא. אבל אז היתה תפנית בשירות שלי (לפני השחרור מהצבא) ואני חתמתי לשרות בצבא קבע והלכתי לקורס קצינים של חיל הקשר, ואחרי שסיימתי אותו הוצבתי כקצין קשר גדודי בצנחנים (בגדוד צנחנים אחר ולא בזה שממנו יצאתי). בהמשך השרות השתתפתי בפעילויות צבאיות שונות שהחשובה בהן היתה מלחמת ששת הימים (ב-1967), והגדוד שלנו השתתף בה בכיבוש רצועת עזה, ובכיבוש רמת הגולן. לאחר תקופה מסויימת יצאתי מהצנחנים ומילאתי תפקידי קצין קשר ביחידות שונות של הצבא במשך מספר שנים, כשבין הפעילויות שעברתי בהן היתה מלחמת יום כיפור (1973).  במלחמת יום כיפור היחידה שבה שירתתי לא נלחמה ממש, אלא רק התבצרנו באיזור הערבה ושמרנו על הגבול המזרחי של המדינה מפני פלישת הצבא הירדני. לאחר מלחמת יום כיפור המשכתי לשרת בצבא בתפקידים שונים בחיל הקשר ואחר-כך בחיל המודיעין, עד שהשתחררתי מהצבא.

תקופת הקיבוץ (שנמשכת עד היום)

בשנת 1984 חזרתי לקיבוצי (רמת יוחנן, שממנו יצאתי ב-1967 בהיותי בצבא), כשאני במסגרת משפחתית חדשה: עם אשה ותינוקת. (אזכיר שבסוף תקופת הצבא התגרשתי וכעבור כשנה + התחתנתי בשנית). כבן קיבוץ שעזב וחזר לאחר כ-17 שנים נקלטנו בקיבוץ בקלות כי החברים הכירו אותי ואת מהותי, וגם אבי עוד חי בקיבוץ. גם אשתי שהיא יוצאת קיבוץ (אחר – נצר סרני) התקבלה טוב ושנינו שובצנו בקלות לעבודות נדרשות: אשתי במטבח הקיבוץ, ואני במפעל של הקיבוץ 'פלרם'. אחרי מספר שנים אשתי עברה להיות מטפלת במערכת החינוך, ושוב אחרי מספר שנים לתפקיד ב'פלרם' בתחום הרכש הטכני והכללי. אני, כשנכנסתי לעבוד ב'פלרם'  התחלתי כעובד ייצור במכון התערובות ('מיקסר') שבו מכינים את החומר הבסיסי של ייצור הפלסטיק. העבודה היתה מאד פיזית ולעתים קשה כי הסביבה רועשת ויש מצבים של נוכחות אבק, וצריך להרים לעתים קרובות שקים של 20-25 ק"ג, שזה חייב אותי להיות עם כושר גופני סביר. העבודה הצריכה לעתים גם משמרות ערב מה שהקשה כמובן על ניהול חיי המשפחה. כזכור אנו הגענו לקיבוץ עם תינוקת ותוך שנתיים כבר היה תינוק נוסף וזה לא היה קל. בתוך המצב הזה יש לי גם 2 ילדים צעירים (בת ובן) שגרו מחוץ לקיבוץ עם אימם שממנה התגרשתי. כמובן שנסעתי לעתים לבקרם (בירושלים), והם הגיעו אלינו לקיבוץ לבקר אותי ובחופשות גם לשהות יותר ארוכה.

לימים, הקשר עם בני התהדק ולאחר שהוא נישא, בא לקיבוץ עם משפחתו הצעירה, התקבלו לחברות, והיום הם חיים בקיבוצנו עם 3 ילדיהם המקסימים (בן 16,בת 14,בן 11), ואני כמובן רווה נחת מכך שכל נכדי גרים בסביבתי הקרובה. גם 2 ילדי מנישואי השניים בגרו כמובן, נישאו ויש לי מהם 3 נכדים (גם מקסימים: בן 8, בן 4, ובת חודשיים). אזכיר גם את בתי הבכורה שחיה מחוץ לקיבוץ, לא נשואה, גרה בכפר סבא ועובדת בת"א. מתקיים איתה קשר טלפוני ולעתים מגיעה לבקר ואני לעתים נוסע (לא מספיק) לבקר אותה. זהו מצבי המשפחתי כיום שהוא בכללו חיים שלווים בקיבוץ.  אחזור כאן לתחום העבודה שלי: לאחר כ-4 שנים בעבודת ייצור במכון התערובות ('המיקסר') במפעל, הציע לי מנהל המפעל לטפל בנושא הבטיחות וקיבלתי עלי את התפקיד וקראתי לו 'רכז בטיחות'.

מאחר שעד אז לא התעסק בו איש מהעובדים היה עלי להקימו מבראשית. עשיתי את זה במקביל לעבודתי 'מיקסר' כך שיום העבודה שלי היה מאד ארוך, לעתים 10 שעות ויותר. ב-1993 נשלחתי לקורס 'ממונים על בטיחות' וכאשר חזרתי התמניתי לתפקיד ממונה הבטיחות במפעל במשרה מלאה וזו היתה עבודתי במהלך 20 השנים הבאות. אעיר שגם תפקיד זה מחייב עבודה רבה עם הרבה שעות (לעתים על חשבון זמן המשפחה) אבל מאד מעניינת, מאתגרת, ונותנת תחושת סיפוק עמוקה. התפקיד כולל סיורים שוטפים ורבים באיזורי המפעל השונים לאיתור סיכונים בעבודה, מפגעי בטיחות, וגם הרבה דיבור עם העובדים, כשהמטרה בשורה התחתונה היא מניעת תאונות עבודה. חלק גדול בתפקיד הוא הדרכה של העובדים על הסיכונים שהם חשופים להם בעבודתם, ואיך להיזהר ולעבוד נכון. התפקיד גם כלל קשר עם גורמי רגולציה ופיקוח שונים כגון משרד העבודה, המשרד להגנת הסביבה (אז נקרא איכות הסביבה), שירותי הכבאות ועוד.

בשנת 2013 סיימתי לעבוד במפעל (קרוב ל-30 שנה) ועברתי לעבודה במשק באותו התחום (הבטיחות) אבל בפעילות פחות אינטנסיבית שמאפשרת יותר זמן למשפחה. כעבור שנתיים בערך, החלטתי שאפשרי להפחית עוד את הפעילות (הרי אני כבר פנסיונר) ועברתי למתכונת של חצי משרה: מהצהריים עד אחה"צ. כמות העבודה לא פחתה אלא שהצטרף אלי אדם נוסף שקיבל רשמית את המינוי של ממונה הבטיחות בקיבוץ, ואני מוגדר כרכז בטיחות (פחות חובות אחריות).

את חצי היום הפנוי אני מעביר ברוגע: פעילות גופנית של כשעה וחצי (הליכה או שחיה),והתעסקות בהכנת ארוחת בוקר ואכילתה תוך כדי קריאת עיתון (תמיד של אתמול) והאזנה למוסיקה קלאסית. בצהריים הולך למשרד או למקומות אחרים בקיבוץ שהעבודה מצריכה. כך הוא בד"כ סדר היום בשגרה.  זה בימי החול, וברור שבסופי שבוע ובחגים הדברים שונים. יותר נחים בבית, מבלים עם האשה ועם הנכדים שמגיעים לביתנו (הקטנים הרבה, הגדולים פחות), יש זמן לקרוא ספרים, לראות קצת טלביזיה, לשמוע יותר מוסיקה, ולסיכום – להנות מהשלווה… והחיים טובים..

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר מקיף כרמל זבולון בשנת הלימודים התש"ף.

מילון

מש"ק
מפקד שאינו קצין

ציטוטים

”אירועי בר המצווה התאפיינו בפעולות בגישה כפרית ותנועתית“