מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע "הלב" מבאיה בלאנקה לישראל

אני ועמית ביום הולדתי ה-70 ינואר 2020
אני בקיבוץ אשדות יעקב בשנת 1963
זיכרונות מארגנטינה וקליטה בישראל

זיכרונות מארגנטינה

שמי גיל ואני סבא של נכדי האהוב עמית.

סיפור הילדות שלי התחיל הרחק מישראל, במדינה ששמה ארגנטינה בעיר באיה בלנקה. מי שמכיר את הסיפור "הלב" יזכור כי זו העיר שממנה הפליג מרקו לחפש את אמו.

שם המשפחה של הורי: יונה ואטלוינה הוא זקוסקה והם נולדו בארגנטינה להורים מהגרים מרוסיה ורומניה וחיו שם עד 1963. אבי היה סוכן נוסע והיה נציג של 3 חברות גדולות , הוא היה נוסע מרחקים גדולים ונעדר מהבית לפעמים לשבוע ויותר. תמיד חיכינו לו בגעגועים . פעם אחת נסעתי איתו והוא הסביר לי בשדה חיטה על איכות הגרעינים.

אהבתי מאוד שהוא היה לוקח אותי למשחקי כדורגל של הקבוצה שאנחנו הינו מעודדים בשם "אולימפו".

אמי הייתה בשלנית גדולה. במיוחד היתה מומחית בהכנת פסטות.

בחופשת הקיץ הינו נוסעים לנופש לעיר בשם "נקוצ'אה" שנמצאת על חוף הים ומבלים יחד עם הדודים כשבוע .

להורי נולדו שלושה ילדים: הבוגר שמו דני כיום בן 77. אחותי בטי בת 73 ואני הצעיר בשם גיל שלמעשה השם המקורי שלי היה קרלוס, חוגג 70 שנים.

זיכרונות ילדות מעיר מגורי בארגנטינה הם בחלקם מבית הספר היסודי, התלבושת האחידה הייתה חלוק לבן וארוך עם סמל בית הספר, מעצם היותו לבן היה קשה מאוד שישאר נקי עד סוף הים. בבית הספר בימים ההם, כתבנו עם עט ציפורן שאותו היינו טובלים בכסת דיו, לפעמים גם זה היה הגורם לכתמים על החלוק הלבן.

מזג האוויר בארגנטינה הוא שונה מאוד מהארץ ובימי החורף קר מאוד ולרוב השלוליות קופאות לקרח. אנחנו הילדים נהנינו לקפוץ על הקרח ולנפץ אותו. כשהיינו מגיעים לבית הספר הינו מתרכזים באולם גדול ושם חילקו לכל התלמידים ,חלב חם כדי שנתחמם לפני הכניסה לכיתה. זהו זיכרון מתוק. בדרך כלל הכיתה הייתה רועשת עד כניסתה של המורה, ואז ברגע אחד היתה דומיה בכיתה, עמדנו זקופים לכבד את כניסתה של המורה וברכנו אותה במקהלה "בוקר טוב גברת המורה ……."

אני בבית הספר היהודי באיה בלאנקה חוגג את חג שבועות כמיטב המסורת: החלוקים הלבנים וטנא עמוס בפירות.

אני רוצה לספר על עוד זיכרון ילדות שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי.

אהבתי מאוד ללכת לבית של סבא אברהם (אבה) שהיה לו בית גדול עם חצר  גדולה שבה גידל תרנגולות בלול והרבה עצי פרי. אנחנו מאוד אהבנו לשחק ולהשתולל בחצר הזו. בבית אני זוכר תנור בישול גדול מיציקת ברזל שחיממו אותו בעזרת עצים ובחורף היה נעים לשבת לידו. ביציאה לחצר של סבא היה מרתף שירדנו אליו במדרגות תלולות. אותנו הילדים זה מאוד הפחיד, לא ברור לי מה סבא שמר שם אבל תמיד ניסינו לגלות .

לפני כעשר שנים ביקרתי בעיר ילדותי ובכל המקומות שעכשיו סיפרתי עליהם והיה מרגש מאוד .

משחקי ילדות

בתקופת הילדות שלי לא היו משחקי מחשב ומסכים כך שכל המשחקים הינו משחקים בחברת ילדים. את רוב שעות אחרי הצהרים ובהפסקות שיחקנו במשחקים כמו היום: תופסת, מחבואים, גולות, כדורגל  ששיחקנו עם כדור עשוי מסמרטוטים וגרביים ישנות. בארגנטינה הלכנו לתנועת נוער של הקהילה היהודית ושם המשחקים הנפוצים היו מחניים וכדור סל. היו גם משחקים שהיום הילדים פחות מכירים, כמו משחקי קלפים בדמויות של שחקני כדורגל, מצמידים קלף לקיר ומשחררים, מי שהקלף שלו נפל על קלף אחר שברצפה היה מרוויח את כל הקלפים שהיו ברצפה. היו גם קלפים בצורת דסקית מקרטון אותם זרקנו לקיר וזה שהקלף שלו היה הכי צמוד לקיר היה מרוויח את כל הקלפים.

משחק נוסף שמו היה בולרו "Bolero ", שהיה עשוי מעץ וכלל שני חלקים: האחד ידית אחיזה והשני כדור עם חור. שניהם היו קשורים בחבל , המטרה הייתה להשחיל את הידית לחור הכדור בזמן שמניפים את הכדור כלפי מעלה. משחק זה דורש הרבה מיומנות.

סיפור בעקבות תמונה משפחתית משנת 1962 – שנת עלייתנו לארץ

 

בתמונה מצולמת כל משפחתי זמן קצר לפני עלייתנו ארצה והאירוע קשור לעלייתנו לארץ

אחי הבכור היה מאוד פעיל בתנועה בשם "למרחב " שריכזה את כל הנוער היהודי בעיר שבה גרנו, ביום בהיר אחד כשהוא היה רק בן 15.5 אמר להורי שהוא נוסע לירושלים למכון מדריכים מטעם התנועה, וכך היה: הוא נסע בגיל 16 לבדו וחזר כעבור שנה ואז היה לראש הקן של תנועת "למרחב". כעבור כשנה שוב פנה להורי ואמר שהוא עושה עליה , מאותו יום הורי קבעו שהמשפחה לא מתפצלת ועולים כולנו לארץ.

העלייה לארץ ישראל

אחי עלה עם גרעין שהתמקם בקיבוץ מגל ואנו כל יתר המשפחה הגענו לקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן. הגענו לקיבוץ בלילה וזה היה מאוד מאתגר כי באותו לילה שילבו אותי עם ילדי הכיתה שלי בחדר, אז היתה נהוגה לינה נפרדת מההורים, ולאחר שהמטפלת עשתה לי היכרות קצרה עם הילדים היא עזבה ואני ללא שפה הייתי אמור להבין מה הולך לקרות.

בבוקר השכמנו בשעה 4:30 ויצאנו לגן הירק לקטוף חצילים ,זה זיכרון שמלווה אותי בהתייחס לתמונה  מעליתי לארץ: רגע אחד אני עם משפחתי וברגע האחר במקום אחר ובזמן אחר מנותק ממשפחתי, באורח חיים אחר לחלוטין. הפער הזה חרות בזיכרוני.

נעוריי

בחודש ינואר השנה חגגתי את יום הולדתי  ה-70 ורעיתי הפתיעה אותי במפגש משפחתי באשדוד, העיר שאליה הגיעה משפחתי לאחר שעזבנו את הקיבוץ כשהייתי בן 14. המפגש ריגש אותי עד מאוד, כי מעבר למילים החמות שנאמרו במעמד זה, רעייתי ארגנה סיור בעיר במקומות הקשורים בעברי כנער כמו למשל בית הספר, גבעת יונה, בית הורי ועוד ……

למעשה הגעתי לאשדוד לבדי, בכדי להתחיל את שנת הלימודים בכיתה ט' והורי עדיין נשארו עוד פרק זמן בקיבוץ. בית הספר היה ממוקם במבנה קטן קרוב לים ולגבעת יונה ששם נבנה המגדלור. אנחנו ביקרנו לעתים קרובות באתר הבניה שליווינו את בנייתו מן ההתחלה ועד לסיומו, גם טיפסנו למעלה בזמן ההרצה שלו והפעלת הזרקור הענק. אהבנו לרדת לחוף הים ועקבנו בסקרנות אחרי בניית שובר הגלים של הנמל באבנים ענקיות בצורות טריפוד שמשקל כל אחת 20 טון.

לאחר כשבעה חודשים הורי נקלטו באשדוד, גרנו בדירה קטנה, אבי עבד במפעל להרכבת משאיות "ליילנד". הורי היו אנשים צנועים שמחים בחלקם ותמיד הסתפקו במה שהיה להם.

זכור לי ביקור במפעל שאבי עבד בו וכמה הוא היה גאה לעשות לי סיור בפס הייצור של ההרכבה.

לאט נבנתה חבורת ילדים מאוד מגובשת שכללו ילידי הארץ ועולים מרומניה, מרוקו, צילה, טוניס, ארגנטינה ועוד. ממש קיבוץ גלויות אמתי יחד ארגנו מסיבות, בנינו מכונית (קרטיינג) שהיה לו מנוע של אופנוע, ניצלנו את השטחים הענקיים שהיו בפיתוח (כל האזור שבו נבנתה אשדוד החדשה, הסיטי) וסללו כבישים לאורכה ולרוחבה אנחנו ניצלנו זאת כדי לנסוע עם הרכבים שלנו. גם בנינו סירה ושטנו בנחל לכיש.

לצורך מימון ההנאות שלנו היינו רוכבים באופניים, במהלך החופשות מבית ספר, ונוסעים למושבים הקרובים (שתולים, אמונים …) לעבודה בחקלאות: בקטיף עגבניות, מלפפונים וכל עבודה שהיו נותנים לנו, גם עבדנו בבניין בהעלאת בלטות ובלוקים לקומות העליונות .

זכורים לי הטיולים באופניים. הינו מגיעים עד ליבנה, הטיולים הרגליים לאורך החוף לכיוון אשקלון ולכיוון פלמחים. באחד הטיולים נכנסנו בטעות למטווח ח"א שבחוף הים, למזלנו תצפית זיהתה אותנו בעוד מועד, פתאום הופיעו שני ג'יפים וחילצו אותנו משם. עסקנו בהתנדבות במתנ"ס בהקרנת סרטים במסרטה 8 מ"מ לילדים ובהמשך הקרנתי סרטים עם חבר נוסף בקולנוע דגן שהיה בית הקולנוע היחיד במרכז  המסחרי א" שבאשדוד.

בהיותי בן 16.5 הורי החליטו שעלי ללמוד מקצוע ונשלחתי לפנימייה של חיל האוויר בחיפה וכך כעולה חדש אני הסתגלתי לאווירה חדשה של לימודים עם הרבה דרישות ומשמעת צבאית לכל דבר. למרות הכל הצלחתי לסיים בהצלחה ועם הרבה חברים שאיתם היינו מדי פעם יוצאים לבילוי בחיפה ביחד.

בסיום הטכני פרצה מלחמת ששת הימים ונשלחנו הביתה, שם נודע לי שאבי התנדב לנהוג במשאית צבאית להובלת תחמושת.

בגיל 18 התגייסתי לצה"ל, לתקופה של 10 שנים, למערך הטכני של חיל האוויר. כעבור שנה ניתנה לי האחריות לנהל בתחום שלי. בהמשך קודמתי מהר בדרגות וגם בתפקידים מאתגרים בטייסות קרב שונות שבהם התמודדנו במלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור.  הצבא וחיל האוויר בפרט היה מקום שבו למדתי הרבה לא רק בתחום הטכני אלא גם בתחום הניהול והחיים להמשך דרכי האזרחית.

חפץ שהוא תרבות שלמה

המאטה (mate) הינו מיכל שבמקורו עשוי מדלעת מיובשת (קלאבסה בספרדית) שממלאים אותה בחליטת עלים בשם ג'רבה מאטה (yerba mate) ,מוזגים לתוכו מים רותחים ושותים בעזרת בומביז'ה (bombilla) שזה קש מתכתי עם ממסנן קטן בקצהו. משתמשים בכלי אחד ומעבירים אותו מאחד לשני, בכל פעם כזו מוזגים מים חמים לכל אחד. משקה זה הוא מאוד פופולרי בארגנטינה ושתייתו הפכה למנהג חברתי ומשפחתי.

אני זוכר את הורי שותים את המאטה של אחה"צ באופן קבוע וגם במפגשים עם הדודים. אני כילד תמיד רציתי להצטרף לחגיגה אז אמי הייתה מוזגת לנו הילדים חלב, במקום מים, ממתיקה עם סוכר כך שהרגשנו שותפים לעולם המבוגרים.

סיפור אישי

בטיול שורשים עם אשתי בארגנטינה עלינו על אוטובוס לחצות את הרי האנדים, באמצע הדרך הייתה מפולת שלגים שחייבה אותנו להמתין שעות רבות עד לפתיחת הכביש, בזמן ההמתנה ירדנו מהאוטובוס ובמקום תוך כדי שיחה סתמית עם המקומיים, אחד מהם הוציא מאטה ובאופן טבעי נוצר מעגל, שתינו והעברנו מהאחד לשני תוך שיחה קולחת.

בתרבות התושבים, מנהג זה כל כך מושרש שהם מסתובבים עם המאטה, עלי הג'רבה ותרמוס מים חמים לכל יציאה מהבית.

הזוית האישית

סבא גיל: חווית ההשתתפות שלי בתכנית הקשר הרב דורי התחילה וריגשה אותי מעצם העובדה שנכדי עמית בחר להיות שותף והזמין אותי לעבור יחד אתו את שמסע הזה. מבחינתי זאת הייתה הזדמנות נהדרת לספר לו מקצת קורות החיים שלי ולא פחות מרגש היה לראות את רצונו לשמוע ולדעת. עצם העובדה שהייתי צריך לבחור תמונות נאלצתי לעבור על אוסף תמונות של משפחתי, זו הייתה חוויה מעצימה בפני עצמה, להסתכל, להיזכר, לשוחח עם אחי ואחותי ולעלות המון זיכרונות.

בתכנית זו, נחשפנו להרבה סיפורי חיים מרתקים של משתתפים אחרים, שחוצים תקופות ואירועים מתקופת השואה והקמת המדינה.

עמית: בחרתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי כי חשבתי שיהיה לי נעים לשמוע את הסיפורים של סבא ובאמת היה לי מאוד מעניין להקשיב לסיפור של סבא וגם של האחרים. חיכיתי בציפייה ליום המפגש. אני חושב שחבל מאוד שהמפגשים נפסקו בגלל הקורונה ומאוד מקווה שאחרי שהמגפה תעבור נוכל לנסוע עם כל הקבוצה למוזיאון  העם היהודי בבית התפוצות.

מילון

"הלב"
ספר מאת אדמונדו דה אמיצ'יס, שנכתב ב-1886 המספר את סיפורו של הילד מרקו

בולרו
משחק ילדים בארגנטינה, שכלל כדור ומוט אחיזה. להשחלת הכדור במוט

באיה בלנקה
באיה בלנקה היא עיר נמל בדרום-מערב פרובינציית בואנוס איירס שבארגנטינה. היא שוכנת בסמוך לשפך הנהר נפוסטה (אנ') לאוקיינוס האטלנטי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני אומר למשפחתי את המסר שאבי העביר לי: הכי חשוב שנהייה מאוחדים“

”להתעסק בעיקר ולא בטפל“