מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע החיים של רינה וחיים דואק

סבתא רינה עם הנכדה דניאל
סבתא רינה משמאל עם אחיה בבית של אמה נינה
סיפור חייו של חיים דואק סבא של דניאל

אני רינה: נולדתי ביפו, במאי 1951. אבי עלה לארץ מסוריה לפני קום המדינה ב-1935, עבד ביפו בחברת מסחר גרמנית ולמד במקביל גרמנית ואידיש כי באותה תקופה הייתה עלייה גדולה מגרמניה. לאחר מכן, עבד במשרד הביטחון ותרגם מסמכים סודיים מערבית וצרפתית. אמי עלתה לארץ מסוריה בגיל 18, התחתנה בארץ בגיל 19, וילדה אותי בגיל 20, ההפרש ביננו הוא 20 שנה בדיוק.

נולדתי ביפו, בתקופת הצנע, שבה האוכל היה מאוד יקר, וקשה להשיגו. אמי ביקשה מקרובים בארה"ב לשלוח קונסרבים (קופסאות פח) של כבד עוף. אחרי שנתיים עברנו לשכונה בדרום תל אביב שנקראת "קריית שלום", ושם גרתי עד סוף כיתה א'. את כיתה ב' התחלתי בשכונת רמת אביב שהייתה שוממה. היו רק כמה בתים, והיה את בית הספר "אילנות" שבו למדתי. (בבית הספר היה חדר אוכל- שם היינו אוכלים ארוחת צהריים). מאכלי האהוב ביותר היה כרובית מטוגנת.

היה לי אח קטן, ואחר כך, אחות קטנה ממני ב-8 שנים. במשפחת אבי- חלק מדודי מצד אבי, היו בארץ, וחלקם במקסיקו. משפחתה של אמי הייתה ברובה בארצות הברית. הקשר שלנו עם הדודים היה מאוד הדוק. לאבי יש אח שגר היום בקיבוץ "מעיין ברוך", והוא סופר (אמנון שמוש). הוא כתב הרבה ספרים, ביניהם את הספר "מישל עזרא ספרא ובניו", "קרחונים ופעמונים", וגם סיפורים לימודיים שנלמדים במסגרת הלמידה בבתי ספר.

בילדותי, חברי היו מהשכונה וגם מבית הספר. כל יום, אחרי הצהריים, ובשעה 17:00 אבי היה קורא לי לשתות חלב (היה מאוד חשוב לו, ומביך לי!)

בילינו בחוץ ושיחקנו ב: "דודס" (מסירות עם מקל), פינג פונג (טניס שולחן), מטקות, מחבואים, אוסף מפיות, (דודי היו שולחים בדואר מפיות מיוחדות), אוסף בולים עם אחי, חמש אבנים (זריקת אבנים), גומי, תופסת, דמקה, סולמות וחבלים, גוגואים, גולות, קלפים, הולה הופ (חישוק) ועוד…

יצאנו ביחד כמשפחה להרבה טיולים, מהמשרד שאבי עבד בו (משרד הביטחון).

בערבים, היינו קוראים המון ספרים, כגון: חסמבה, קופיקו, החמישייה הסודית, השביעייה, השישייה, והיידי בת ההרים.

בבית ספרי, מקצוע האנגלית, עניין אותי במיוחד, מכיוון שאבי ידע אותה שוטף ונתן שיעורים פרטיים לחברי מהבית ספר שהתקשו בלימודי האנגלית.

אני זוכרת שאני ואחי היינו מתקנים את השגיאות של המורה לאנגלית כי אבי היה מאוד קפדן ודקדקן.

זכור לי שבשבתות תמיד חיכו לנו ממתקים ליד המיטה לפנק אותנו ושלא נמהר לקום… הורי מאוד הקפידו על שעת המנוחה מ-14:00 עד 16:00. אם מישהו היה בטעות מצלצל, היינו חוטפים על הראש! אסור היה להזמין חברים, לצאת או לדבר בטלפון. הורי הקפידו מאוד שנעשה שיעורי בית בזמן המתאים ושהשגינו יהיו טובים. אבי תיקן את שגיאותי לרוב, וגם את שגיאות המורים.

אחר הצהריים, הלכתי לחוגי: בלט, צופים ומקהלה (שירה).

בתיכון, למדתי במגמה פדגוגית להיות מורה לאמנות, אבל לא עבדתי בתור מורה לאומנות, אלא מורה לילדים עיוורים ו"לקויי ראייה" (כיום).

בסוף תיכון, נסעתי לבד לארצות הברית, עד התגייסותי לצבא. בצבא שירתתי בחיל הקשר בצריפין. אחרי הצבא, עבדתי בתור דיילת קרקע ב"אל על" לתקופה קצרה, ונסעתי עם חברה שוב לארצות הברית, ואחר כך למקסיקו למשך שלוש שנים. נהגתי להתקשר הביתה לעיתים רחוקות כי הטלפונים היו מאוד יקרים, וכתבתי מכתבים לרוב. עבדתי במקסיקו בתור מורה לעברית, ושבאתי לחופשה בארץ, התחלתי לצאת עם חיים דואק, ולאחר תקופה קצרה התחתנו. הייתי בת 24 והוא בן 26.

את חיים הכרתי מילדות, כי אנחנו בני דודים מדרגה שלישית, וזכור לי שהפעם הראשונה ששמנו לב אחד לשני היה בבר מצווה של אחי, שהייתי בת 15, והוא בן 17. בחופשים, הייתי באה לנתניה, לדודים, ונפגשנו הרבה. כשחיים היה בצבא ואני בתיכון, יצאנו  לתקופה, והתכתבנו המון. עד היום המכתבים שמורים אצלי. כשהייתי בת עשרים, זכור לי מועדון ריקודים בשם "בר מינן" שהיה ממוקם באוניברסיטת תל אביב. הלכתי לשם עם חברות לרוב, ונפגשנו שם עם בחורים. רקדנו, ולפעמים הפגישה הראשונה הפכה לחברות. הזמר האהוב עלי מנערותי היה "קליף ריצ'רד". כל פעם שהופיע בארץ אבי דאג לקנות לי כרטיס להופעה. אמי אהבה מאוד את השירים של "דלידה" ואהבה שירים שנסוסים צרפתים. אז היו תקליטים, ורדיו. אני זוכרת שברדיו אהבנו לשמוע "משפחת שימחון"- שהיה מאוד מצחיק!

לאחר תקופה, נולדה גלית, שהיא אימה של נכדי, ואחריה שני בנים –קובי וברק שתאריך יום הולדתו, ותאריך יום ההולדת של גלית, (בתי הבכורה) זהים. כיום יש לי שלושה נכדים וביניהם דניאל-11 (איתה אני כותבת את הקשר הרב דורי) אלה-8 ורועי-3.

חיים עבד 45 שנה בבנק הפועלים, בתור מנהל סניף, ונפטר לפני 10 שנים. עד היום אנחנו חשים בחסרונו. ומזכירים אותו הרבה.

הזוית האישית

לסיכום, נהניתי מהמפגשים הקבוצתיים עם החברים "לקשר הרב דורי" ועם הסבתות שלהם ובמיוחד עם סבתי רינה. כתבנו יחד את סיפור המשפחה ושמעתי דברים על המשפחה בפעם הראשונה כמו: שסבתא רינה וסבא חיים היו בני דודים מדרגה שלישית, וכמו שסבתא רינה נולדה בתקופות הצנע, תקופה שהאוכל היה בהקצבה. במפגשים, למדתי הרבה על המשפחה של סבתי רינה וסבי חיים ז"ל, על הדודים, בני דודים, ובעיקר על דודי ברק וקובי. ברק התחתן בתחילת אפריל וקובי ביקר באותו חודש.

מילון

אמנון שמוש- דודה של סבתא רינה
נולד בחאלב (28 בינואר 1929) במשפחה מושרשת בעיר מדורות. בגיל 8 עלה ארצה עם הוריו והתיישבו בתל-אביב. ב-1946 התנדב לפלמ"ח וכעבור שנה השתתף עם חבריו להכשרה ביסוד הקיבוץ מעין-ברוך. בתש"ז נסע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת מלחמת העצמאות עשה כחייל בעיר הנצורה. בתום המלחמה שב לקיבוץ. ספרו "מישל עזרא ספרא ובניו" עובד לסרט טלויזיה וזיכה אותו בפרס ירושלים לספרות יפה ע"ש ש"י עגנון. ב-1979 הוענק לו פרס ראש הממשלה ליצירה.

ציטוטים

”"רינה בואי לשתות חלב...."“