מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע החיים מחדש

יוכבד בירגר מספרת את סיפור ההצלה של אמה שרה ויינברג מצ'כיה בשואה

 תולדות המשפחה

הבית

 אימי שרה ויינברגר מיכאלי נולדה בצ'כיה בעיירה סוואלאוה בשנת 1924 להורים יוכבד ויצחק ויינברגר. בגעגועים היא סיפרה על ילדות מאושרת בקרב משפחה חמה ומלוכדת ועל אהבתה ללימודים.

 כך היא סיפרה:

הייתה לי ילדות רגועה ועשירה בחוויות עם משפחה ועם חברים מבית הספר והעיירה".

לימודים

את מסלול לימודיה החלה אימי בגיל 6 בבית ספר היסודי היהודי בעיירה. עם סיומם המשיכה בבית ספר תיכון צ'כי שהיה במרחק רב מן הבית. למרות המרחק הרב, ההשכמה המוקדמת בבוקר וקשיי החורף הגשום הקר והמושלג היא התמידה וזכתה ליחס טוב ולהערכות על הישגיה הלימודיים.

אחיה הצעירים נשלחו החל מגיל 3 אל הרב כדי ללמוד קרוא וכתוב בעברית לצורך התפילה. בהמשך הם למדו בעיקר שעורי יהדות ותפילה בעזרת מורים יהודיים.

אמי ואחותה השתייכו לתנועת הנוער "מכבי צעיר" שפעלה בעיירה.

בשנת 1940, כשאימי הייתה בת 16, אסרו הגרמנים על היהודים ללמוד בכל מסגרת. הפסקת הלימודים פגעה מאד באימי ששאפה להמשיך להתקדם ולרכוש מקצוע. סגירת בתי הספר בפני היהודים הייתה איתות לסכנה. אלו היו רוחות המלחמה שבדרך…….

רוחות מלחמה

כך מספרת אימי

SS אותי ואת אחותי מהורינו ואחינו האהובים. כך הם אבדו לי…. לקחו ממני הכול. הורים, אחים, זהות, שיער, בגדים, נעליים, תכשיטים. שמותינו נלקחו מאיתנו ובמקומם קיבלנו מספר ואת התואר אסיר המחנה.

באחת הפעמים העברנו קרשים ארוכים של שישה מטרים, שתי בנות כשכל בת בקצה אחר של הקרש. מאחורינו רצו כלבים כדי שלא נעצור. במהלך המשא ביקשנו מהשומר קצין SS  שיוסיף לנו עוד בת לאמצע הקרש, וכך הוא ענה "אתן עוד צעירות? יש לכן כוח" וציווה להמשיך.

לא הסבל הוא שהעסיק אותנו כי אם אובדן המשפחה. לא האמנו שאת היקרים שלנו הרגו או שרפו….

קיווינו  שבעתיד נפגוש את הורינו ואחינו. אני ואחותי רוזה  (הצעירה ממני בשנתיים) היינו יחד. אחותי תמיד אמרה לי "הודות לך אני בחיים". התחלקתי איתה באוכל, סחבתי אותה כשהייתה מותשת. אם לא היינו יחד תומכות זו בזו, מעודדות זו את זו, לא היינו נשארות בין החיים.

כעבור חודשיים עברנו אחותי ואני סלקציה בשנית. למרות שהיינו תשושות הפגנו כוח, וכך נשלחנו למחנה כפייה פלאשוב. מחנה כפייה פלאשוב נמצא ליד קרקוב. הוא פעל משנת 1942-1945, איכלס 20,000 אסירים, והובאו אליו עובדי אוסקר שינדלר, שזכו ליחס מיוחד במחנה. מחנות העבודה שימשו בעיקר לייצור של כלי נשק. להגיע למחנה עבודה זה היה נס. "העבודה משחררת", אך גם כאן העבודה הייתה קשה. עבדנו במשך 12 שעות, כל יום מול מכונות הפועלות על סרט נע ומעבירות חלקי מטוסים. רק בערב קיבלנו את מנת האוכל הדלה מרק ולחם.  

כל בוקר אמרתי לעצמי שאני חייבת להגיע לערב כי בערב נותנים אוכל. כך עברתי עשרה חודשים. היה קשה, אך הרצון העז לשרוד, לשוב הביתה ולפגוש מישהו מבני המשפחה נתן לי את הכוח להתמודד ולהמשיך.

בתאריך ה15 במאי היה יום הפינוי ונלקחנו לצעדת המוות בהשגחת שומרי המחנה. בלכתנו שמענו הפגזות ופצצות  נפלו מסביבנו. שומרי המחנה ברחו, נסו לכל עבר, והבנו שהנה הגיעה העזרה שכה ציפינו לה. אנחנו משוחררות. היו אלה מטוסי בנות הברית וצבאם שבאו להדוף ולדכא את השתלטות הגרמנים ולשחרר את אסירי המחנות.

תוך כדי ההפגזות רצתי לחפש מסתור. התיישבתי. לצידי ניצב כד חלב שנעזב, הרמתי אותו ולגמתי את כל החלב שהיה בו.

35 ק"ג, ובקשתי היחידה הייתה אוכל וקורת גג".

המסע לארץ

נשארתי בחיים. אני חופשייה, אך הרגשת הבדידות היא קשה. אין יותר משפחה, אין בית ומה עם העם היהודי? ניסיתי לחפש שרידים נוספים ממשפחתי. נשארו לי רק אחותי רוזה ובת דודתי טילדה. כל אחת מאיתנו התפזרה למקום עבודה אחר, אך הקשר נשמר בינינו.  

לימים הכרתי את בעלי אברהם, גם הוא ניצול שואה ששרת בצבא הרוסי. עם שחרורו זכה להוקרה מהממשל הצ'כי וקיבל משק באוסטי נדלבן. בתאריך 28.10.1946 נישאנו ועברנו לגור יחד. שם נולדה ביתנו. הענקנו לה את השם היהודי יוכבד. בתעודת הלידה התבקשנו לתת לה שם בינלאומי ולכן הוספנו לה שם זמני אווה. 

הגשמת חלום

בשנת 1949 החלטנו לעזוב את צ'כיה ולעלות לישראל. קיבלנו אשרות יציאה,  הנפקנו דרכונים ויצאנו לדרכינו. משפחה מאושרת עם ציוד מועט שכלל בגדים, עגלת טיול של ביתנו ומכונת תפירה. פירקתי את המכונה ועטפתי כל חלק בנפרד בין הבגדים. האמנתי שאזדקק לה כמקור פרנסה בארץ חדשה.

עם הגעתנו לארץ הרגשנו כאילו נולדנו מחדש. לאחר מעברי עליה וקליטה ציפינו להתיישב ולהקים בית ומשק בהרחבה.

ההתיישבות החקלאית של הרחבה ב' בגבעת עדה החלה להיבנות. כל יחידה קיבלה 30 דונם ובית מגורים. סך הכל הוקמו 54 משקים. המשקים חולקו בהגרלה בבית –העם (אני הילדה עם הסרט האדום נקראתי להוציא את פתקי מספרי הבתים) ובשנת 1954 הגיעו הורי לנחלה יחד עם הבת יוכבד והבן יעקב, שהיה יליד הארץ. אבי, איש אדם ואדמה, הצטיין בחריצותו. הוא עסק בגידול ירקות, נטיעת מטעים ומשק חי. כל השנים הוא היה חקלאי והתקיים מחקלאות. אימי, אם ואשת חייל, סייעה בעבודות המשק המגוונות. היא הצטיינה בבישולים ובמאפה ידיה.

את המתכונים שלה היא דקלמה מהראש, ומצאה גם זמן לתפירה. כל שמלה שלה    (בעיקר לי כבת) הייתה יצירה. הורי זכו לחיות יחד 50 שנים. הם עמלו וטרחו, אך גם קצרו בשמחה את פרי עמלם. בלהט עבודתם ובשגרת חיי היום יום הם הקנו לילדיהם חינוך וערכים.

לצערנו, אימי שרה מיכאלי ז"ל נפטרה לפני 10 שנים. אבי, אברהם מיכאלי, שיבדל לחיים ארוכים, בן 95 מוקף באהבת ילדיו, נכדיו וניניו. ארבעה דורות במושבה ממשיכים במורשת הורינו, ומצדיעים להם על ניצחון החיים במסעם הארוך, במעברים, בתחושות, בהתמדתם ובמסירותם הרבה.

 

 

" אור גדול מאיר הכול

ויותר כבר לא צריך לשאול

אני בא ללמוד ממה שטוב לחיות

להתחיל הכול מהתחלה

כמו לנשום בפעם הראשונה

אני כאן לא מתבזבז יותר"

אל ציוני הדרך של הורי אנו מתחברים עם זרימת החיים. אני ערכתי טיול שורשים יחד עם בעלי יוסי מנקודת המוצא בצ'כיה בה החלו הורי את מסעם לארץ ישראל.

אורלי פליר, בת יוכבד ו יוסי בירגר, יצאה למסעה השלישי בפולין, יחד עם בית ספרה כרכזת וכמחנכת. היא מביאה עימה את סיפור משפחתנו בכל משלחת מחדש. היא מדליקה נרות זיכרון, ועורכת טקסים שמנציחים ולו לרגעים אחדים את משפחות הנספים.

רון מיכאלי, בנם של אורלי ויעקב מיכאלי, הנכד של שרה מיכאלי, השתתף בטקס זיכרון ממלכתי ב"יד ושם" בירושלים כנציג חיל הצנחנים של צה"ל.

השנה טסנו שלושה דורות, בתי, אורלי, נכדתי, אורן פליר ואני, לטיול נוסף שנגע ברסיסי ההיסטוריה המשפחתית בפראג. טיול שננצור בליבנו ובחוויותינו.

 

דברי סיום לתלמידים

 כדי להישאר בחיים מאושוויץ לא הספיק נס אחד אלא מאות ואלפי ניסים. דרך סיפורם של אימי וניצולי שואה נוספים נוכחתם בכל הרע שמסוגל האדם לעשות, ועל כן לכל ניצולי השואה יש חובה מוסרית לחנך את הדור הצעיר. אתם עושים זאת בעזרת המורה שלכם, יעל צורן, שהתמסרה לנושא דרך פרוייקט "עדות של ניצול". תקוותי היא שגם אני, דרך עדותה של אמי, לקחתי חלק בחינוככם. לימדו מהי אהבת החיים ואהבת האדם, היו  בני תרבות סובלניים כלפי כל אדם ואדם ללא הבדל, וזכרו  

כי לכל אדם מקום תחת השמיים.

 

 

יוכבד בירגר

בתם של שרה מיכאלי ז"ל ואברהם מיכאלי

גבעת עדה

מילון

צעדת המוות
הכינוי שניתן להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה.

ציטוטים

”כי לכל אדם מקום תחת השמיים“